לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שני י"ד אייר תשפ"ב
מסכת יבמות דף ע'
דף ע' – ע"א
ארוסה שעיברה ואין הארוס מודה שבא עליה, ללישנא בתרא: לרב הולד ממזר, לשמואל ספק ממזר. לרבא – מסתבר שלרב הולד ממזר רק כשאינה חשודה מהארוס, אבל כל שחשודה ממנו תולים בו אף שחשודה גם מאחרים, והביא ראיה ממתני' שכהן שבא על בת ישראל וילדה תלינן שהוולד ממנו ואוכלת בתרומה, וע"כ מיירי שחשודה גם מאחרים שאם חשודה רק ממנו מהו החידוש, ומה שם שלכולם היא באיסור תולים בו, כל שכן בארוס שלכולם היא באיסור ולו היא מותרת שתולים בו. לאביי – רב סובר שהוולד ממזר כל שחשודה מאחרים אף על פי שחשודה גם מהארוס, ומתני' באינה חשודה לא ממנו ולא מאחרים, והחידוש הוא בזה שתולים שהוא מביאה זו.
עבד אינו מאכיל תרומה לאם אביו שנישאת לכהן ומת, שאין העבד מיוחס אחר אביו, שנאמר בעבד עברי שמסר לו רבו שפחה כנענית 'האשה וילדיה תהיה לאדוניה'.
'ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה, ושבה אל בית אביה כנעוריה, מלחם אביה תאכל' – גם בני בנים בכלל זרע הם, ואפילו בנים ממזרים פוסלים אותה, שדורשים י' של 'אין לה' – עיין עליה.
עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל – שנינו במשנה שהוולד ממזר, והיינו אפילו לחכמים החולקים על רבי עקיבא וסוברים שוולד מחייבי לאוין אינו ממזר (עיין לעיל דף מ"ה. שיטות חולקות).
הדרן עלך פרק אלמנה
פרק שמיני – הערל
משנה . הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה, אבל נשיהם ועבדיהם יאכלו, שאף שמחוסרים תקנה עדיין כהנים הם.
פצוע דכא – נפצעו ביציו. כרות שפכה – נכרת הגיד, ואם נשתייר מעטרה אפילו כחוט השערה כשר.
פצוע דכא וכרות שפכה – הם ועבדיהם יאכלו, ונשיהם אינם אוכלות, מפני שנעשו חללה בביאתם, ואם לא בא עליה אחר שנפסל – יאכלו.
המקור שערל אסור בתרומה: לרבי אלעזר – שנאמר בתרומה 'תושב ושכיר לא יאכל בו' ולומדים גזירה שוה מ'תושב ושכיר' שכתוב בקרבן פסח, מה בפסח ערל לא יאכל בו אף בתרומה. לרבי עקיבא – שנאמר 'איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל' כפילות 'איש איש' בא לאסור את הערל.
'תושב כהן ושכיר לא יאכל קודש' שנאמר בתרומה אינו מופנה לגזירה שוה, ש'תושב' היינו עבד עברי הנרצע שאין גופו קנוי לכהן, ו'שכיר' היינו עבד עברי הקנוי לו קנין שנים, ואילו נאמר רק אחד מהם היינו מפרשים שהיינו קנוי קנין שנים אבל נרצע הקנוי קנין עולם אוכל.
'תושב ושכיר לא יאכל בו' שנאמר בקרבן פסח שניהם מיותרים, שהרי עבד עברי ישראל מעליא הוא וחייב בקרבן פסח, והוא כמופנה לגזירה שוה דרבי אלעזר משני צדדים בין בתרומה בין בפסח, שאילו היה מופנה רק מצד אחד היינו משיבים על הגזירה שוה – מה לפסח שכן חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא.
דף ע' – ע"ב
אונן מותר בתרומה, ולא לומדים בגזירה שוה מקרבן פסח שאסור, שנאמר 'וכל זר לא יאכל קודש' – זר אסור אבל אונן מותר.
