לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שישי י"ב אייר תשפ"ב

מסכת יבמות דף ס"ז

דף ס"ז – ע"א

הכניסה לו שני כלים באלף זוז, ושבחו ועמדו על ב' אלפים – כלי אחד נוטלת תמורת אלף זוז שהכניסה, והשני נותנת דמים ונוטלת משום שבח בית אביה.

משנה . בת ישראל שנישאת לכהן ומת והניחה מעוברת – לרבי יוסי לא יאכלו עבדי צאן ברזל בתרומה, שהם של יורשים ויש לעובר חלק בהם ואין לו כח להאכילם. לחכמים מותרים לאכול, שקודם שנולד אין לו זכיה וזוכים שאר היורשים בכל הירושה ואוכלים העבדים מחמתם.

טעמו של רבי יוסי: לרבה – משום שעובר במעי זרה זר הוא. לרב יוסף – שרק ילוד מאכיל, שנאמר 'ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו' ודרשינן 'הם יאכילו'. והקשו על רב יוסף ממה ששנינו במשנה שחכמים הקשו לרבי יוסי שלדבריו גם בת כהן שנשאת לכהן ומת בעלה והניחה מעוברת לא יאכלו עבדי צאן ברזל בתרומה מפני חלקו של עובר, והשיב להם 'זו שמעתי וזו לא שמעתי', והיינו מפני שהעובר במעיה אינו זר כיון שהיא בת כהן, שאילו טעמו שרק ילוד מאכיל אין שום סברא לחלק ביניהם (ואכן חכמים סברו שזה טעמו ולכן הקשו לו. תוס').

שמואל ציוה לאסוף עשרה אנשים, לפרסם בפניהם שהמזכה לעובר קנה, והיינו כרבי יוסי שעובר יש לו זכיה.

בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניח בנים (ואינה מעוברת) – העבדים אוכלים בתרומה, עבדי מלוג – שהם שלה, והיא אוכלת מחמת זרע שיש לה מבעלה הכהן, עבדי צאן ברזל – שהם של הבנים. הניחה מעוברת (בלא בנים) – עבדי מלוג אינם אוכלים מפני שהיא אינה אוכלת, שעובר אינו מאכיל את אמו, עבדי צאן ברזל – לרבי יוסי אינם אוכלים שעובר אינו מאכיל. הניח בנים והניחה מעוברת – עבדי מלוג אוכלים מפני שהיא אוכלת, עבדי צאן ברזל – לרבי יוסי אינם אוכלים מפני חלקו של עובר. לרשב"י: הניח זכרים – יאכלו ולא חיישינן לחלק העובר, שמא נקבה היא ואין לה חלק במקום בן, ואפילו אם הוא זכר שמא תפיל. הניח רק נקבות – לא יאכלו, שמא העובר זכר ואין לנקבות במקום זכר, ועובר זכר אינו מאכיל.

דף ס"ז – ע"ב

מחלוקת ת"ק ורשב"י בהניח בנים והניחה מעוברת אם עבדי צאן ברזל אוכלים בתרומה מחמת הנולדים – לרשב"י אין חוששים למיעוט שמא העובר זכר ושמא לא תפיל, אלא הולכים אחר רוב צדדים (שמא נקבה ואם זכר שמא תפיל) ואין לעובר חלק בהם, ותנא קמא חושש למיעוט.

יתומים קטנים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידים אפוטרופוס לכל אחד ובוררים להם חלק יפה, לשמואל הגדילו יכולים למחות, לרב נחמן אינם יכולים למחות, שאם כן מה כח בית דין יפה.

בת ישראל אלמנת כהן שהניח זכרים והניחה מעוברת יכולים בית דין להעמיד אפוטרופוס לעובר לזכות עבורו שאר נכסים ולא יהיה לו חלק בעבדים, ואז יכולים עבדי צאן ברזל לאכול בתרומה.

מי שמת והניח בנים ובנות ונכסים מועטים – תיקנו חכמים שהבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים, ואם קדמו הבנים ומכרו הנכסים – מה שמכרו מכרו.

