לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום ראשון כ"ד אדר ב' תשפ"ב

מסכת יבמות דף כ'

דף כ' – ע"א

טעמם של חכמים שאוסרים אשת אחיו שלא היה בעולמו בייבם ולבסוף נולד, הגם שכשנולד לא מצאה עם זיקת אחיו שלא היה בעולמו – שנאמר 'ולקחה לו לאשה ויבמה', ומלמד שאף אחר שכנסה היבם עדיין קרויה 'יבמה', ואף שאם רוצה להוציאה מגרשה בגט ואינה צריכה חליצה, וכן מותר לו להחזירה אחר גירושין ולא אומרים מצוה היה עליו ועשאה ומעכשיו יהא באיסור אשת אח, הרי שלא אומרים שיבום הראשונים עדיין עליה, משום שאמר קרא 'ולקחה לו לאשה' – כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר. ולוקחים פסוק המתיר ('ולקחה לו לאשה') מתי שמותר לייבם, ופסוק של איסור ('ויבמה' – עדיין היבום הראשון קיים) מתי שיש צד שאסור ליבמה (אשת אחיו שלא היה בעולמו).

טעמו של רבי שמעון שמתיר אשת אחיו שלא היה בעולמו בייבם ולבסוף נולד – הואיל שכשנולד מצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור, ואינה דומה לאחותו מאמו שנשאת לאחיו מאביו קודם שנולד, שאסורה ביבום משום שאומרים איסור שבה להיכן הלך – שאיסור אחותו מאמו אין לו היתר, אבל איסור אשת אחיו יש לו היתר כשאין לו בנים, וכשמת הראשון בלא בנים פקע איסור אשת אח לגבי אחיו השני, ונשאה, והשלישי בא מכח השני.

משנה . כלל אמרו ביבמה: כל שאסורה איסור ערוה – בין היא בין צרתה לא חולצת ולא מתייבמת, י"א שהכלל בא לרבות צרת איילונית, וכדעת רב אסי, שכיון שהאיילונית פטורה מיבום ממילא אסורה עליו באיסור אשת אח, וצרתה היא צרת ערוה, ויש מדייקים להיפך שדווקא איסור ערוה צרתה אסורה, אך צרת איילונית מותרת.

נפלו לפניו שתי אחיות משני אחיו, והאחת אסורה עליו משום ערוה – השניה או חולצת או מתייבמת.

איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתיבמת, לתנא דמתניתין איסור מצוה – שניות מדברי סופרים, שמצוה לשמוע דברי חכמים, איסור קדושה – אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, שכתוב 'קדושים תהיו'. לרבי יהודה, איסור מצוה – אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, שנאמר בסוף ספר תורת כהנים 'אלה המצות', איסור קדושה – שניות, לאביי – שכל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש, לרבא – קדש עצמך במותר לך (שניות) כדי שלא תבוא לידי עריות האסורות מן התורה.

אלמנה לכהן גדול האסורה ביבום, לא מיבעיא אלמנה מן הנשואים שאסורה לו באיסור עשה 'בתולה יקח' ואיסור לאו 'אלמנה לא תקח', ואין עשה של יבום דוחה עשה ולא תעשה, אלא אפילו אלמנה מן האירוסין שאין עליו אלא איסור עשה – אסור לייבם. לרב – מדאורייתא, שכתוב 'ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו השערה', יתור 'יבמתו' מלמד שיש לך יבמה אחרת שאף שלא קוראים בה 'לקחת' משום שיש עליה איסור לאו ואינה עולה ליבום מכל מקום עולה לחליצה, ומפסוק 'לקחת' ממעטים חייבי כריתות שאין תופסים בהם קידושין שכיון שאין עולים לחליצה אינם עולים ליבום. לרבא – בתחילה סבר אלמנה מן האירוסין אסורה ביבום מדרבנן, גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה שאינו מקיים בה עשה, ולמסקנא אמר רבא (וי"א שרב אשי אמרה) שכיון שאפשר בחליצה אין עשה דוחה לא תעשה, אך נדחו דבריו, כדלהלן.