ערל אסור בתרומה – מגזירה שוה תושב ושכיר מפסח, אונן מותר – מפסוק 'וכל זר', ואין דורשים להיפך ערל להיתר מ'וכל זר' ואונן לאיסור מגזירה שוה לפסח – א. שערל חמור : שמחוסר מעשה, והוא מעשה בגופו, וענוש כרת, וישנו לפני הדיבור, ומילת זכריו ועבדיו מעכבתו. והגם שגם אנינות חמורה: שישנה בכל שעה, ונוהגת באנשים כנשים, ואין בידו לתקן עצמו – חומרות ערל מרובות מחומרות אונן. ב. לרבא – לומדים איסור ערל בגזירה שוה מפסח שכן מפורש איסורו בפסח, ואין לומדים משם לאסור אונן שאין כתוב איסורו בפירוש בפסח אלא נלמד בקל וחומר ממעשר שני.
מילת זכריו ועבדיו אינה מעכבתו מאכילת תרומה, ולא לומדים מפסח שתעכב, שנאמר בקרבן פסח 'ומלתה אותו אז יאכל בו' – 'בו' מעכב ולא בתרומה, ולא ממעטים מזה שערל עצמו מותר בתרומה – שלומדים מגזירה שוה מתושב ושכיר שאסור, ומסתבר למעט זכריו ועבדיו שאינם מעכבים ממיעוט 'בו' ולאסור ערל עצמו מגזירה שוה – שחומרות ערל עצמו מרובות מחומרות זכריו ועבדיו, או משום שאין מסתבר שערלות גופו אינה מעכבתו וערלות זכריו ועבדיו מעכבתו.
***************
יום שלישי ט"ז אייר תשפ"ב
מסכת יבמות דף ע"א
דף ע"א – ע"א
כשם ש'בו' מפסוק 'ומלתה אותו אז יאכל בו' בא למעט (שבקרבן פסח אינו אוכל, אבל אין מילת זכריו ועבדיו מעכבתו מלאכול תרומה) כך 'בו' מפסוק 'כל בן נכר לא יאכל בו' בא למעט שרק בקרבן פסח פוסלת המרת דת ולא במעשר. ו'בו' מפסוק 'כל ערל לא יאכל בו' בא למעט שדווקא בקרבן פסח אין הערל אוכל אבל אוכל מצה ומרור.
אילו נכתב בקרבן פסח רק איסור ערל לא היינו לומדים איסור בן נכר – שהערל מאוס, ואילו נכתב רק בן נכר – שאין לבו לשמים. 'ממנו' שכתוב בקרבן פסח מיעוטים הם, ויתבארו לקמן (דף ע"ד).
לרבי עקיבא איסור ערל בתרומה נדרש מכפילות 'איש איש' (האמור באיסור טמאים בתרומה), ואינו דורש זאת למעט אונן (אלא מכשיר אונן בתרומה מריבוי 'וכל זר' – זרות אמרתי ולא אנינות) – א. משום שחומרות ערל מרובות מחומרות אונן (כנ"ל דף ע'.). ב. לרבא – ש'איש איש' היינו פסול הנוהג דווקא באיש ולא באשה – ערלות.
רבי עקיבא שאינו ממעט ערל מ'תושב ושכיר' – דורש זאת למעט גר שמל ולא טבל וקטן שנולד מהול ולא הטיפו ממנו דם ברית שאסורים בקרבן פסח. ורבי אליעזר הממעט ערל מ'תושב ושכיר' סבר שגר שמל ולא טבל גר מעליא הוא, וקטן שנולד מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית, ומותרים בקרבן פסח.
ערבי וגבעוני מהול בכלל ערלים הם, ונתמעטו מ'כל ערל לא יאכל בו' האמור בקרבן פסח.
רבי אלעזר הממעט ערל מ'תושב ושכיר' ולא 'מאיש מאיש' – כפילות איש איש היא משום שדיברה תורה כלשון בני אדם.
