לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום ראשון ו' סיון תשפ"ב

מסכת יבמות דף צ'

דף צ' – ע"א

רב חסדא הסובר שהתורם מן הטמא על הטהור אין התרומה חלה כלל אף שמן התורה הוי תרומה – סובר שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, ורבה חולק עליו.

אכל תרומה טמאה – משלם אפילו חולין טמאים, אכל תרומה טהורה – משלם חולין טהורים, שנאמר 'ונתן לכהן את הקודש' דבר הראוי להיות קודש. שילם חולין טמאים – לסומכוס בשם רבי מאיר, בשוגג תשלומיו תשלומין, במזיד הגם שמדאורייתא תשלומיו תשלומין קנסו אותו חכמים שצריך לחזור ולשלם חולין טהורים (ותשלומים ראשונים – לרב חסדא חוזרים אליו, לרבה גם הם ניתנים לכהן), אך לא קנסו שוגג אטו מזיד, לחכמים בין בשוגג ובין במזיד תשלומיו תשלומין וצריך לחזור ולשלם חולין טהורים, שקנסו שוגג אטו מזיד.

דם שנטמא וזרקו – בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה להתיר בשר באכילה, הגם שהבעלים התכפרו שהציץ מרצה על דם בשר וחלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בציבור, מ"מ מדרבנן אסור לאכול הקרבן, ואע"פ שעוקרים אכילת בשר קדשים שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים – יש ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.

דף צ' – ע"ב

יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, כגון בערל (גר שנתגייר ערב פסח אין שוחטים עליו הפסח מדרבנן), בהזאה (בשבת שבות היא ומבטלתו מהבאת קרבן פסח), אזמל (שדוחים מילה שלא להוציאו באיסור דרבנן), סדין פשתן בציצית (שפטרו רבנן מציצית גזירה משום כלאים שכסות לילה), כבשי עצרת (ששחטם שלא לשמה בשבת שמדרבנן לא יזרוק דמם), שופר ולולב (שאסורים בשבת מדרבנן).

'אליו תשמעון' – שומעים לנביא אמת אפילו כשאומר לעבור על אחת מכל המצות שבתורה לפי שעה, כגון אליהו בהר הכרמל, והיינו גם למ"ד אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה שלמיגדר מילתא יש להם כח.

בעל ששלח גט לאשתו מדאורייתא יכול לבטלו כל זמן שלא הגיע הגט לידה, התקין רשב"ג שאינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו, והיינו גם למ"ד אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, שכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, בין אם קידש בכסף שעשו המעות מתנה בעלמא להאשה, בין קידש בביאה שעשו ביאתו זנות.

בית דין מכים ועונשים שלא מן התורה לעשות סייג לתורה, וכמו ההוא שרכב על סוס בשבת שאיסור שבות הוא, וסקלוהו כמחלל שבת גמור, מפני שהיתה השעה צריכה לכך, והיינו גם למ"ד אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה דמיגדר מילתא שאני.

נשאת בעד אחד, ובא בעלה, ומתה, אין בעלה הכהן מטמא לה, שבפסוק אחד נאמר 'כי אם לשארו' – שמטמא לאשתו, ובפסוק אחר נאמר 'לא יטמא בעל בעמיו להחלו' – שמטמא לאשתו כשרה ולא לאשתו פסולה.

אין בעל הראשון זכאי במציאתה – שמציאת אשה לבעלה כדי שלא תהא ביניהם איבה, וכאן אדרבה תהא איבה ויוציאה. ולא במעשה ידיה – שתקנו חכמים מעשה ידיה לבעלה משום שנותן לה מזונות וכאן כיון שאין לה מזונות אין מעשה ידיה שלו. ואין בעלה מיפר נדריה – שמה שמפר נדרי נפש שלה משום שלא תתגנה על בעלה וכאן אדרבה תתגנה ותתגנה.

***************

יום שני ז' סיון תשפ"ב

מסכת יבמות דף צ"א

דף צ"א – ע"א

הלך בעלה למדינת הים ונישאת על פי עד אחד שמת, ובא בעלה ממדינת הים – הייתה בת ישראל נפסלה לכהונה משום זונה, ולויה נפסלה מן המעשר, הגם ששבויה ושנבעלה בעילת זנות לא נפסלה מן המעשר, זו קנסו רבנן.

