לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום ראשון י' אדר ב' תשפ"ב
מסכת יבמות דף ו'
דף ו' – ע"א
'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' אלוקיכם' – כולכם (אתה אביך ואמך) חייבים בכבודי, שלא תאמר שאם אביו או אמו ביקשו שחוט לי בשל לי בשבת שישמע להם משום שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, אך אי אפשר ללמוד מכך היתר ערוה ליבם (לולי המיעוט 'עליה') – שעשה של כיבוד אב ואם אי אפשר לקיים (באופן זה) בלי עקירת הלאו, מה שאין כן בייבום אפשר לקיים העשה בלי דחיית הלאו – בחליצה.
כהן שאמר לו אביו היטמא בבית הקברות להחזיר אבידה, או שאמר לו שלא יחזיר אבידה, יכול ישמע לו, תלמוד לומר 'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' אלוקיכם' – כולכם חייבים בכבודי.
אין בנין בית המקדש דוחה שבת, אף אם נאמר שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת – שנאמר 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו'.
'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו' – מה שמירה האמורה בשבת לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש, ומה שמירה האמורה בשבת לעולם, אף מורא האמורה במקדש לעולם אף בזמן שאין בית המקדש קיים.
דף ו' – ע"ב
איזהו מורא מקדש – לא יכנס אדם בהר הבית במקלו במנעלו בפונדתו ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, וקל וחומר לרקיקה.
'לא תבערו אש בכל מושבותיכם' – מיותר אחר שנאמר 'לא תעשה כל מלאכה', לרבי יוסי – ללאו יצאת, שאין חייבים סקילה על מלאכת הבערה (כשאר מלאכות שבת), ואין בה אלא לאו בעלמא, לרבי נתן – ללמד שאם עשה כמה מלאכות חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה.
'מושבותיכם' (האמור בפסוק ד'לא תבערו אש', הגם ששבת חובת הגוף היא ונוהגת בין בארץ ובין בחו"ל) – דסלקא דעתך שמתירים מיתת בית דין בשריפה בשבת, לכן נכתב 'מושבות', והיינו בית דין כפי שלומדים בגזירה שוה מהכתוב 'והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם', ומלמד שגם בית דין מצווים שלא לשרוף החייב שריפה בשבת.
אף לרבי יוסי שהבערה אינה אלא לאו, יש בשריפת בית דין מלאכה שיש בה כרת, והיינו בישול הפתילה.
לולי הדרשה הנ"ל היה מיתת בית דין דוחה שבת, ורצו להוכיח מכאן שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, ולכך צריך קרא 'עליה' ללמד שערווה אסורה ליבמה.
***************
יום שני י"א אדר ב' תשפ"ב
מסכת יבמות דף ז'
דף ז' – ע"א
משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד: לפי שנאמר 'וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת', שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים 'מחלליה מות יומת' בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין, או אינו אלא אפילו מיתת בית דין ומה אני מקיים 'והומת' בחול ולא בשבת, או אינו אלא אפילו בשבת, תלמוד לומר 'לא תבערו בכל מושבותיכם' וכו' אף מושבות האמורים כאן בבית דין וכו'. פירוש דבריו להוי אמינא: שומע אני וכו' – שעשה דוחה לא תעשה. או אינו אלא אפילו מיתת ב"ד וכו' – דווקא לא תעשה גרידא דוחה ולא תעשה שיש בו כרת. או אינו אלא אפילו בשבת וכו' – הרי לא תעשה חמור מעשה שהרי לוקים עליו ואף על פי כן עשה דוחה אותו, אם כן ידחה גם לא תעשה שיש בו כרת, שמה לי חומרא זוטא ומה לי חומרא רבה. ת"ל לא תבערו וכו'.
למסקנא אין ללמוד מכך שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, שכך הוא פירוש דבריו: שומע אני וכו' – משום קל וחומר, מה עבודה שהיא חמורה בכך שהיא דוחה שבת, רציחה דוחה אותה – שאם היה כהן רוצח ורוצה לעבוד עבודה מביאים אותו לבית דין להמיתו, שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שרציחה דוחה אותה. או אינו אלא אפילו מיתת ב"ד וכו' – קבורת מת מצוה תוכיח, שדוחה את העבודה ואינו דוחה את השבת. או אינו אלא אפילו בשבת וכו' – הא גופא יש ללמוד בקל וחומר, שקבורת מת מצוה הדוחה העבודה תדחה את השבת. ת"ל לא תבערו וכו'.
דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כגון, שלמים בכלל כל הקדשים שכבר הוזהר בכרת האוכל בטומאה, ויצא מן הכלל שנאמר בהם 'והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה' – יצא להקיש אליהם ולומר לך, מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח, אף כל קדשי מזבח, יצאו קדשי בדק הבית שאם אכלם בטומאת הגוף פטור.
דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו לך הכתוב בפירוש, כיצד, לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר חדש שאינו בשאר אשמות – הזאת דמו על בהן יד ורגל, יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, ת"ל 'כי כחטאת האשם הוא' (המיותר אחר שכבר נאמר 'ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקודש') – מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורים לגבי מזבח אף אשם כן.
ס"ד בגמרא שצריך 'עליה' לאסור ערוה ליבמה, משום שאיסור אשת אח היה בכלל כל העריות, ויצא מן הכלל להתיר ליבם, על הכלל כולו יצא – להתיר ליבם כל העריות. ודחה הגמרא, שהיינו דווקא כשהכלל באיסור והפרט באיסור, מה שאין כן היתר אשת אח יצא מכלל האיסור להתיר, והיינו דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש שאי אתה יכול להחזירו ולהשוות לכללו, וכן לא להשוות הכלל לו ולהתיר שאר עריות.
דף ז' – ע"ב
ס"ד בגמרא שצריך 'עליה' לאסור עריות ליבם, משום שאפשר ללמוד היתר שאר עריות במה מצינו מאשת אח, שכשם שהותר איסור זה כך הותרו כל עריות. ודחה הגמרא, שכל העריות אסורות לו גם מדין אשת אח, ואין ללמוד דחיית שני איסורים מהיתר אשת אח שהוא רק איסור אחד.
מצורע שחל שמיני שלו שהוא יום הבאת קרבנותיו בערב פסח, וצריך לעמוד בהר הבית ולהכניס ידיו לעזרה ליתן מן הדם על הבהונות, וראה קרי בו ביום, וטבל, אף שטבול יום בקרי אינו נכנס לעזרה – זה נכנס, מוטב שתבוא מצות עשה של קרבן פסח שיש בה כרת ותדחה עשה מדברי קבלה – כניסה למחנה לויה – שאין בו כרת. ואף לעולא שביאה במקצת שמה ביאה יכול להכניס בהונותיו לעזרה, אף שגם זה בכרת, שכיון שהותר להיכנס במקצת משום צרעת הותר נמי לקרי.
לכך צריך 'עליה' לאסור עריות ליבם, שלולי זאת היינו אומרים הואיל והותר איסור אשת אח כשמת אחיו,הותר גם שאר איסורי ערוה.
***************
יום שלישי י"ב אדר ב' תשפ"ב
מסכת יבמות דף ח'
דף ח' – ע"א
'הואיל ואישתרי אישתרי' אומרים רק אם הותר איסור המוקדם לאיסור השני, כהיתר כניסת מצורע ביום השמיני, שהואיל ואישתרי איסור מצורע הקדום הותר איסור בעל קרי המאוחר, ולכן אם נשא האח החי אשה, ונאסרה עליו אחותה משום אחות אשתו, ואחר כך נשא אחיו את אחותה, שאיסור אחות אשה חל קודם שחל עליה איסור אשת אח אינו צריך קרא 'עליה' לאוסרה עליו, שלא שייך לומר כשנפלה לפניו ליבום הואיל ואישתרי איסור אשת אח המאוחר אישתרי איסור אחות אשה המוקדם.
'הואיל ואישתרי אישתרי' אומרים רק כשהותר מאיסור הראשון קודם שחל האיסור השני, כגון במצורע שראה קרי ביום השמיני, שמשהאיר המזרח הותר מאיסור הראשון, ולכן אם ראה אחר כך קרי הותר לו גם איסור זה, ואמנם אם ראה קרי בליל שמיני שלא יצא מצרעתו לשעה הראויה להבאת קרבנותיו לא הותר לו להיכנס ביום השמיני, ולכן אף אם נשא האח המת קודם, ונשא החי את אחותה בחיי הראשון, ומת אחיו, כיון שלא הייתה ראויה לו שעה אחת לא אומרים הואיל אישתרי אישתרי, ואסורה לו בלי קרא 'עליה'.