ערל קטן קודם זמן מילתו – ספק בגמרא אם שם ערל עליו שגם ערלות שלא בזמנה נחשבת ערלות, ואסור לסוכו בשמן תרומה, או שאין נחשבת ערלות ומותר לסוכו.
לגבי מילת זכריו נאמר 'אז יאכל בו' – שמעכב אביו מאכילת הפסח, ולגבי מילת עבדיו נאמר 'אז יקרב לעשותו' – שמילתם מעכבתו מעשיית הפסח, ולומדים 'אז' 'אז' שמילת זכריו מעכבתו גם מעשיית הפסח, ומילת עבדיו מעכבתו גם מאכילת הפסח – כגון שקנה לאחר העשייה קודם האכילה.
בנו ערל קודם הזמן שחייב למולו אינו מעכבו מעשיית ואכילת קרבן פסח, שנאמר 'המול לו כל זכר' וקודם הזמן אינו בר מילה.
דף ע"א – ע"ב
אופנים שזכריו לא היו חייבים במילה בשעת עשיית הפסח אלא בשעת אכילת הפסח שמילתם מעכבתו מאכילת הפסח:
א. שהיה הזכר חולה ונתרפא שבעה ימים קודם הפסח לאחר חצות היום, שזמן מילתו הוא שבע מעת לעת מזמן שנתרפא (הגם שלעניין יום שמיני מיום הולדתו לא צריך מעת לעת).
ב. שהיה לזכר כאב עיניים בשעת עשיה, ונתרפא בזמן אכילה.
ג. שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים בשעת עשיה ויצאו בזמן אכילה.
ד. טומטום שנקרע ונמצא זכר בין עשיה לזמן אכילה.
ה. הוציא ראשו חוץ לפרוזדור שבעה ימים קודם פסח – שנחשב כילוד אך אי אפשר למולו, ובין עשיה לאכילה יצא כל גופו, והגם שבעלמא אינו יכול לחיות שכשיצא לאוויר העולם נסתם טבורו ונפתח פיו ואינו יונק, מיירי שאמו הייתה חולה והחולי זן אותו, או כגון שהיה צועק שבאופן זה יכול לחיות.
ערל שנטמא במת מקבל הזאה להיטהר מטומאתו, ואחר שימול אינו צריך לחזור ולהזות לאכול בקדשים, שהרי כשעלו העם מן הירדן בי' ניסן לא מלו עדיין, ואחר כך מלו וטבלו ועשו פסחיהם בטהרה, ובהכרח קיבלו הזאת שלישי ושביעי כשהיו עדיין ערלים.
לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו, שנאמר ביהושע 'ושוב מול את בני ישראל שנית' 'ושוב' – היינו פריעה, 'שנית' – להקיש פריעה שבסוף מילה לתחילת מילה, שציצים המעכבים את המילה (בשר החופה את רוב גובהה של עטרה) מעכבים גם בפריעה מלאכול בתרומה.
***************
יום רביעי י"ז אייר תשפ"ב
מסכת יבמות דף ע"ב
דף ע"ב – ע"א
כשהיו בני ישראל במדבר לא מלו – או משום חולשא דאורחא, או משום שלא נשבה רוח צפונית, ולא היה להם יום נוח למול.
כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית ולא זרחה עליהם חמה – משום שהיו נזופים מחמת מעשה העגל, או כדי שלא יתפזרו ענני הכבוד. אמנם בחצי הלילה שעת רצון היא נשבה להם רוח צפונית.
ביום המעונן וביום שרוח דרומית מנשבת אין מלין – כפי שמצינו בבני ישראל כשהיו במדבר, ועכשיו דדשו בה רבים 'שומר פתאים ה'.
משוך אוכל תרומה מדאורייתא, ומדרבנן צריך למול, והסמיכו על פסוק 'המול ימול' אפילו ק' פעמים, וכתיב 'את בריתי הפר' לרבות את המשוך, ואסור לאכול תרומה מדרבנן (ולגירסת רש"י אין חולק על כך. אך לגירסא שלפנינו הוכיחו מברייתא שאוכל).
