לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום חמישי כ"ח אדר ב' תשפ"ב
מסכת יבמות דף כ"ד
דף כ"ד – ע"א
שנים שקידשו שתי אחיות ואין ידוע איזו קידש כל אחד, ומתו, שנינו שאם לזה שני אחים ולזה שני אחים – אח אחד של כל אחד חולץ לאחת מהן, והאח השני של כל אחד מייבם חלוצתו של אחיו של השני, ואם קדמו שנים אחרונים וכנסו כל אחד אחת מהן אין מוציאים מידם. ואין זה דומה לד' אחים ושנים מהם נשואים אחיות, ומתו הנשואים את האחיות שחולצות ולא מתייבמות, ואם אחד חלץ תחילה לא מהני להתיר השני בייבום, ואם קדמו וכנסו יוציאו – ששם שתיהן יבמות ושתיהן אסורות לשניהן בתחילה (למ"ד יש זיקה – משום אחות זקוקתו, ולמ"ד אין זיקה – שחיישינן שאחר שייבם אח אחד אחת מהן ימות אח השני ונמצא שביטל מצות יבום מהשניה), וכל יבמה שנאסרה עליו שעה אחת אפילו אחר נפילה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה לעולם, אבל הכא רק אחת מהן היא יבמה לכל זוג אחים, ומותרת ביבום, אלא שהשניה אסורה על כל זוג משום אחות זקוקתו אך אין עליה איסור אשת אח, ולכן אחר חליצה או יבום של אחותה שמפקיעים הזיקה אין עליה שום איסור.
קדמו וכנסו אין מוציאין מידם אפילו שניהם כהנים, הגם שאחת מהן ודאי חלוצה, כיון שאיסור חלוצה לכהן אינו אלא מדרבנן שאסמכוה על יתור קרא 'ואשה גרושה', ועל ספק חלוצה לא גזרו רבנן.
משנה . 'כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם… ולקחה לו לאשה ויבמה, והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל'
- 'והיה הבכור'–תיבות אלו נדרשות כהמשך ל'ולקחה לו לאשה ויבמה' ללמד שמצוה שגדול שבאחים ייבם.
- 'אשר תלד'– שתהא היבמה ראויה לילד, פרט לאיילונית.
- 'יקום על שם אחיו המת'– פשוטו של מקרא היינו שבית דין יאמרו לליבם שהבן שיוליד יקום על שם אחיו המת – שיקראהו בשמו, ומכח גזירה שוה 'על שם אחיהם יקראו בנחלתם' לומדים מפשטיה דקרא לגמרי ודרשינן שהיינו לנחלה – שיקום היבם על שם אחיו לנחול נחלתו בנכסי אביו ולא יחלקו אחיו עמו.
- 'ולא ימחה שמו'– פרט לסריס ששמו מחוי.
ומה שמפרשים 'והיה הבכור' ש'מצוה' בגדול לייבם, ולא מפרשים שמצות יבום היא רק על הבכור ולא על הפשוט, ממה שמצינו שמיעטה התורה אשת אחיו שלא היה בעולמו (שאינו יכול להיות בכור), ואין לומר שמיירי שהוא בכור לאמו – שבוודאי לא נתכוונה התורה אלא לבכור שנוטל פי שנים בנחלה.
אין לומר 'והיה הבכור' היינו בכור דווקא, ופירוש הפסוק הוא דאי איכא בכור תתקיים מצות יבום או בבכור או בפשוט, וכי אין בכור פטורה לגמרי – שכתוב 'ומת אחד מהם' שמשמע שהיו שם רק שני אחים ומת אחד והיינו או הבכור או הפשוט.
קדם הקטן ויבם זכה, שנאמר 'כי ישבו אחים יחדיו' – הוקשה ישיבת אחים יחד זה לזה שהם שוים ליבום.
מצוה בגדול ליבם, לא רצה הולכים אצל אחיו הקטן הימנו וגדול משאר אחיו, ממה שנאמר 'בכור' (הגם דלאו דווקא כנ"ל) – כבכור, מה בכור בכורתו גרמה לו אף גדול גדולתו גרמה לו, ואם לא רצו שאר האחים חוזרים לגדול וכופים אותו.
אין לומר שרק בכור המייבם נוטל נחלת המת, ולא שאר אחים המייבמים (שהרי נאמר 'בכור', ושמא רק לענין יבום נתרבה שאר אחים) – שנאמר 'יקום על שם אחיו' והרי קם.
הטעם שכתבה תורה 'בכור' ולא 'גדול' – ללמד שדינו כבכורשאינו נוטל חלק אחיו בנכסי אביו בראוי אלא במוחזק.
דף כ"ד – ע"ב
משנה . הנטען בדברי לעז על השפחה ונשתחררה, או על העובדת כוכבים ונתגיירה – לא יכנוס, משום שנאמר 'הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך'. ואם כנס – אין מוציאים מידו.
