לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שני ח' אייר תשפ"ב
מסכת יבמות דף ס"ג
דף ס"ג – ע"א
כל אדם שאין לו אשה אינו אדם – שנאמר 'זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם'.
כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם – שנאמר 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'.
אעשה לו 'עזר' 'כנגדו' – זכה עוזרתו, לא זכה כנגדו – שחלוקה עליו וסותרת דבריו. כתיב 'כנַגדו' וקרינן 'כנֶגדו' זכה כנגדו לא זכה מנגדתו (מלקות).
אליהו הסביר לרבי יוסי במה אשה עוזרתו: אדם מביא חטים ופשתן וכי כוסס החיטים ולובש הפשתן? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו כשמכינה לו.
'זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי' – מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה.
'ונברכו בך כל משפחות האדמה' – אמר הקב"ה לאברהם: שתי ברכות טובות יש לי להבריך בך, רות המואביה ונעמה העמונית.
'כל משפחות האדמה' – אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל. 'ונברכו בו כל גויי הארץ' – אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינם מתברכות אלא בשביל ישראל.
עתידים כל בעלי אומניות שיניחו אומנותם ויעסקו בחריש ובקציר.
אין לך אומנות פחותה מן הקרקע, רבי אלעזר ראה שדה זרועה כרוב לרוחבה, אמר: אפילו אם תזרע לארכה – בעיסוק במסחר יהא יותר ריווח, וכעין זה אמר רב כשראה רוח מנשבת בשיבולים. אמר רבא: מי שיש לו מאה זוז בעיסקא יאכל כל יום בשר ויין, אבל אם הם מושקעים בקרקע יאכל מלח ושחת וירק שלא הביא שליש, ומשכבתו הקרקע על הארץ לשמרה כל הלילה, ומתקוטט עם בני אדם בשבילה.
עדיף לזרוע תבואה מאשר לקנות מן השוק, ואף שהדמים שוים – שהברכה מצויה בדבר שאינו לוקח בדמים.
מכור כלי תשמישך והשתמש בדמים בפרקמטיא קודם שתבוא לידי עניות, אבל בגד שמתכבד בלבישתו לא ימכור, שמא לא יזדמן לו הגון כמותו.
סתום חור קטן מיד ואל תרחיב לשפץ וליפות, ובעל נפש הרוצה ליהנות מבניינו – ירחיב וישפץ להיות יפה, אך אל יפיל כל הכותל לבנותו מחדש, שכל העוסק בבנין נעשה עני.
קפוץ במהירות לקנות שדה, אבל לישא אשה עשה במתינות לבדוק מעשיה שלא תהא רעה וקנטרנית.
אל תקח אשה חשובה ממך שמא לא תתקבל עליה, אך בבחירת אוהב טוב להדבק בו בחר את החשוב.
אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל – שיראו ויחזרו בתשובה.
רבי חייא בירך את רב שהקב"ה יצילו מדבר שקשה ממיתה, והיינו אשה רעה, שנאמר 'ומוצא אני מר ממות את האשה'.
אשתו של רב הייתה מצערת – כשביקש ממנה להכין עדשים הכינה קטניות, וכשביקש קטניות הכינה עדשים. כשגדל חייא בנו היה אומר לאמו בשם רב לעשות להיפך ממה שביקש רב, ואמר לו רב שלא יעשה כן משום שדבר שקר הוא.
אשתו של רבי חייא הייתה מצערת, ועם כל זה כשמצא איזה דבר היה קונה ומביא לה, באומרו: דיינו שמגדלות בננו ומצילות אותנו מהרהור חטא.
דף ס"ג – ע"ב
רבי יהודה קרא על אשתו: 'מוצא אני מר ממות את האשה', הגם שאמר עליה שאין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה – שהייתה תקיפה, אך נוחה להתרצות ועוברת על מידותיה.
איזו אשה רעה – מכינה לו סעודה ומקללת ומגדפת עד זמן סעודה כדי לצערו, או מחזרת לו גבה שלא לאכול עמו.