למסקנא נצרכת דרשת 'עליה' לאסור אחות אשתו על היבם:
א. בנשא האח המת, ומת, ואחר כך נשא החי את אחות היבמה, שקודם שנשא אחותה היתה היבמה ראויה לו, וס"ד שהואיל ואישתרי איסור אשת אח אישתרי נמי איסור אחות אשה.
ב. משום שהוקשו כל העריות לאשת אח בפסוק 'כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו', ס"ד שמה אשת אח מותרת בייבום אף כל העריות, קמ"ל 'עליה' לאסור אחות אשה, ומקשינן כל העריות לאחות אשה לאיסור ולא לאשת אח להתיר, משום שלחומרא מקשינן, או מפני שיש בהם ב' איסורים כמו אחות אשה (עריות ואשת אח), מה שאין כן אשת אח אין בה אלא איסור אחד.
ג. לרבא – לאיסור ערוה א"צ דרשת 'עליה', שאין עדל"ת שיש בו כרת, אלא צריך קרא לאיסור צרת ערוה.
'יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה', ולא נאמר 'ולקח' 'ויבם', אמר רבי – לאסור צרות ועריות, לרבא (שערווה לא צריך קרא) צ"ל 'לאסור צרות של עריות', 'ולקחה' בא לאסור צרה במקום מצוה, 'ויבמה' בא להתיר צרה שלא במקום מצוה – שדווקא במקום 'ויבמה' אסורה.
לרב אחא בר ביבי מר רבא אמר שגם לאסור צרת אחות אשה אין צריך לקרא 'עליה', שנאמר באיסור אחות אשה 'לצרור' לרבות הצרה לאיסור, וכתיב כרת בסוף הפרשה, ואין עדל"ת שיש בו כרת, אלא בעינן 'עליה' להתירה שלא במקום מצוה – דווקא במקום 'עליה' (מצות יבום שנאמר בה 'יבמה יבא עליה') אסורה.
דף ח' – ע"ב
אחות אשה עצמה שלא במקום מצוה אין לומר שנלמד מ'עליה' שתהא מותרת, שדווקא במקום 'עליה' אסורה (שאין לאסור מקל וחומר מה במקום מצוה אסורה כל שכן שלא במקום מצוה, שצרה תוכיח שאסורה רק במקום מצוה) – שנאמר 'ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה', 'לצרור' – משמע לא היא ולא צרתה, והיינו במקום מצוה ששניהם אסורות, 'לגלות ערותה' – משמע רק אחת אסורה, והיינו שלא במקום מצוה שהיא אסורה וצרתה מותרת, ואין לומר להיפך, שא"כ לא נצטרך 'עליה' להתיר צרה.
'ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה', ואשה אל אחותה – למעט אחר מיתה, אבל נתגרשה אסורה שנאמר 'בחייה'.
רבי שדרש איסור צרות ממיעוט ולקח ולקחה ויבם ויבמה (כנ"ל) כך דרש: יאמר הכתוב 'ולקח', ותוספת ה' באה ללמד, שאם יש שני 'ליקוחין' – שתי יבמות, אם אתה יכול בכל אחת מהם לקיים 'ולקחה' אז מותר לייבם, אבל אם אין אתה יכול ליקח כל אחת מהם, שאחת אסורה משום ערוה – שניהם אסורות. ונאמר 'ויבמה' ולא 'ויבם' ללמד שרק במקום יבום אסורה צרה.
רבי לא למד איסור צרה מ'לצרור' – שסבר כרבי שמעון שבא ללמד פטור מצות יבום כשנפלו לו ב' אחיות מב' אחים שנעשו צרות זו לזו על ידי זיקה, שאם ייבם אחת מהם נמצא שנושא אחות זקוקתו.
חכמים הלומדים איסור צרה מ'לצרור' – דורשים 'ולקחה' שאחר שנשאה נעשית כאשתו, ואם רצה להוציאה מגרשה בגט ואינה צריכה חליצה, ואם רצה מחזירה אחר שגירשה, ואין אומרים שאחר שכבר קיים מצות יבום וגרשה חזרה להיאסר עליו באיסור אשת אח, ו'ויבמה' לומדים שאפילו בא עליה בעל כרחה קנאה להיות כאשתו לכל דבר. ורבי לומד שהיא כאשתו מהאמור 'לאשה', ומה שמהני בעל כרחך לומד מ'יבמה יבא עליה'.
***************