טומטום אינו אוכל בתרומה – שמא אם היה נקרע ימצא זכר והרי הוא ערל, ואינו אוכל קדשי קדשים – שמא הוא נקבה, קידש אשה אינה אוכלת – שספק אשה הוא ואין אשה מקדשת אשה, ואם ביציו ניכרות מבחוץ – קידושיו קידושין ואשתו אוכלת בתרומה.
טומטום מאכיל את אמו בתרומה, ולא דורשים פסוק 'ויליד בית' שצריך שראוי להוליד.
אנדרוגינוס מהול – אוכל בתרומה, ואינו אוכל בקדשי קדשים – שנאכלים רק לזכרים והוא ספק נקבה.
דף ע"ב – ע"ב
משוך, (נולד מהול שצריך הטפת דם ברית), גר שנתגייר כשהוא מהול, קטן שעבר זמנו, מי שיש לו ב' ערלות – לת"ק אין נימולים אלא ביום, שדורשים וי"ו יתירא של 'וביום השמיני', לרבי אלעזר ב"ר שמעון נימולים בזמנם אין נימולים אלא ביום, שלא בזמנם נימולים ביום ובלילה, שלא דרש וי"ו 'וביום השמיני'.
נותר, בין שנשרף בזמנו – ביום שנעשה נותר, בין שלא בזמנו – ששהה שריפתו, אינו נשרף אלא ביום, שאפילו ר"א בר"ש שלא דרש וי"ו מפסוק 'וביום השמיני' לענין מילה, מודה שדורשים יתור ו' וה' מפסוק 'והנותר ביום השלישי' שאינו נשרף אלא ביום. רבי יוחנן שמע זאת מפי רבי אליעזר בן פדת, וחשב שדורש כן מעצמו, כיון ששמע שהיא ברייתא בתורת כהנים למד תורת כהנים בג' ימים, ולמד סברת הברייתות של תורת כהנים בג' חדשים.
טבול יום כשר להזאת מי פרה – שנאמר 'והזה הטהור על הטמא', 'טהור' מיותר לדרוש שאף על פי שהוא טמא במקום אחר והיינו טבול יום שטמא לתרומה כשר להזאה.
ערל כשר להזאת מי פרה – שמה טבול יום שאסור בנגיעת תרומה כשר להזאה, ערל שמותר בנגיעת תרומה ודאי שהזאתו כשרה. וי"א שערל וכן טומטום שהוא ספק ערל פסולים לקדש (לערב האפר במים) משום חומרא של פרה אדומה, ולדעתם גם פסול להזאה. ורב יוסף רצה לומר שהיינו כרבי עקיבא הסובר שערל כטמא, וממילא אסור גם בנגיעת תרומה, וממילא אין קל וחומר להכשירו בפרה, ודחו שבוודאי גם לרבי עקיבא אינו אסור בנגיעת תרומה.
טמא פטור מן הראייה, וכן ערל משום שמאוס להראות בעזרה.
כל הטהורים כשרים לקדש מי חטאת חוץ מחרש ושוטה, לת"ק קטן פסול ואשה כשרה, שנאמר אחר אסיפת אפר הפרה 'ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי' הם שפסולים באסיפה פסולים לקדש, וקטן פסול לאסיפה שנאמר 'ואסף איש' ולא קטן, ואשה כשרה שנתרבה מ'טהור'. לרבי יהודה קטן כשר בקידוש שנאמר 'ולקחו' ולא 'ולקח' ללמד שאף הפסול לאיסוף כשר בקידוש (ולחכמים נכתב כן כדי ללמד שאין הבדל בין שנים שעשו או אחד שעשה את לקיחת האפר ונתינת המים), אבל אשה פסולה לקידוש – שנאמר 'ונתן' ולא ונתנה.
***************