כיון שנשא אדם אשה עוונותיו נסתמים.
במערבא היו שואלים את הנושא אשה: מצא (אשה מצא טוב) או מוצא (אני מר ממות את האשה).
אשה רעה כיום ברד ורוח, ומצוה לגרשה, ואם כתובתה מרובה ישא עליה אחרת, שבזה מקבלת תוכחה יותר מדקירת קוץ.
כמה טובה אשה טובה – שנאמר 'מצא אשה מצא טוב', אם כוונת הפסוק על האשה – הרי הכתוב משבחה, ואם הכוונה לתורה – כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה. כמה רעה אשה רעה – שנאמר 'ומוצא אני מר ממות את האשה', אם כוונת הפסוק עליה – הרי הכתוב מגנה אותה, ואם הכוונה לגיהנום – כמה רעה אשה רעה שהגיהנום נמשל לה.
'הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה – זו אשה רעה שכתובתה מרובה. 'נתנני ה' בידי לא אוכל קום' – י"א זו אשה רעה שכתובתה מרובה, וי"א זה שאין לו זריעה בקרקע ומזונותיו תלויים בכספו, שדואג בכל שעה שמא תתייקר התבואה.
'בניך ובנותיך נתונים לעם אחר' – זה אשת אב.
'בגוי נבל אכעיסם' – י"א זו אשה רעה וכתובתה מרובה, וי"א אלו הצדוקים, וי"א אלו בני אדם שמהלכים ערומים בשוק, שאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר מאלו, וי"א שאלו חברים פרסיים, שהם רשעים ומבזים ואינם מכירים בכבודם של ישראל.
אמרו לרבי יוחנן שהגיעו החברים לבבל, נפל מרוב צער (שהיו בני הישיבה מסורים בידו), כשחזרו ואמרו לו שמקבלים שוחד לבטל גזירות, התיישב ושמח. אמרו לו שגזרו ג' דברים: א. שלא יאכלו בשר שחוטה, ואמר להם שהוא מפני שגזלו מתנות כהונה (זרוע לחיים והקיבה). ב. שלא ירחצו במרחצאות, ואמר להם שהוא מפני שמזלזלים בטבילה. ג. שמוציאים מתים מקבריהם, ואמר להם שהוא מפני ששמחים ביום אידם.
'ונבחר מות מחיים' – נבחר מות לרשעים, שלא יחיו בעולם הזה ויחטאו ויפלו לגיהנום.
כתוב בספר בן סירא: אשה טובה מתנה טובה בחיק ירא אלוקים תנתן, אשה רעה צרעת לבעלה, יגרשנה ויתרפא מצרעתו. אשה יפה אשרי בעלה, ששמח בחלקו כאילו ימיו כפולים. העלם עיניך מאשת חן של אחרים, פן תלכד במצודתה, אל תט אצל בעלה למסוך עמו יין ושכר, כי בתואר אשה יפה רבים הושחתו, ועצומים כל הרוגיה, רבים היו פצעי רוכל, המרגילים לדבר ערוה כניצוץ מבעיר גחלת, ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה. אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום, שמא מחר בא ואיננו, נמצא מצטער על עולם שאינו שלו. מנע רבים מתוך ביתך, ולא הכל תביא ביתך, רבים יהיו דורשי שלומך, גלה סוד לאחד מאלף.
אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף.
כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, וי"א כאילו ממעט הדמות, בן עזאי אומר כאילו עשה שתיהם. אמרו לו: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים, אמר להן בן עזאי: ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.
***************
יום שלישי ט' אייר תשפ"ב
מסכת יבמות דף ס"ד
דף ס"ד – ע"א
'ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל' – אין השכינה שורה על פחות מב' אלפים וב' רבבות (כ"ב אלף) מישראל, אם היה חסר אחד וזה לא עסק בפריה ורביה נמצא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל. וי"א שחייב מיתה – שנאמר 'ובנים לא היו להם', הא היו להם בנים לא מתו.
