לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

 

יום שישי ט"ו אדר ב' תשפ"ב

מסכת יבמות דף י"א

דף י"א – ע"א

שנינו בברייתא 'החולץ ליבמתו וחזר וקדשה, ומת, צריכה חליצה מן האחים, עמד אחד מן האחים וקדשה אין לה עליו כלום'

רבי יוחנן הביא ראיה מהרישא לשיטתו, שהחלוצה אסורה על האחים בלאו, ושלא כשיטת ריש לקיש שחייבים עליה כרת, שאם כן לא היתה צריכה חליצה. והקשו עליו מהסיפא שקידושין של האחים אינו כלום, ואם אינה עליהם אלא באיסור לאו מדוע לא יתפסו בה קידושין.

רב ששת תירץ שהסיפא קאי כרבי עקיבא הסובר שאין קידושין תופסים בחייבי לאווים. והקשו עליו שאם כך הוי ליה למימר 'לדברי ר"ע אין לה עליו כלום'.

רב אשי תירץ הברייתא אליבא ריש לקיש, שמה שכתוב שצריכה חליצה מן האחים היינו מאחים שנולדו אחר שחלץ האח וקידש, וכדעת רבי שמעון שבאופן כזה אינה בכלל אשת אחיו שלא היה בעולמו שאין זיקת אח הראשון אוסרה עליו. ובסיפא קאי כשקדשה אחד מהאחים שהיו קיימים בשעת החליצה, שהיא אסורה עליהם בכרת, ולכן אין הקידושין חלים.

רבינא מתרץ הברייתא אליבא רבי יוחנן, שמה שכתוב בסיפא שאחד מן האחים שקדשה אינו כלום היינו אח שנולד אחר החליצה והקידושין, וכדעת חכמים שגם בכהאי גוונא הוא בכלל אשת אחיו שלא היה בעולמו ואסורה עליו באיסור כרת.

המייבם וחזר ובא על צרתה עובר בעשה, שנאמר 'את בית אחיו' – בית אחד הוא בונה ולא שני בתים.

הבא על יבמתו ובא אחד מן האחים על צרתה – נחלקו רב אחא ורבינא אם הוא בכרת או בעשה, וכפלוגתת ריש לקיש ורבי יוחנן האם היבום נעשה בשליחות כל האחים – ועל כולם הצרות רק בעשה, או לא – ועל שאר האחים הצרות בכרת.

צרת סוטה – לרב פטורה אף מן החליצה, שבסוטה כתיב 'טומאה' כמו בעריות (וסתימת הש"ס לעיל דף ג'. שלא כרב).

אשה שהלך בעלה למדינת הים, ואמרו לה שמת בעלה, ונישאת, ואחר כך בא בעלה – תצא מזה ומזה, ואחיו של זה ואחיו של זה חולצים ולא מייבמים, ולרבי שמעון אחיו של ראשון מייבם. והקשה רב חסדא על רב, ששומעים מזה שצרת סוטה מותרת ליבום, והגם שהיא סוטה מדרבנן מכל מקום כל מה שתקנו רבנן כעין דאורייתא תקנו, ורב מתרץ דשאני סוטה מדרבנן.

דף י"א – ע"ב

'לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה' – לרב יוסי בן כיפר בשם רבי אלעזר היינו רק גרושה שנישאת לאחר, שכתוב 'הוטמאה', לחכמים גם אם רק נתקדשה לאחר, שנאמר 'והיתה לאיש אחר', ו'אחרי אשר הוטמאה' לרבות סוטה שאסורה לבעלה באיסור לאו, ולרב היינו דווקא סוטה ודאי, ולרב אשי היינו גם סוטה ספק. ולרבי יוסי בן כיפר סוטה (אפילו ודאי) אינה באיסור לאו לבעלה.

המקנא לאשתו, ונכנסה עם אותו פלוני לסתר ושהתה כדי טומאה, אסורה לבעלה ולתרומה מדאורייתא, ואם מת חולצת ולא מתייבמת. ורב אשי הקשה על רב, ששמעינן מזה שסוטה אינה אסורה כערווה, הגם שגם ספק סוטה קראה התורה בלשון טומאה (כשיטת רב אשי לעיל), ורב מתרץ שספק סוטה לא קראה התורה בלשון טומאה (כשיטת רב לעיל).

ספיקו של רב יהודה לענין צרת מחזיר גרושתו משנישאת לאחר שמת: ללישנא קמא – לרבי יוסי בן כיפר כיון שטומאה כתוב בה כעריות, בין היא ובין צרתה פטורים מחליצה וייבום, והגם שכתוב 'תועבה היא' היינו למעוטי בניה ולא צרתה, והספק הוא לדעת חכמים, שהגם שדרשו 'טומאה' שכתוב במחזיר גרושתו לענין סוטה, מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ללישנא בתרא – לרבנן פשיטא שמתייבמת, כיון שעקרו 'טומאה' שבפרשה לסוטה, והספק הוא לדעת רבי יוסי בן כיפר, האם דורשים 'תועבה היא' – היא תועבה ולא צרתה, או בא ללמד רק שאין בניה תועבים.

