לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שישי י"ד ניסן תשפ"ב
מסכת יבמות דף ל"ט
דף ל"ט – ע"א
מאמר לבית שמאי – לרבא עושה ודאי ארוסה לדחות צרת אחותה משום אחות אשתו (בג' אחים ב' נשואים ב' אחיות ומת אחד מבעלי אחיות ועשה בה המופנה מאמר ואח"כ נפלה לפניו אחותה), וספק נשואה בקנין נכסיה, לרבי אלעזר גם לבית שמאי בעלת המאמר לא סגי לה בגט אלא בעי נמי חליצה, ובדעתו לענין קנין בנכסיה – ב' דרכים בגמרא.
כנס יבמתו מגרשה בגט, הגם שנאמר 'ויבמה' לא אמרינן עדיין יבום הראשון עליה ותצא בחליצה, שנאמר 'ולקחה לו לאשה' – הרי היא כאשתו לכל דבר.
כנס יבמתו וגירשה יכול להחזירה, ולא אומרים שאחר שקיים המצוה שרמיא רחמנא עליה חזר עליו איסור אשת אח, שנאמר 'ולקחה לו לאשה' – הרי היא כאשתו לכל דבר.
כנס יבמתו כתובתה על נכסי בעלה הראשון, שהקנו ליבם אשה מן השמים ולא שעבד נכסיו לכתובתה, ואם אין לה מן הראשון תקנו לה מנכסי השני, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
משנה . מצוה בגדול לייבם, לא רצה הולכים לשאר אחים, לא רצו חוזרים לגדול וכופים אותו, ואומרים לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם.
תלה בקטן עד שיגדל או בגדול עד שיבוא ממדינת הים או בחרש ושוטה אין שומעים לו, ששהויי מצוה לא משהינן.
חליצת אח הגדול וביאת אח הקטן ממנו – ללישנא קמא פליגי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אם ביאת הקטן עדיפה – שמצוה ביבום, או שחליצת גדול עדיפה – שבמקום גדול ביאת קטן לאו כלום היא. ללישנא בתרא לכו"ע ביאת קטן עדיפה, ופליגי אם חליצת גדול עדיפה מחליצת קטן או שניהם שוים.
דף ל"ט – ע"ב
בראשונה שהיו מכוונים לשם מצוה מצות יבום קודמת למצות חליצה, עכשיו שאין מכוונים לשם מצוה מצות חליצה קודמת (לאבא שאול, ועיין בסמוך דעת חכמים), אמנם אם שניהם רוצים ביבום אין כופים לחלוץ, ואם הוא רוצה לייבם והיא אינה רוצה מטעינן ליה שיחלוץ, ואי לא כפינן ליה לחלוץ.
תיקן רב יהודה לכתוב בשטר חליצה: איך פלונית בת פלוני הקריבה פלוני יבמה לבית דין, והכרנו שהוא אחיו של המת מאביו, ואמרנו לו אם אתה רוצה תייבם, ואם לא הטה אליה רגל ימין, והיא הסירה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו על הארץ רוק הנראה לעיני הדיינים, ורבי חייא בר אויא מוסיף בשם רב יהודה שמסיימים: ועשינו שיקראו היבם והיבמה מה שנאמר בספר תורת משה (מה שהם צריכים לקרוא בשעת החליצה).
בירור שהיבם הוא אחי המת נחלקו רב אחא ורבינא אם צריך עדים או אפילו קרוב ואשה נאמנים, והילכתא שגילוי מילתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואשה נאמנים.
הכונס יבמתו לשם נוי ולשום אישות ולשום דבר אחר, לאבא שאול כאילו פוגע בערוה וקרוב להיות הולד ממזר, לחכמים 'יבמה יבא עליה' מכל מקום.
בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה מצות יבום קודמת למצות חליצה, ואח"כ שלא היו מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום, משום שסברו כאבא שאול, ולבסוף סברו כרבנן וחזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה.
תניא: 'יבמה יבא עליה' מצוה, שבתחילה [עד שלא קידשה אחיו] בכלל היתר היתה חזרה ונאסרה [כשקדשה אחיו], חזרה והותרה [במיתת האח] יכול תחזור להיתרה הראשון, ת"ל 'יבמה יבא עליה' מצוה. לרב יצחק בר אבדימי – אבא שאול היא, שכשחזרה והותרה לא חזרה להיתרה הראשון אף לשם נוי וכדו', אלא לא הותרה אלא אם יבא עליה לשם מצוה, ופירוש סוף הברייתא 'יבמה יבא עליה מצוה' – לשם מצוה. לרבא – גם רבנן היא, שלא חזרה להיתרה הראשון שאם רצה כונסה רצה חולצה, אלא מצוה לכונסה, ופירוש סוף הברייתא 'יבמה יבא עליה מצוה' – מצות יבום קודמת למצות חליצה.
