
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום חמישי ו' ניסן תשפ"ב
מסכת יבמות דף ל"א
דף ל"א – ע"א
ערוה שגירושיה בספק – לרבה צרתה מותרת בלי חליצה (כנ"ל דף ל':) משום שהיא עומדת בחזקת היתר לשוק, ולא אמרינן שתחלוץ לחומרא – שאם כן יבוא לידי יבום, והיא בחזקת צרת ערוה שהיא בכרת. אבל ערווה שנתקדשה ספק קידושין צרתה חייבת בחליצה, שאף אם מייבמה אין בכך כלום שהיא בחזקת חיוב יבום. לאביי ורבא – גם בספק גירושין צריכה חליצה.
נפל הבית עליו ועל אשתו שהיא בת אחיו של היבם, ואין ידוע איזה מהם מת ראשון – צרתה חולצת ולא מתייבמת, ולא אומרים שהיא עומדת בחזקת היתר לשוק כמו שאומרים בספק גט, שלדעת רבה אין להצריך חליצה לחומרא, שהיא חומרא המביא לידי קולא, שמא יבוא לייבמה – שדווקא בגירושין ששכיח גזרו רבנן ולא במפולת שלא שכיח, או שדווקא בספק גט שהערווה קיימת ומחייבים הצרה בחליצה יאמרו שהיינו משום שידעו רבנן שגט ודאי היה ויבאו לייבם הצרה, אבל במפולת לא יאמרו שהדיינים שהצריכו חליצה נביאים הם ויודעים שאשתו מתה ראשונה, ומבינים שחולצת משום ספק, ולא יבואו לייבם.
שנינו: היתה עומדת ברשות הרבים וזרק לה גט, קרוב לה – מגורשת, קרוב לו – אינה מגורשת, מחצה על מחצה – ספק מגורשת, והיינו שאסורה לכהן, ואם היא ערווה ליבם צרתה צריכה חליצה. ואין מעמידים אותה בחזקת היתר לשוק שלא להצריך חליצה כדי שלא יבא לייבמה כמו שאומרים במתני' לשיטת רבה – משום שמיירי שם בשתי כיתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומר קרוב לה, שהוא ספיקא מדאורייתא, מה שאין כן מתניתין מיירי בכת אחת אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה, לכן בספק קידושין אין עד אחד יכול להוציאה מחזקת היתר ליבם, ובאופן זה מיירי גם ספק גירושין ואין עד אחד מוציאה מחזקת פטור יבום.
ספק גירושין דתרי ותרי – לרבה הוי ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן על חזקה, וחולצת ולא מתייבמת, עד אחד אומר קרוב לה ועד אחד אומר קרוב לה – הוי ספיקא דרבנן, ואוקמינן על חזקה ומותרת בלי חליצה, לאביי ורבא גם תרי ותרי ספיקא דרבנן ואף על פי כן לא אוקמינן על חזקה.
דף ל"א – ע"ב
שטר קידושין שאין בו זמן – לאביי דינו כגט שאין בו זמן ופסול מדרבנן, לרבא לא תקנו זמן בשטר קידושין, בין למ"ד שתיקנו זמן בגט לידע ממתי פירות נכסי מלוג שלה – שבארוסה אין הבעל אוכל פירות, ואף למ"ד שתיקנו זמן בגט כדי שלא יחפה על בת אחותו – בשטר קידושין לא תיקנו משום שהרוב מקדשים בכסף, או משום שאין בזה תקנה, שאם השטר יהא מונח אצלה תמחוק הזמן, וכן אם יהא אצל הבעל והיא בת אחותו ימחקנו, ואם יהא מונח אצל העדים חוששים שמא ישכחו זמן הקידושין ויסתכלו בשטר ויעידו על פיו, וצריך עדות מפיהם ולא מפי כתבם.
משנה . שלשה אחים נשואים ג' נכריות, ומת אחד מהם, ועשה בה השני מאמר, ומת – לת"ק הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, גזירה שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות, והסמיכו אקרא 'ומת אחד מהן יבמה יבא עליה' – מי שעליה זיקת יבם אחד ולא זיקת ב' יבמים. ולא אמרינן שייבם לאחת ויחלוץ לשניה – שחוששים שמא יעשה כן בב' יבמות הבאות מבית אחד, ויחלוץ קודם לאחת ואחר כך ייבם השניה, ועבר על 'אשר לא יבנה' – כיון שלא בנה שוב לא יבנה. לרבי שמעון – מייבם איזו שירצה וחולץ לשניה, שאין עליה זיקת ב' יבמים, שאם מאמר קונה הרי היא רק אשת השני, ואם אינו קונה הרי היא רק אשת הראשון
***************
יום שישי ז' ניסן תשפ"ב
מסכת יבמות דף ל"ב
דף ל"ב – ע"א
שלשה אחים נשואים ג' נכריות, ומת אחד מהם, ועשה בה השני מאמר, ונתן לה גט, ומת – אם פירש שנותן הגט משום מאמר ולא משום זיקה, שוב אין עליה זיקת שני בתים, וצרתה מותרת להתייבם (גם לדעת חכמים), והיא עצמה – ללישנא קמא לרבא אסורה להתייבם, שאתי לאחלופי בנתן גט לזיקתו, וללישנא בתרא לרבא גם היא מותרת שנטל מה שעשה וכאילו לא עשה מאמר.