מי שנפלו לפניו שתי יבמות מאח אחד, והייתה אחת כשרה לעלמא שהייתה מיוחסת וכשרה לכהונה, ואחת גרושה שאסורה לכהונה, אם מייבם – מייבם לכשרה (וכ"ש לפסולה), ואם חולץ – חולץ לפסולה ולא לכשרה, שאז פוסלה לכהונה ולא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם.

***************

שבת קודש ט"ז אדר ב' תשפ"ב

מסכת יבמות דף י"ב

דף י"ב – ע"א

ספיקו של רבי יוחנן לענין מחזיר גרושתו משנישאת לאחר ומת, היא וצרתה: ללישנא קמא – היא ודאי אסורה ליבם, מקל וחומר שמה לבעלה הראשון שהייתה מותרת לו נאסרה, קל וחומר ליבם שהייתה אסורה לו מקודם, והסתפק אם גם הצרה אסורה מכח ק"ו (ולרבין [להלן ע"ב] רבי יוחנן אמר שצרתה מתייבמת). ללישנא בתרא – הסתפק בזה אם אלים ק"ו גם במקום מצוה, אבל צרה ודאי שלא נדחית.

מיאנה יבמה באחד מן האחים – אסורה לו, שעקר המיאון את הזיקה ואסורה עליו באיסור אשת אח, ואמנם מדאורייתא נעקרו נישואי הראשון ומותרת לאח, אלא כיון שנפלה לפניו ליבום נראית כאשת אחיו ואסורה מדרבנן. אך מותרת לשאר אחים שלא מיאנה בהם.

מיאנה בבעל מותרת לאביו, מיאנה ביבם אסורה לאביו, שמשעת נפילה נראית ככלתו, שאהני נשואין קמא לזקקה לייבם, ונראית כאשתו של הראשונה וכלתו של אב.

צרת הממאנת ליבם – לשמואל אסורה לו, גזירה משום צרת בתו ממאנת, שנראית כצרת בתו (כנ"ל בכלתו), לרבי אבין בשם רבי יוחנן – מותרת.

צרת איילונית שהכיר בה אחיו כשנשאה שאין כאן מקח טעות – לרב אסי אסורה ליבם, שנאמר 'והיה הבכור אשר תלד' שצריך שתהא ראויה לילד, וכיון שאיילונית פטורה קיימא עליה באיסור אשת אח, וצרתה צרת ערוה. לרבא ורבי יוחנן – מותרת, דהוי צרת ערוה שלא במקום מצוה, שהרי האיילונית אינה במצות יבום.

שלשה אחים נשואים שלש נכריות, ומת אחד מהם, ועשה השני מאמר ביבמתו, ומת, הרי אלו חולצות ולא מתייבמות מדרבנן, שנאמר 'ומת אחד מהם, יבמה יבא עליה' – מי שעליה זיקת יבם אחד ולא זיקת שני יבמים, ומאמר לא מפקיע זיקה.

דף י"ב – ע"ב

קטנה (מבת י"א שנה ויום א' עד י"ב שנה ויום א'), מעוברת ומניקה – לחכמים משמשות כדרכם ומן השמים ירחמו, שנאמר 'שומר פתאים ה", לרבי מאיר – משמשות במוך, קטנה – שמא תתעבר ושמא תמות, ולרבה בר ליואי בוודאי היא ועוברה מתים, מעוברת – שמא תעשה עוברה סנדל, מניקה – שמא תגמול בנה וימות.

אי אפשר שחמותו ואם חמותו ואם חמיו מיאנו ונפלו לפניו צרותיהן ליבום, שהרי כבר ילדה ולא שייך בה מיאון, לרבה בר ליואי – שקטנה אינה יכולה לילד, שקודם י"א אינה מתעברת כלל, ומי"א עד י"ב מתעברת ומתים היא ועוברה. לרב ספרא – אינה מתה בוודאי, אלא משום שבנים הרי הם כסימני גדלות, ואינה יכולה עוד למאן אף אם היא קטנה. לי"א – בנים עדיפים מסימנים, שאפילו לרבי יהודה שעד שירבה השחור יכולה למאן – בבנים מודה. לרב זביד – אין בנים בלא סימנים, ואף שאין נראים חיישינן שנשרו, ואפילו למ"ד שבעלמא לא חיישינן – משום צער לידה חיישינן.

***************