דף כ' – ע"ב

חייבי לאוין הגם שדינה שהיא חולצת ולא מתייבמת, מכל מקום אם בעלו קנו ונפטרה צרתה, ואסור לקיימם בביאה שניה.

כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם לריש לקיש אין עשה דוחה לא תעשה, ועל פי דבריו יישב רבא (וי"א רב אשי) מדוע אין חייבי לאוין מתייבמות, והיינו כיון שאפשר לקיים העשה בלי לדחות הלא תעשה – לעשות חליצה, וסתרו דבריו שאם כן גם בדיעבד אם בעל לא יקנה היבמה, ובברייתא שנינו שקנאה. (ולהלן דף כ"א. תיישב הגמרא דברי ריש לקיש מקושיא זו).

***************

יום שני כ"ה אדר ב' תשפ"ב

מסכת יבמות דף כ"א

דף כ"א – ע"א

ביאת כהן גדול ביבמתו שהיא אלמנה מן הנישואין -לכו"ע אינה פוטרת אותה ואת צרתה, שבעולה אסורה לכהן גדול בעשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, באלמנה מן האירוסין – נחלקו רבי יוחנן ורבי אלעזר אם פוטרת משום שעשה דוחה לא תעשה, או כיון שאפשר בחליצה לא אומרים עשה דוחה לא תעשה, והגמרא הוכיחה מברייתא ששנינו בה שחייבי לאוין שבעלו יבמתן קנו אותה – שהיבום חל ופוטר אותה וצרתה.

דברי ריש לקיש שכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה, אינם נסתרים ממה דתניא בברייתא שאם עבר ובעל חייבי לאוין קנה, שחליצה במקום יבום לאו מצוה היא, והאפשרות לעשות חליצה אינה מחשיבה שאפשר לקיים שניהם.

רמז לשניות מן התורה:

לרבא – שנאמר גבי עריות 'כי כל התועבות האל עשו אנשי הארץ' האל פירושו קשות (שכתוב 'ואת אילי הארץ לקח'), מכלל שיש רכות וקלות מהם שאסורות.

לרב יהודה – שנאמר בשלמה 'ואזן וחקר תקן משלים הרבה', שקודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזניים שאינה משתמרת, ועל ידי שניות מתרחקים מהעריות.

לרב אושעיא – שנאמר 'פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבור', פרעהו היינו הגדל האיסור והוסף עליו כדי שלא תעבור בו.

לרב כהנא – שנאמר 'ושמרתם את משמרתי', עשו משמרת למשמרתי, אך אינו דאורייתא אלא אסמכתא.

קשה עונש של מידות יותר מעונש של עריות, שבעריות כתוב 'אל' ובמידות כתוב 'אלה' שהוא יותר קשה, והוא מפני שעריות אפשר בתשובה ובתקנה (כל שלא הוליד ממזר), אבל החוטא במידות גוזל את הרבים ואינו יודע למי להחזיר לעשות תשובה מעלייתא, ומה שכתוב בעריות 'אלה' היינו למעוטי מידות מכרת.

רבי אשי אמר משל להא דרב אושעיא: אדם משמר פרדס, משמרו מבחוץ כולו משתמר, משמרו מבפנים שלפניו משתמר שלאחריו אינו משתמר. והגמרא דוחה דבריו דהא אי לאו שניות פגע בערוה ואינו משתמר כלל.

אלו הם שניות: אם אמו (כדי שלא יפגע באמו), אם אביו (משום אם אמו), אשת אבי אביו (משום אשת אביו), אשת אבי אמו (משום אשת אבי אביו), אשת אחי אביו מן האם (משום אשת אחי אביו מן האב), אשת אחי אמו מן האב (משום אשת אחי אביו מן האם), כלת בנו (משום כלתו), כלת בתו (משום כלת בנו).