משנה . שני אחים נשואים שתי אחיות, ומת אחד מהם, ונפלה ליבום לפני אחיו שהוא בעל אחותה, ואחר כך מתה אשתו של שני – הרי זו אסורה עליו עולמית, הואיל ונאסרה עליו שעה אחת.
הדין שיבמה שהיתה אסורה עליו שעה אחת נאסרה עליו עולמית כבר נשנה במתניתין לעיל (דף ל'.) בשלשה אחים שתים מהם נשואים לשני אחיות, ומת אחד מהם, וכנס הנשוי נכרית את אשתו, ומתה אחותה, ואחר כך מת הנשוי נכרית, שאסורה עליו עולמית, אף על גב שבנפילה קמא לא מידחיא אחות אשתו מיבום שהרי מותרת לנשוי נכרית, קל וחומר במתניתין בשני אחים הנשואים שתי אחיות ונפלה לפניו שאידחי לגמרי, אלא שמשנתנו שנה התנא תחילה, שסבר שבציור בשלשה אחים באמת מותרת, ואחר כך שנה שגם בזה אסורה, וכיון שחביבה לו משום חידושה הקדימה, אך משנה דידן לא זזה ממקומה.
נפלה לפניו אחות אשתו ליבום, שפטורה מיבום, ועבר ובא עליה בחיי אשתו –
לרבי שמעון אין איסור חל על איסור, ולכן אם האח החי נשא תחילה – אינו חייב אלא משום אחות אשתו ולא משום אשת אחיו, ואם נשא המת תחילה – חייב רק משום אשת אחיו, ואף על פי כן פטורה מן היבום – שאיסור אחות אשה מוכן ועומד לחול עליה אם יפקע איסור אשת אח ממנה.
שיטת רבי יוסי: לר' אבהו – נשא חי ואחר כך נשא מת חייב שתים, שבאיסור מוסיף איסור חל על איסור, וכיון שכשנשא המת נוסף בה איסור אשת אח על כל האחים נוסף גם על אח זה. לרבי חייא (למהלך א' להלן) – גם בנשא מת ואחר כך נשא חי חייב שתים, משום שבאיסור כולל איסור חל על איסור, שמיגו שחל עליו איסור על שאר האחיות חל גם על אחות זו שהיא אשת אחיו.
לרבא – גם לרבי יוסי אין איסור חל על איסור, ובשוגג אינו חייב שני חטאות, אלא מדובר במזיד ומעלים עליו כאילו עשה שני עבירות, ורשע גמור הוא לקברו בין רשעים גמורים הנסקלים ונשרפים.
דף ל"ב – ע"ב
זר ששימש בשבת – לרבי חייא בשם רבי חייב שתים, שכשהותרה עבודה במקדש בשבת הותרה רק לכהנים, ויש כאן משום זרות ומשום שבת, לבר קפרא בשם רבי אין חייב אלא אחת, שכשהותרה עבודה במקדש הותרה לכולם. וכן נחלקו בבעל מום ששימש בטומאה בקרבן ציבור (שדוחה טומאה בציבור), ובזר שאכל חטאת העוף הנמלקת. וכל אחד נשבע שכדבריו אמר רבי, ולהלן (דף ל"ג.) יבואר מחלוקתם.
***************
שבת קודש ח' ניסן תשפ"ב
מסכת יבמות דף ל"ג
דף ל"ג – ע"א
ביאור מחלוקת רביחייא ובר קפרא בזר ששימש בשבת, ובעל מום ששימש בטומאה, וזר שאכל חטאת העוף שנמלקה אם חייב א' או ב'
מהלך ראשון: נחלקו בדעת רבי יוסי הסובר איסור חל על איסור במיגו שמוסיף – שנוסף איסור על חתיכה זו לגבי אחרים, אם הוא גם על ידי כולל כשלא ניתוסף איסור על חתיכה זו אלא על חתיכות אחרות, כגון בנשא מת ואחר כך נשא חי את אחותה, שלא נוסף איסור על אשת אחיו אלא על שאר אחיות, וכן זר שאסור בעבודה קודם השבת, מיגו שנאסר בשאר מלאכות בכניסת השבת נאסר גם בעבודה, וכן בעל מום שמותר באכילת קדשים, מיגו שנאסר באכילה כשנטמא נאסר גם בעבודה. הגמרא דוחה: בזר שאכל מליקה לא שייך איסור כולל, שהרי עד שלא נמלקה לא היה עליו איסור זרות שהרי אסור גם לכהנים, ואיסור זרות חל בשעת המליקה.