כהן שהניח אשתו מעוברת והניח בנים ובנות ונכסים מועטים -אין אומרים שעבדי צאן ברזל אוכלים בתרומה – שאם העובר זכר הלא אין הבנים יורשים מדרבנן, ואם העובר נקבה כל זמן שלא יצאה לאוויר העולם לא תקנו לה חכמים – שהרי אף אחר תקנת חכמים שהבנות יזונו אם קדמו הזכרים ומכרו מכירתם קיימת הרי שנחשבים הנכסים ברשותם, ולפיכך אם העובר זכר פוסל העבדים מלאכול בתרומה.

משנה . העובר פוסל מתרומה ואינו מאכיל -שבת כהן שנתאלמנה מבעלה ישראל והניחה מעוברת אינה חוזרת לתרומת בית אביה, שנאמר 'ושבה אל בית אביה כנעוריה' – בזמן שהיא דומה לנעוריה פרט למעוברת. ואין העובר מאכיל בת ישראל שנתאלמנה מכהן והניחה מעוברת, שנאמר 'ויליד ביתו הם יאכלו' קרי ביה 'יאכילו' שרק ילוד מאכיל.

יבם פוסל מתרומה ואינו מאכיל – שבת כהן שנתאלמנה מישראל יבמה פוסלה מלשוב לתרומת בית אביה, שנאמר 'ושבה אל בית אביה' פרט לשומרת יבם שאינה ברשותה לשוב שאגודה ביבם. ואין יבם כהן מאכיל שומרת יבם בת ישראל, שנאמר 'קנין כספו' והיא קנין אחיו ולא כספו.

אירוסים פוסלים מתרומה ואין מאכילים – שבת כהן שנתארסה לישראל נפסלה מלאכול בתרומת בית אביה, שנאמר 'ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת אביה לא תאכל' ו'תהיה' היינו קידושין. ואין אירוסים מאכילים בת ישראל שנתארסה לכהן מדרבנן הגם שקניין כספו היא – שגזרו חכמים שמא תשקה לאחיה ולאחותה.

חרש ובן ט' שנים ויום אחד – פוסלים מתרומה ואין מאכילים, ויתבאר בגמרא להלן ( דף ס"ח.).

ספק שהוא בן ט' שנים ויום א', ספק הביא ב' שערות, נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואין ידוע אי זה מת ראשון – צרתה חולצת ולא מתייבמת, ויתבאר בגמרא להלן (דף ס"ח.).

***************

שבת קודש י"ג אייר תשפ"ב

מסכת יבמות דף ס"ח

דף ס"ח – ע"א

חרש פוסל ואינו מאכיל –שחרש ישראל שאירס בת כהן פוסלה מלאכול בתרומת בית אביה, אף שאינו בר דעת רבנן תקנו בו נשואין, וכהן חרש שנשא בת ישראל אינו מאכילה בתרומה שמדאורייתא אינו קנין כספו.

יבם פוסל שומרת יבם מלאכול תרומת בית אביה אפילו הוא קטן פחות מבן תשע.

כהן יבם בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, אף שביאתו ביאה אינו מאכילה בתרומה, שעשו ביאתו כמאמר בגדול.

בן תשע שנים ויום אחד שהוא גר עמוני מואבי מצרי אדומי כותי נתין חלל וממזר שבאו על כהנת – פסלוה לכהונה, שנאמר 'ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל' – כיון שנבעלה לפסול לה פסלה.

בת כהן שנישאת לישראל אסורה לאכול בתרומת אביה באיסור עשה – שנאמר 'ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל' משמע שקודם לכן לא תאכל, ובאיסור לאו – שנאמר לאח"כ 'וכל זר לא יאכל בו' (ומיותר, שכבר נאמר 'וכל זר לא יאכל קודש').

דף ס"ח – ע"ב

'וכל זר לא יאכל בו' האמור בתרומה מלמד על בת כהן שנישאת לישראל שאסורה באכילת תרומה באיסור לאו (בנוסף לעשה 'ושבה אל בית אביה'), ויתור 'וכל' מלמד שרק זר לא יאכל אבל אונן מותר בתרומה.

'ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל' – כיון שנבעלה לפסול לה פסלה, וממה שנאמר 'בתרומת הקדשים' ולא 'קדשים' לומדים שגם כשהיא חוזרת לבית אביה במיתת הבעל וזרע אין לה (כאמור בהמשך 'ושבה אל בית אביה') חוזרת רק לתרומה ולא לחזה ושוק.