הייתה בת כהן נפסלה מן התרומה – אפילו מתרומה דרבנן.

אין יורשים של זה ושל זה יורשים כתובת בנין דכרין – שקנסו אף זרעה אע"פ שהם לא עשו איסור.

אחיו של ראשון חולץ – מדאורייתא, ולא מייבם – שקנסו רבנן, אחיו של שני חולץ – מדרבנן, גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה, ולא מייבם – לא מדאורייתא ולא מדרבנן, שלא רמיא קמיה.

שנינו במשנה: לרבי יוסי כתובתה על נכסי בעלה הראשון, לרבי אלעזר בעלה הראשון זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, לרבי שמעון ביאתה או חליצתה מאחיו של בעלה הראשון פוטרת צרתה. ונחלקו אמוראים בדעתם:

לרב הונא: בתראי מודים לקמאי – רבי שמעון שלא קנס בביאה שהיא עיקר האיסור קל וחומר שלא קנס בממון, רבי אלעזר שלא קנס בזכויות הנוהגות בנשים שהם תחת בעליהם קל וחומר שלא קנס בכתובה שהיא תחילת גירושין. אבל קמאי לא מודים לבתראי – רבי יוסי דווקא כתובתה שמקבלת כשהיא יוצאת ממנה לא קנס, אך במציאתה ומעשה ידיה והפרת נדריה קנס, רבי אלעזר לא קנס ממון אבל בביאה קנס.

לרבי יוחנן: קמאי מודים לבתראי – רבי יוסי שלא קנס בכתובה שהיא זכות האשה בוודאי לא קנס זכויות הבעל, רבי יוסי ורבי אלעזר שלא קנסו בזמן שהבעל חי קל וחומר שלא קנסו אחר מותו. בתראי לא מודים לקמאי – רבי אלעזר לא קנס אותו אבל קנס אותה שאין לה כתובה, רבי שמעון לא קנס לאחר מיתה אבל מחיים קנס.

דף צ"א – ע"ב

במשנה אמר רבי שמעון שאם נשאת על פי ב' עדים שהעידו שמת בעלה, ובא בעלה מותרת לחזור לו, לרב הונא בשם רב חכמים חולקים וסוברים שדינה כמי שנשאת על פי עד אחד, והלכה כרבי שמעון, לרב ששת לכו"ע לא נאסרה על הראשון, שאנוסה היא שמה הו"ל למעבד, ולרב הונא בריה דרבי יהושע לא סמכינן על היתר שמאי הו"ל למעבד כמו שמוכח בכמה מקומות כדלהלן.

נשאת לכל עריות שבתורה אינה צריכה גט, חוץ מאשת איש שנשאת על פי היתר בית דין בעדות עד אחד (ולרב הונא בדעת חכמים גם חוץ מאשת איש שנשאת עפ"י ב' עדים).

אשה שנתגרשה בשוגג בגט פסול ונשאת לאחר, כגון שהיה טעות בשם המקומות או בזמן או גט קרח, או כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה ונתחלפו – תצא מזה ומזה וכל הקנסות שבמשנה נוהגים בה, ולא אמרינן שהיא אנוסה שמאי הו"ל למעבד – שהייתה צריכה להקרות הגט לפני חכם (ולרב הונא בריה דרב יהושע זהו דוחק, אלא יש להוכיח שאין אומרים מאי הו"ל למעבד).

הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת לשוק, ונמצאת היבמה איילונית – תצא צרתה מבעלה, וכל הקנסות שבמשנה נוהגים בה לרבי עקיבא שחייבי לאוין כיבמה לשוק הוי כחייבי כריתות. וכן כל העריות שפוטרות צרותיהם, והלכו הצרות ונישאו, ונמצאת הערוה איילונית, ולא אמרינן מאי הו"ל למעבד – שהייתה צריכה להמתין (ולר"ה בריה דר"י כנ"ל).

נשאת  בעד אחד ואח"כ יצא קול שבעלה חי – לא חיישינן לקול, אע"פ שכבר קודם שנשאת הסתפקנו אם בעלה חי והוצרכה לבוא לבית דין להתירה, אין זה כקול שקודם נישואין.

***************