מותר אדם באשת חמיו, ובאשת חורגו, וכן חורגו מותר באשתו ובתו.

אשת חורגו אומרת לו: אני מותרת לך, ובתי אסורה לך, והוא מדאורייתא, שנאמר 'ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח…'.

שניות שיש בדורותיהם ערוה דאורייתא אין לאיסורם הפסק, כגון אם אמו, שלמעלה הימנה עד סוף כל הדורות הוי נמי שניה הואיל ואמו אסורה מן התורה, וכן אשת אבי אביו הואיל ואשת אב הוי דאורייתא, וכן אם אבי אביו למעלה עד לעולם אסור (אע"ג שאם אביו לאו דאורייתא מיחלפא באם אם אמו).

ארבע שניות יש לאיסור הפסק – שרק הם אסורות אבל למעלה ולמטה מהן מותרות, רב פירש ג' מהן: אשת אחי האם מן האב, אשת אחי האב מן האם, כלת בתו, שאין בהן צד דאורייתא. זעירי מוסיף אף אשת אבי אמו, שאשת אבי אבי אמו מותרת, ורב אוסר, דאי אמרת יש הפסק אתי למימר דגם אשת אבי אביו יש הפסק, והתם איכא באשת אב איסור דאורייתא, ולזעירי אין גוזרים כן כיון שאדם רגיל לילך למשפחת האב יודע שיש שם קורבה יותר ממשפחת אמו.

דף כ"א – ע"ב

כלתו אסורה מדאורייתא, כלת בנו ובן בנו עד סוף כל הדורות אסורות מדרבנן, כיון שיש בו צד דאורייתא (היינו כלתו – אשת בנו), כלת בתו אסורה מדרבנן משום דאתי למיחלף בכלת בנו, כגון במי שיש לו כלת הבן וכלת הבת, אך יש לאיסור כלת בתו הפסק משום שאין בה צד דאורייתא.

אשת אחי האם מן האם – לרב ספרא מותרת, שלא גזרו אלא באשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב שיש צד אב ואפשר לגזור משום אשת אחי האב מן האב שהיא אסורה מדאורייתא, אבל אשת אחי האם מן האם גזירה לגזירה. לרבא אסורה, שמצינו באמו שהיא ערוה דאורייתא ואסרו מחמתה אם אמו, וגזרו על אם אביו משום אם אמו משום ששניהם מכונות 'דבי אימא רבתי' (סבתא), וכן אשת אביו היא ערוה דאורייתא, ואסרו מחמתה אשת אבי אביו, וגזרו על אשת אבי אמו משום אשת אבי אביו, ששניהם מכונות 'דבי אבא רבא', והוא הדין שיש לאסור אשת אחי האם מן האם משום אחי האב מן האם, ששניהם מכונות 'דבי דודי'.

במערבא אמרי: כל זכר שאם היה נקבה היתה אסורה משום ערוה גזרו חכמים על אשתו, וכגון אשת אחי האם מן האם, שאילו היה האח נקבה היתה אסורה משום אחות האם, ולכן אשתו אסורה, אך דווקא בקירבא בחד קידושין אבל בקירבא בתרי קידושין לא נאמר כלל זה, ולכן אשת חמיו (שאינה חמותו) מותרת אף שחמותו ערוה, וכן אשת בן חמותו מותרת אף שבת חמיו ערוה, אשת בן חמיו מותרת אף שבת חמיו ערוה, אשת חורגו מותרת אף שחורגתו ערוה, אשת בן חורגו מותרת אף שבת חורגו ערוה.

אשת אחי אבי האב מן האם ואחות אבי האב שלמטה מהם ערוה הסתפק רב משרשיא מתוסנייא אם גם הם ערוה, או לא כיון שנתרחק הקורבה, ולאמימר מותרות.

**************