לויה וישראלית שנבעלה לפסולי קהל נפסלו לכהונה, שנאמר 'ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל' ומיתור 'בת כהן' (שמדובר בבת כהן, והיה צריך לכתוב 'וכי תהיה לאיש זר') לומדים על אלו נאסרות בתרומה (כגון שהייתה אוכלת משום שיש לה זרע מכהן), ואיסורם לכהן לומדים בקל וחומר מגרושה שמותרת בתרומה ואסורה לכהן. ומה שנאמר 'תהיה' לומדים שמדובר בפסולים שהם חייבי לאוין שיש בהם הויה – תפיסת קידושין.

בת כהן שנבעלה למי שאין לו בה קידושין, כגון עכו"ם ועבד (וחייבי כריתות) נפסלה לכהונה מקרא 'ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה' מי שיש לו בה אלמנות וגירושין אז 'ושבה אל בית אביה' וגו', יצאו אלו שאין להם בה אלמנות וגירושין שלא תפסי בה קידושין.

***************

יום ראשון י"ד אייר תשפ"ב

מסכת יבמות דף ס"ט

דף ס"ט – ע"א

לויה וישראלית שבא עליה מי שאין לו בה קידושין נפסלה לכהונה – מפסוק 'בת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה… מלחם אביה תאכל', 'בת (כהן') מיותר (שהפסוק מיירי בבת כהן) לרבות לויה וישראלית שנפסלה בביאתו של מי שאין לו בה אלמנות וגירושין.

'ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה… מלחם אביה תאכל' – אין אומרים שהפסוק בא להקל שזרע פוסל מלחזור לתרומת בית אביה רק אם הוא ממי שיש לה ממנו אלמנות וגירושין, והיינו שתופס בה קידושין, אבל אם יש לה זרע מאלו שאין קידושין תופסים (כגון חייבי כריתות עכו"ם ועבד) אינה פסולה, שאם כן לא נצרך הריבוי מ'ובת' ללויה וישראלית, שאפשר ללמוד בכל שכן מכהנת שאין נפסלת.

לרבי עקיבא שאין קידושין תופסים בחייבי לאוין על כרחך מה שנאמר 'תהיה' בפסוק 'ובת כהן כי תהיה לאיש זר' אינו לשון קידושין אלא לשון ביאה, שנפסלת כשנבעלה לפסול לה, וכל הזרים במשמע ואף עכו"ם ועבד.

'ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה…', הוצרך הכתוב לכתוב ששניהם חוזרות לבית אביהם כשאין להם זרע (לרבי עקיבא שאין דורש מכך 'מי שיש לו בה אלמנות וגירושין'), שאילו כתב רק אלמנה – ס"ד שגרושה אינה חוזרת כיון שאינה ראויה לכהונה, ואילו כתב רק גרושה – ס"ד שאלמנה שראויה לכהונה חוזרת אפילו יש לה זרע.

מחזיר גרושתו משנישאת כשרה לתרומה – שנאמר 'ובת כהן כי תהיה לאיש זר' מי שזר אצלה מעיקרא.

חלל פוסל בביאתו לכהונה הגם שמותר אף בכהנת ואינו זר אצלה – שנאמר 'לא יחלל זרעו בעמיו', מקיש זרעו לו מה כהן גדול פוסל אלמנה בביאתו אף זרעו החלל פוסל בביאתו.

בת כהן שנתקדשה לפסול לה אינה נפסלת לכהונה, הגם שנאמר 'ובת כהן כי תהיה לאיש זר' – כמו כהן גדול באלמנה שאינו פוסלה אלא בביאה.

לפי ת"ק כל ביאת פסול פוסלת לכהונה, כדמצינו באלמנה לכהן גדול שביאתו בעבירה ופוסל, לרבי יוסי כל שזרעו פסול פוסל כמו שמצינו באלמנה לכהן גדול שזרעו פסול, ונפקא מיניה בביאת מצרי ואדומי שני – לת"ק פוסל לרבי יוסי אינו פוסל שזרעו כשר. לרשב"ג – כל שהכהן מותר בבתו מותר הכהן באלמנתו אף על פי שזרעו הזכרים פסולים, שדווקא אם כל זרעו פסולים אז אין הכהן נושא אלמנתו, כמו שמצינו בכהן גדול לאלמנה שכל זרעו פסולים, ונפקא מיניה בגר מואבי ועמוני שאינו פוסל בביאתו כיון שבתו מותרת.