משנה . נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – אינו רשאי לבטל מפריה ורביה, אלא או יגרשנה או ישא אחרת עמה.
זכר לדבר מן התורה – שנאמר 'מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען' נשא את הגר, ואף שאברהם היה עקר ואין ללמוד ממנו – לומדים מיתור הפסוק. ונלמד מכך שאין ישיבת חוץ לארץ עולה ממנין עשר שנים, דילמא משום עוון חוץ לארץ הם עקורים, וכן תלינן בכל דבר המונע מהריון שאינו עולה, כגון חלה הוא או חלתה היא, או שניהם חבושים בבית האסורים.
מה שלא לומדים מיצחק שהיה בן שישים שנה כשנולדו בניו, שמותר לשהות עשרים שנה (שהרי נשא בן מ') – משום שהיה עקר, ומה שנכתב בתורה שהיה בן ששים כשנולדו אינו מיותר שנכתב כדי לחשב ולייחס בזה שנותיו של יעקב אבינו.
'ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא' ולא 'על אשתו' – שהיה עקר כמותה, והתפלל גם על עצמו.
'ויעתר לו ה" ולא 'להם' – לפי שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע.
אבותינו היו עקורים – מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים.
תפילתם של צדיקים נמשלה לעתר שמהפך את התבואה – שתפילתם מהפכת מידותיו של הקב"ה ממידת רגזנות למידת רחמנות.
אברהם ושרה קודם שילדו טומטומים היו, וי"א ששרה הייתה אילונית ולא היה לה רחם, שנאמר 'אין לה ולד' – אין לה בית ולד.
דף ס"ד – ע"ב
י"א שמה ששנינו ששוהה עשר שנים היינו בדורות הראשונים ששנותיהם מרובות, אבל בדורות האחרונים ששנותיהם מועטות שוהה שתי שנים ומחצה כנגד שלשה עיבורים, וי"א שלש שנים כנגד שלש פקידות שהקב"ה פוקד עקרות לשמוע תפילתם בראש השנה כמו שפקד שרה רחל וחנה. ואין הלכה כשיטות אלו, שהרי בימי דוד שקדם לזמן המשנה כבר נאמר 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה'.
כשמוציא אשתו אחר ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה חייב ליתן לה כתובה, שכיון שהוא מצווה על פריה ורביה תולים הדבר בו שלא זכה להיבנות ממנה, ואין אומרים שהקב"ה מענישה על עוונותיה שהרי אינה מצווה בפריה ורביה ולא איכפת לה.
שישים מתלמידי רב הונא נהיו עקרים מחמת דרשותיו – שהיה מאריך בהם והוצרכו להעמיד עצמם, חוץ מרב אחא בר יעקב שקיים בנפשו 'החכמה תחיה בעליה'.
חזקה -נחלקו רבי ורבן שמעון בן גמליאל אם נקבע בשני פעמים או בשלש, לענין נישואין – שהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה, וגירשה ונשאת לשני וגם לא ילדה, הלכה כרבי שאינה נשאת לשלישי שאין לו בנים, וכן הלכה כמותו במלקות – מי שלקה ושנה כונסים אותו לכיפה ומאכילים אותו שעורים עד שכריסו נבקעת. לקביעת וסת ולענין שור המועד – הלכה כרשב"ג שרק בשלש פעמים הוי חזקה. וכן נחלקו רבי ורבן שמעון בן גמליאל במתו בניה מחמת מילה, ובקטלנית – אשה שמתו בעליה שאינה רשאית שוב להינשא.
אחיות מחזקות אם מתו בניהם מחמת מילה, וכן לענין נישואין – לא ישא אדם אשה ממשפחת נכפים או מצורעים אם הוחזק שלש פעמים.
הסכנה באשה קטלנית – י"א מעין גורם, וי"א מזל גורם, ונפק"מ במתו בעליה מן האירוסים, שמעין אין ומזל יש.
***************