מהלך שני: נחלקו בדעת רבי יוסי אם איסור חל על איסור כששניהם חלים בבת אחת, כגון ששני האחים שלחו שליח אחד לקדש לכל אחד מהם אחת מהאחיות, וגם האחיות שלחו שליח אחד לקבל קידושין, ופגעו השלוחים זה בזה. וכן בזר שהביא שתי שערות בשבת ועבד, וכן כהן קטן בעל מום שהביא שתי שערות בשבת, או גדול שחתך אצבעו בסכין טמאה, וכן זר שאכל מליקה, שאיסור זרות ומליקה חל בבת אחת.
הגמרא דוחה: שהרי בין רבי חייא ובין בר קפרא נשבעו ששמעו כן מפי רבי, ובשלמא לרבי חייא יש לפרש שבאמת אמר שניהם וכשחלו שני האיסורים בבת אחת, ומה שאמר שחייב שנים היינו אליבא דרבי יוסי, ומה שאמר שחייב רק אחת היינו אליבא דרבי שמעון, אבל לבר קפרא שגם לרבי יוסי חייב רק אחת נמצא שרבי חייא שיקר במה שנשבע שאמר רבי חיוב שתים.
מהלך שלישי: נחלקו בדעת רבי שמעון שאינו סובר איסור חל על איסור על ידי מיגו, אם אומרים שבבת אחת חלים שני האיסורים הואיל שלא קדם איסור אחד לחבירו, ושניהם לא שיקרו, שלבר קפרא מה שאמר רבי חייב שתים היינו אליבא דרבי יוסי, ולרבי חייא מה שאמר רבי שחייב אחת היינו בזר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה באופן שהוא איסור כולל, ובר קפרא דימה מעצמו זר שאכל מליקה, ולאחר זמן שהיה שונה ג' ההלכות ביחד שכח שהוא עירב וסבר שרבי אמר כן, ואמר ממה שזר שאכל מליקה שאיסורם חל בבת אחת וחייב אחת גם בשאר איסורים.
הגמרא מקשה: מובן מדוע הוצרך רבי חייא להישבע – כדי להוציא ממה שמחזיקים שדעת רבי שמעון שבכל אופן לא אמרינן איסור חל על איסור, אלא בר קפרא מדוע הוצרך להישבע.
דף ל"ג – ע"ב
הגמרא מקשה תיובתא על שיטת בר קפרא הסובר שלדעת רבי שמעון אין איסור חל על איסור גם בבת אחת, ממה שכתוב בברייתא שרבי יוסי ורבי שמעון חולקים בזר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה, ואילו זר שאכל מליקה לא קתני, ועל כרחך משום שלא שייך איסורים שבו אלא בבת אחת, ובזה מודה רבי שמעון שחלים שני האיסורים, ומה שאמר בזר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה שאין בו אלא איסור אחד לא מיירי כשחלו שני האיסורים בבת אחת.
זר ששימש בשבת שסובר רבי יוסי שעובר שני איסורים, לרב אחא בר יעקב היינו בשחיטת פרו של כהן גדול ביום הכיפורים, שכשרה רק על ידי הכהן גדול (וזר היינו מי שזר אצלו, ואף כהן הדיוט), שאילו שחיטה בשאר קדשים כשרה בזר, וקבלה והולכה אינם איסור מדאורייתא אלא שבות טלטול, והקטרה אליבא דרבי יוסי אינה מלאכה שסובר הבערה ללאו יצאתה. ולרב אשי רבי יוסי לא אמר לחייבו שתי חטאות אלא שעובר שני איסורים, ולענין שקוברים אותו בין רשעים גמורים, וממילא אפשר להעמיד דבריו בכל עבודה.
משנה . שנים שקידשו כל אחד מהם אשה, והוחלפו נשותיהם בשוגג בשעת כניסתם לחופה – הרי אלו חייבים משום אשת איש, ואם היו אחים – גם משום אשת אח, ואם הם היו אחיות – גם משום 'אשה אל אחותה', ואם היו נידות – גם משום נידה. ומפרישים אותם שלשה חדשים שמא מעוברות הם, וצריך הבחנה בין זרע כשר לפסול שלא יתלו העוברים בבעליהם, ואם היו קטנות שאינם ראויות ללדת מחזירים אותם מיד, ואם היו כהנות נפסלו מן התרומה. ואם החליפו במזיד – גדולות אסורות לבעליהם, וקטנות מותרות לבעליהם ישראל, שפיתוי קטנה אונס הוא.
שני אחים שקידשו כל אחד מהם אחת משתי אחיות, והוחלפו בשעת כניסתם לחופה, והיו נידות – כל אחד מארבע אלו חייב ארבעה חטאות, סך הכל ט"ז חטאות.
***************