דף ס"ט – ע"ב

משנה . האונס והמפתה מאלו שראויים לבוא בישראל אינם פוסלים בת כהן מלאכול מתרומת בית אביה. נתעברה ממנו – אינה אוכלת, שאינה בכלל 'בית אביה כנעוריה', נחתך העובר, אפילו הוא עדיין במעיה – אוכלת.

כהן האונס והמפתה בת ישראל – אינו מאכילה בתרומה אף אם נתעברה ממנו, ילדה – תאכל, נמצא כוחו של הבן גדול משל האב, שהבן מאכילה ואביו אינו מאכילה.

עבד פוסל בביאתו לכהונה ולתרומה, אך אינו פוסל משום זרע – שבת כהן שנשאת לישראל ומת, ונשאר לה ממנו רק זרע שהוא עבד (כגון שבא בנה על השפחה שהוולד עבד) מותרת בתרומת אביה. וכן להיפך, בת ישראל שנשאת לכהן ומת, ונשאר לה ממנו רק זרע שהוא עבד – אינו נחשב זרע הכהן להאכילה בתרומה.

ממזר בכלל זרע, ופוסל את אם אמו בת כהן מלשוב לתרומת בית אביה, וכן מאכיל אם אמו בת ישראל שנישאת לכהן.

כהן גדול פעמים שהוא פוסל בת כהן ומאכיל בת ישראל, כגון בת כהן שנישאת לישראל וילדה בת ונישאת הבת לכהן וילדה בן ונעשה כהן גדול – הרי הוא פוסל אם אמו מלחזור לתרומת בית אביה (אף אם הוא הזרע היחיד שנשאר לה מבעלה), ומאכיל את אמו (אחר מות בעלה).

שוטה שנשא אשה – אינו פוסל בת כהן מלחזור לתרומת בית אביה, ואינו מאכיל את אשתו אם הוא כהן, שאין לו קנין ואין קידושיו קידושין, וכשמת – נשותיו פטורות מן החליצה ומן היבום.

ישראל כשר שבא על בת כהן – מותרת בתרומת בית אביה, כיון שהוא בזנות אין חוששים שנתעברה, אבל בנישואין חוששים, ולכן נשים שהוחלפו בשעת כניסתם לחופה מפרישים אותם מבעליהם ג' חדשים. אמנם בת כהן שנישאת לישראל ומת בו ביום – טובלת ואוכלת מיד עד ארבעים יום, שאפילו אם נתעברה – בארבעים ימים הראשונים אין העובר פוסל שכמים בעלמא הוא, ואם אכלה אחר ארבעים יום ונתברר לאח"כ שהיתה מעוברת ונמצאת זרה למפרע – משלמת קרן וחומש על מה שאכלה לאחר ארבעים ימים הראשונים.

הבא על ארוסתו בבית חמיו, ללישנא קמא: לרב הולד ממזר לשמואל הולד ספק ממזר, לרבא מסתבר שדברי רב אמורים רק כשחשודה מאחרים (שדווקא בנשואה תלינן בבעל שרוב בעילות הלך אחר הבעל), אבל אינה חשודה מאחרים תלינן שנתעברה מהארוס, והביא ראיה ממתני' שכהן הבא על בת ישראל וילדה תלינן שהוולד ממנו ואוכלת תרומה, וע"כ מיירי שאינה חשודה מאחרים שאם לא כן לא היו תולים שהוא מכהן, ומה שם שלכולם היא באיסור תולים בו, כל שכן בארוס שלכולם היא באיסור ולו היא מותרת שתולים בו. לאביי – לרב הולד ממזר אפילו אם אינה חשודה מאחרים, שחוששים שכשם שהפקירה עצמה לארוס כך הפקירה עצמה לאחרים, וממתניתין אין ראיה שמיירי שהיו שניהם חבושים בבית האסורים. ללישנא בתרא: לכו"ע תולים הולד בארוס, וכשר, ונחלקו שאין הארוס מודה שבא עליה, כדלהלן (דף ע'.).

***************