***************
שבת קודש ט"ו ניסן תשפ"ב
מסכת יבמות דף מ'
דף מ' – ע"א
ברישא בברייתא (הנ"ל דף ל"ט: 'יבמה יבא עליה מצוה', שלרב יצחק בר אבדימי היא כאבא שאול, שאסור לבוא עליה שלא לשם מצוה, ולרבא כחכמים, שמצוה ביבום קודם חליצה) שנינו: נאמר בשיירי מנחות 'מצות תאכל במקום קדוש' (שמיותר אחד שנאמר 'והנותרת מן המנחה יאכלו…'), שבתחילה [קודם שהוקדשה] היתה בכלל היתר, נאסרה [כשהוקדשה] וחזרה והותרה [בהקטרת הקומץ], יכול תחזור להיתרה הראשון, תלמוד לומר 'מצות תאכל במקום קדוש' מצוה. לרבא שהסיפא מתפרש שהיבום צריך להיעשות לשם מצוה, הסיפא מתפרש שיכול אם רצה הכהן העושה עבודתה הוא בעצמו אוכלה ואם רצה נותנה לכהן אחר, ת"ל וכו' – מצוה שהכהן המקריב יאכלנה. לרב יצחק בר אבדימי שבסיפא באה הברייתא למעט אופן מסויים של קיום מצות יבום גם ברישא באה למעט, וע"כ אינה ממעטת אכילה גסה, שלאו אכילה היא כלל, וגם אינה ממעטת אכילת חמץ, שנאמר 'לא תאפה חמץ חלקם' – אף חלק הכהנים לא תאפה חמץ, אלא באה למעט שלא יאכלנה כשנעשית בחליטה ברותחים, אף שעדיין שם מצה עליו ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אם אפה אחר החליטה.
משנה . החולץ ליבמתו, אם יש אב הוא זוכה בנכסי בנו היבם, ואם אין אב – כל האחים חולקים בשווה, וגם החולץ לא הפסיד חלקו אף שפסלה על האחים.
הכונס את יבמתו – אם אין האב קיים זכה המייבם בנכסי אחיו, שנאמר 'יקום על שם אחיו', אם האב קיים – לחכמים המייבם זוכה, שהרי קם תחת אחיו, לרבי יהודה האב זוכה בנכסים, שנאמר 'והיה הבכור' – מה בכור אין לו בחיי האב אף יבם כן, אמנם אף שהוקש יבם לבכור אינו נוטל פי שניים אחר מיתת האב, שנאמר 'יקום על שם אחיו' ולא על שם אביו. ולא אומרים שבאופן שלקח האב הנחלה אין הבן חייב ביבום שמצות יבום אינה תלויה בנחלה.
נחלקו אמוראים אם הלכה כרבי יהודה או כחכמים.
דף מ' – ע"ב
משנה . החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, שאסרו חכמים כל הקרובות האסורות מחמת אישות של איש ואשתו, ולמסקנת הגמרא אף שניות האסורות רק מדרבנן אסורות גם בחלוצה.
הוא אסור באמה, באם אמה, באם אם אמה, באם אביה, בבתה, בבת בתה, בבת בנה, ובאחותה בזמן שחלוצתו קיימת.
היא אסורה מדאורייתא משום שהיתה אשת המת בארבעה קרובי החולץ – באביו (כלתו) ובבנו (אשת אחי אחיו) ובאחיו (אשת אח) ובבן אחיו (אשת אחי אביו), ואסורה מדרבנן בארבע קרובים נוספים – אבי אביו ואבי אמו בן בנו (משום אשת אחי אבי אביו, ולאמימר שלא גזרו בזה – אסורה משום בן בנו של חולץ, שגזרו שניות בחלוצה), ובן בתו (שגזרו שניות בחלוצה).
מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו, ולא אמרינן חלוצה שליחות צרתה עושה והרי היא כמותה.
אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו, כיון שהחלוצה מוליכה עמה אחותה לבית דין כשהיא חולצת וכולם אינם יודעים איזה מהם יבמתו וכשישא צרת אחותה יאמר שנשא צרת חלוצתו. (מה שאין כן קרובות צרת חלוצתו מותרות, שכשהיבמה חולצת אין צרתה הולכת עמה, וכשישא אחות הצרה לא יאמרו שנשא אחות חלוצתו).
הבא על צרת חלוצה – לשמואל הולד ממזר, משום שעדיין יש עליה איסור אשת אח, ורק החלוצה אינה אלא באיסור לאו לא יבנה, שלאו שליחות של צרתה עושה (ורב יוסף הביא ראיה ממשנתנו שמותר בקרובות הצרה הגם שאסור בקרובות החלוצה, ש"מ שלאו שליחות של צרה עושה). לרבי יוחנן החלוצה שליחות של צרה עושה, וגם הצרה אינה אסורה אלא באיסור לאו (ואין ראיה ממשנתנו, שקרובות חלוצה אסורות רק מדרבנן, ובצרתה לא גזרו).
***************