לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום רביעי י' אייר תשפ"ב

מסכת יבמות דף ס"ה

דף ס"ה – ע"א

נישאת לראשון ושני ולא היו לה בנים – לא תינשא אלא למי שיש לו בנים. נישאת למי שאין לו בנים – תצא בלי כתובה.

נישאת לשלישי ולא היו לה בנים – אין הראשונים יכולים לתבוע ממנה שתחזיר כתובתה, שנתגלה שהיא הגורמת שלא היו לה בנים – שיכולה לומר שעכשיו נחלשה.

נישאת לרביעי והיו לה בנים – אינה יכולה לתבוע כתובתה מהשלישי, שאומרים עכשיו הבריאה.

הוא אומר שיודע שמחמתה אין לה בנים, והיא אומרת שמחמתו – היא נאמנת, שרק היא יודעת אם יורה כחץ.

לא היו לו בנים ורוצה לישא אשה נוספת לבדוק האם הוא גורם – לרבי אמי כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה, לרבא נושא אדם כמה נשים על אשתו כל שיכול לספק מזונותיהם.

דף ס"ה – ע"ב

הוא אומר שהפילה בתוך עשר שנים ואינו חייב להוציאה, והיא אומרת שלא הפילה – היא נאמנת, שאם הפילה לא הייתה מחזקת עצמה לעקרה.

הפילה וחזרה והפילה וחזרה והפילה – הוחזקה לנפלים, ויוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה.

הוא אומר שהפילה ב', והיא אומרת ג' – היא נאמנת, שאם לא הפילה לא הייתה מחזקת עצמה למפלת.

האיש מצווה על פריה ורביה, והאשה – לת"ק פטורה, או משום שנאמר 'פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה' (שנכתב בלא ו') – איש שדרכו לכבוש חייב ולא אשה שאין דרכה לכבוש, או משום שכתוב 'אני א-ל ש-ד-י פרה ורבה' – ולא פרו ורבו. לרבי יוחנן בן ברוקה – גם היא חייבת, שעל שניהם נאמר 'פרו ורבו', ונחלקו האמוראים הלכה כמי.

כשם שמצוה על אדם להוכיח מי שיקבל הימנו כך מצוה שלא לומר כשלא ישמע, וי"א שחובה שלא לומר.

מותר לשנות מפני השלום – שאחי יוסף אמרו לו 'אביך ציוה…' אף שיעקב לא ציוה, וי"א שמצוה לשנות כאמור בשמואל.

גדול השלום שאף הקב"ה שינה מחמתו – ששרה אמרה 'ואדוני זקן' והקב"ה אמר לאברהם שאמרה 'ואני זקנתי'.

אשה שלא ילדה ובאה מחמת טענה שרוצה להינשא אחר כדי שיהיו לה בנים שישמשו אותה לעת זקנתה – כופים אותו להוציא וליתן כתובה.

יהודית אשת רבי חייא היה לה צער לידה, שינתה בגדיה ושאלה את רבי חייא האם אשה מצווה על פריה ורביה, והשיב שלא, ושתתה כוס עיקרים, וכשנודע לרבי חייא אמר מי יתן שלא שתית ותלדי לי עוד תאומים כפי שילדת את יהודה וחזקיה התאומים ואת פזי וטוי התאומות.

***************

יום חמישי י"א אייר תשפ"ב

מסכת יבמות דף ס"ו

דף ס"ו – ע"א

מעשה בחציה שפחה וחציה בן חורין שכפו את רבה לשחררה, ולא משום שהאשה מצווה בפריה ורביה, אלא משום שמנהג הפקר נהגו בה.

הדרך עלך הבא על יבמתו

פרק שביעי – אלמנה לכהן גדול

משנה . אלמנה שנשאת לכהן גדול או גרושה וחלוצה שנשאת לכהן הדיוט – הכניסה לו עבדי מלוג שהם באחריותה אף על פי שחייב במזונותיהם לא יאכלו בתרומה, עבדי צאן ברזל ששם בכתובתה כיון שהם באחריותו יאכלו בתרומה.

בת ישראל שנשאת לכהן – בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה, בת כהן שנשאת לישראל – בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל לא יאכלו בתרומה.

'וכהן כי יקנה נפש קנין כספו' – 'קנין כספו' מיותר ללמד שקניינו שקנה קנין אוכל בתרומה, והיינו אשת כהן שקנתה עבדים או עבדיו שקנו עבדים.

הטעם שעבדי מלוג של אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא יאכלו בתרומה:

לרבינא – מדאורייתא, שקניינו שקנה קנין מאכיל רק כשקניינו עצמו אוכל, ולכן זו שהיא חללה ואינה אוכלת אינה מאכילה עבדיה.

לרבא – מדרבנן, כדי שתאמר אני איני אוכלת וגם עבדי אינם אוכלים, זונה אני אצלו, ויוציאה.

לרב אשי – מדרבנן, גזירה משום אלמנה בת כהן, שאם תאכיל עבדיה כשהיא תחת בעלה תאכילם גם כשהיא חוזרת לבית אביה (כשם שהאכילה כשחזרה לבית אביה כשמת בעלה הראשון), ובאמת אין להם לאכול שהרי נעשית חללה, ומשום לא פלוג בין האלמנות גזרו כן גם באלמנה בת ישראל.

דף ס"ו – ע"ב

צאן ברזל שהכניסה האשה לבעלה, כשהיא יוצאת ממנו – לרב יהודה נוטלת כליה משום שבח בית אביה, לרב אמי אינה נוטלת כליה, ודייק זאת ממה שתנן עבדי צאן ברזל של אלמנה שהכניסה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט אוכלים בתרומה משום שהם באחריותו, הרי שהם שלו, ורב ספרא דחה שלא נאמר שהם שלו אלא שהם באחריותו, והלכה כרב יהודה.

עבדים ובהמות ישראל שנתנם לכהן והם באחריות הכהן לכל דבר גם לאונסים – נחשבים בבעלות כהן ואוכלים בתרומה. וכן להיפך – שאם מסר כך כהן לישראל נחשבים בבעלות ישראל ואין אוכלים.

עבדי צאן ברזל יוצאים בשן ועין על ידי הבעל ולא על ידי האשה. כך שנינו בברייתא, והיינו כדעת רב אמי שהם קניינו של בעל.

הכניסה צאן ברזל לבעלה – לא ימכור, שאם יגרשנה נוטלת כליה (והיינו כדעת רב יהודה), ואפילו אם הכניס לה שום משלו לא ימכור. מכרה האשה ומתה – הבעל מוציא מיד הלקוחות, מכר הבעל ומת או גרשה – האשה מוציאה מיד הלקוחות.

הכניסה לבעלה בגד בנכסי צאן ברזל ומת, והניחו היורשים את הבגד על המת נאסר הבגד בהנאה כדין תכריכי המת, שכל זמן שלא גבתה אותו אין לה עליו אלא שעבוד, והקדש הגוף ואיסור הנאה מפקיעים מידי שעבוד.

***************