איש שנתגייר לשום אשה ואשה שנתגיירה לשום איש, וכן המתגייר לשום שולחן מלכים, לשום עבדי שלמה, גירי אריות, גירי חלומות, גירי מרדכי ואסתר – לרבי נחמיה אינם גרים עד שיתגיירו כבזמן הזה, אך הלכה כדברי האומר שכולם גרים הם.
אין מקבלים גרים לימות המשיח, וכמו כן לא קיבלו בימי דוד ושלמה.
הנטען בדברי לעז על אשת איש והוציאה בעלה לא ישאנה (משום לעז כנ"ל בשפחה), עבר וכנסה: אם נישאת לאחר ביניהם – לא תצא, לא הפסיק אחר – אם יש לה בנים מן הראשון לא תצא, דכי מפקת לה קא מחזקינן לקלא קמא ועבדינן להו ממזרים, אין לה בנים – ללישנא קמא בדעת רב תצא, וכן סובר רבה ב"ר נחמן, ללישנא בתרא בדעת רב – לא תצא, ומה ששנינו שתצא דעת רבי היא ונחלקו עליו חכמים. ואם יש עדי טומאה – לכו"ע אפילו יש לה בנים מן הראשון תצא מדאורייתא.
***************
יום שישי כ"ט אדר ב' תשפ"ב
מסכת יבמות דף כ"ה
דף כ"ה – ע"א
לרבי מוציאים אשה מבעלה בקול כל שהוא, הואיל ומכוער הדבר, כגון רוק למעלה מן הכילה, ניכר מקום מנעלים הפוכים בעפר שתחת המטה. והלכתא כוותיה בקול שלא פוסק יום ומחצה ואין לו אויבים, שאם יש אויבים הם הוציאו את הקול, ואם נפסק הקול והיינו שיצא קול אחר שלא מחמת יראה ששקר הוא הלעז – הלכה כרב שאין מוציאים.
המוציא אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר, אם החזירה – לרבה ב"ר נחמן יוציא, כדמצינו בנטען על אשת איש והוציאה, שאף שכנסה הבועל יוציא משום לזות שפתיים, ודחתה הגמרא שאינו דומה, ששם כשכנס הבועל אלומי אלמיה לקול הראשון, אבל הכא אמרינן מדהחזירה חזר ובדק בקול הראשון של שם רע ומצא שאינו.
משנה . המביא גט ממדינת הים שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם – לא ישא אשה זו משום חשד, הואיל ועל דיבורו סמכינן, אבל בארץ ישראל שאין צריך לומר בפני נכתב ונחתם – ישא.
האומר מת בעלה לא ישאנה, אף שאין סומכים רק עליו אלא משום שהיא גופא דייקא ומינסבא, מ"מ אינו דומה למביא גט בארץ ישראל שמותר לישא אותה משום ששם כתב הגט מוכיח.
דף כ"ה – ע"ב
המעיד: הרגתי בעלה של זו – לא ישאנה. והיתרה לאחרים – לרבי יהודה אסורה, לפי שמשים עצמו רשע והתורה אמרה 'אל תשת רשע עד', ולפי ת"ק מותרת, שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות ואינו נעשה רשע בעדות עצמו. לרב יוסף – בעלמא אין אדם נאמן בעדותו כשמשים עצמו רשע (ולכן המעיד 'פלוני רבעני לרצוני' אין הורגים הרובע אף כשמצטרף אליו עוד עד), ושאני עדות אשה שהקילו בה רבנן ואפילו רשע נאמן, לרב מנשה – גזלן מדאורייתא פסול לעדות אשה, ורק גזלן מדבריהם כשר, אלא גם בעלמא נאמן על עדותו כשמשים עצמו רשע בעדותו, כיון שאין מקבלים עדותו על עצמו שהוא רשע (והמעיד 'פלוני רבעני' בין 'לרצוני' ובין 'לאונסי', אם יש עמו עוד אחד – הורגים הרובע).
המעיד: אני הייתי עם הורגיו של בעלה של זו -לא ישאנה משום לזות שפתיים, אבל לאחר תינשא גם לרבי יהודה, שאשה נישאת על פי עד אחד.
משנה . חכם שלא מצא היתר לנדר שנדרה אשה הנאה מבעלה, לא ישאנה משום חשד, אבל התיר נדרה ואחר כך מת או גירשה בעלה ישאנה, שאין כאן חשד אע"פ שהתיר מומחה יחידי.
האשה שמיאנה או שחלצה בפני חכם ישאנה, שצריך בית דין ושלושה אינם חשודים, שאף שנים לא חשודים.
מיאון נחלקו אם צריך בפני שלשה או די בשנים, ומשנתנו לימדה שצריך שלושה'.
חכם שאסר אשה משום נדר, ושליח שהביא גט מחו"ל, שעברו וכנסו – נחלקו אם צריך להוציא, ולרב אשי אין מוציאים כדמצינו לגבי הנטען על השפחה ועכו"ם שמשום רינון ולעז אם כנס אין מוציא.
***************
שבת קודש א' ניסן תשפ"ב
מסכת יבמות דף כ"ו
דף כ"ו – ע"א
חכם שאסר את האשה לבעלה משום נדר והמביא גט מחו"ל והמעיד באשה שמת בעלה שאסורים להינשא
- משנה . אם היו להם נשים בשעת מעשהומתה לאחר זמן – מותרות להם, שאין חשד. גירשו נשותיהם – אם היה להם קטטה קודם למעשה, או שלאחר המעשה נשותיהם התחילו הקטטה – אין חשד ומותרות להם, אך אם רק אחר מעשה התחילו הם הקטטה עם נשותיהם – יש חשד ואסורות להם.
- אם נישאו לאחרים ונתגרשו או נתאלמנו– מותרות להם, ולרבי שבשתי פעמים יש חזקה המעיד שמת בעלה אסור להינשא לה לאחר שנתאלמנה פעם שניה, שהוחזקה לקטלנית ואסורה לכל העולם, וכן חכם שאסרה משום נדר ונתגרשה מבעלה והמביא גט אסורים להינשא לה אם נתגרשה מבעלה השני, שאסורה לכל העולם משום שהוחזקה בגירושים.
- כולם מותרות להינשא לאביהם לבניהם ולאחיהם,ואינו דומה למה שנטען מן האשה שאסור באם ובבת ובאחות, שנשים שכיחות לגבי נשים וחוששים שהיא תבוא אצלם, אבל אנשים לא שכיחים גבי אנשים ולא חוששים שהוא יבוא אליהם, או משום שנשים לא קפדי על זנות בעליהם כיון שאין נאסרים עליהם, ולכן חיישינן שיזנה עם החשודה אחר שישא אם ובת ואחות, אבל גברי קפדי על זנות נשיהם כיון שנאסרות עליהם, ולכן יקפיד להרחיקה מאביו ובנו ואחיו שלא תזנה עמהם.
הדרן עלך כיצד אשת אחיו
פרק שלישי – ארבעה אחין
משנה . ארבעה אחים, שנים מהם נשואים שתי אחיות, ומתו הנשואים האחיות – הרי אלו חולצות ולא מתייבמות. למ"ד יש זיקה – משום שפוגע באחות זקוקתו, ולמ"ד אין זיקה – משום שמבטל מצות יבום, שאם ייבם הראשון ולאחר כן ימות האח השני קודם שייבם השניה תצא השניה מהראשון בלי יבום וחליצה מפני שהיא אחות אשתו.
הא שנקט התנא ארבעה אחים ולא שלושה אחים – למ"ד יש זיקה קמ"ל שאף על פי שיש שני אחים וס"ד שכל אחת נופלת לפני אחד מהם, וכל שכן כשיש רק אח אחד שאלימא זיקה. ולמ"ד אין זיקה – לא מיבעיא שלושה שאם ייבם אחת מבטל מצות יבום מהשניה, אלא אפילו ארבעה חיישינן למיתת השני וביטול מצות יבום מהשניה.
חמשה אחים ושנים מהם נשואים אחיות, ומתו הנשואים האחיות – למ"ד יש זיקה חולצות ולא מתייבמות. למ"ד אין זיקה – כל אחת מתייבמת לאחד מהאחים, שדווקא בארבע אחיות חולצות, משום שחוששים למיתת אח הרביעי אחר חליצת השלישי וביטול מצות יבום, אבל כשנשארו שלשה אחים לא חוששים שימותו שני אחים.
דף כ"ו – ע"ב
חמשה אחים ושלשה מהם נשואים אחיות, ומתו הנשואים האחיות
שיטת רב – למ"ד יש זיקה (אך רב עצמו סובר שאין זיקה), אם נפלו לפניהם זה אחר זה – כשנפלה הראשונה כיון שמותר ליבמה גם אם חלץ החליצה כשירה, וכשנפלה השניה אחר חליצת הראשונה הרי האח השני יכול לייבם, ולכן גם אם חלץ חליצתו כשרה, אבל כשנפלה השלישית ששניהם אסורים ליבמה מדרבנן משום אחות חלוצתו, חליצתם גרועה ואין חליצת אחד מהאחים מפקיעה הזיקה, אלא צריכים שניהם לחלוץ לה. ואם נפלו בבת אחת שכולם אסורות ביבום משום אחות זקוקתו וחליצתם גרועה – שלשתם צריכות חליצה משני האחים.
שיטת שמואל – 'אחד חולץ לכולן', ושני דרכים בביאור דבריו: א. גם שמואל סובר שחליצה מעליא בעינן, כמבואר בדבריו לענין אחיות וצרותיהן (יובא להלן דף כ"ז.) ואם יחלוץ זה שחלץ לראשונה גם לשניה לא תפטור אותה החליצה מהאח השני, אלא כוונתו שלשלישית די בחליצה מאחד האחים, ששניהם שוים בה, וסובר שאין צריך בחליצה פסולה לחזור על כל האחים (ומה שאמר 'לכולן' – כיון שאחד חולץ לרובן). ב. יכול אחד לחלוץ לשלשתם, שהיא עצמה נפטרת בחליצה כל דהו, ורק לענין פטור צרתה צריך דווקא חליצה מעלייתא, כדלהלן באחיות וצרותיהם.
***************
