לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שלישי כ"ב סיון תשפ"ב

מסכת יבמות דף ק"ו

דף ק"ו – ע"א

חליצה מוטעת כשרה, לריש לקיש היינו שאומרים לו 'חלוץ לה ובכך אתה כונסה', לרבי יוחנן באופן זה לא מהני שהרי צריך דעת שניהם לחליצה, ולרבי חייא אכן לא מהני להתירה, אך מהני לפוסלה עליו ששוב אסור ליבמה וצריכה חליצה שנית. ולשיטת רבי יוחנן ורבי חייא  חליצה מוטעת היינו שאומרים לו 'חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז', שהחליצה כשירה אפילו אם לא נתנה לו, שכל דבר שאי אפשר לעשותו בשליח לא מהני ביה תנאי.

אמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתיים זוז אינה חייבת ליתן שכרו, שיכולה לומר לו משטה אני בך כיון שמוטל עליו לחלוץ לה, וכמו שמצינו במי שהיה בורח מבית אסורים והייתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני שאין לו אלא שכרו.

גט מוטעה פסול, כגון נתן לה גט על מנת שתתן לו מאתים זוז ולא קיימה התנאי, שגט כשר בשליח ולכן מהני בו תנאי.

חליצה וגט מעושה – אם כפוהו עד שאמר רוצה אני כשרים, וכמו שמצינו לגבי קרבן שנדר שנאמר 'יקריב אותו' מלמד שכופים אותו, יכול בעל כרחו ת"ל 'לרצונו', אלא כופים אותו עד שיאמר רוצה אני.

חליצה ומיאון כשאין הבית דין מכיר אותם:

לרב הונא – יכולים לעשות, לפיכך אין העדים כותבים גט חליצה ומיאון אלא אם מכירים אותם, שחיישינן לבית דין שיראו הגט ויסמכו עליו.

לרבא – אין בית דין חולצים וממאנים אלא אם כן מכירים, לפיכך כותבים העדים אף שאין מכירים, ולא חיישינן לבית דין טועים.

דף ק"ו – ע"ב

משנה . 'וקראו לו זקני עירו ודברו אליו' – משיאים לו עצה ההוגנת לו, שאם הוא זקן והיא ילדה או להיפך אומרים לו: כלך אצל כמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך.

בתחילת סדר החליצה היא אומרת: 'מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי', והוא אומר: 'לא חפצתי לקחתה', ואומרים זאת בלשון הקודש.

'ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו' – רוק הנראה לדיינים.

'וענתה ואמרה: ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה אח בית אחיו' – בתחילה היו הדיינים מקרא ליבמה עד כאן, ופעם אחת הקרא רבי הורקנוס גם את הפסוק האחרון שבפרשה 'ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל', והוחזקו כולם לנהוג כן.

'ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל' –

לת"ק מצוה בדיינים שיכריזו כן ולא בתלמידים,

לרבי יהודה – מצוה על כל העומדים שם לומר 'חלוץ הנעל',

ולרבי טרפון יאמרו כן שלושה פעמים.

מצות חליצה: לכתחילה היא קוראת 'מאן יבמי…', הוא קורא 'לא חפצתי לקחתה', חולצת, רוקקת, קוראת 'ככה יעשה…', הקדים רקיקה לחליצה – מה שעשה עשוי.

המקרא את האשה בשעת חליצתה לא יפסיק בין 'לא' ל'אבה יבמי', שאז משמע אבה יבמי, ולאביי גם כשמקרא היבם לא יפסיק בין 'לא' ל'חפצתי לקחתה' שאז משמע חפצתי לקחתה, ורבא סובר שביבם אין להקפיד ש'לא' הוא פתיחת דבריו ואין חשש.

כותבים בגט חליצה: לאביי – הקראנו לה מ'מאן יבמי' עד 'אבה יבמי', והקראנו לו מ'לא' עד 'לקחתה', והקראנו לה מ'ככה' עד 'חלוץ הנעל', משום שהגט אינו משורטט, ורק עד ג' תיבות מפסוק מותר לכתוב בלי שרטוט. למר זוטרא – משרטט וכותב כל מאמרי היבם והיבמה. ואף שאין כותבים פרשה מן התורה בפני עצמה, כאן ספירת דברים היא ואין כוונתו לשם פרשה, ולכך הלכה כמר זוטרא שבמקום מצוה מותר.

'וירקה בפניו' – אבל קלטתו הרוח והעבירו שלא בא לפני היבם לא עשתה ולא כלום, לפיכך אם הוא גבוה והיא נמוכה כיון שיצא מפיה היה בפניו, אבל היא גבוהה והוא נמוך צריך שיגיע הרוק מול פניו קודם שיקלטו הרוח.

אכלה שום וגרגישתא ורקקה – לא עשתה ולא כלום, שצריך 'וירקה' מעצמה.

'לעיני הזקנים וירקה' – צריכים הדיינים לראות הרוק כשיוצא מפי היבמה.

הדרן עלך מצות חליצה

***************

יום רביעי כ"ג סיון תשפ"ב

מסכת יבמות דף ק"ז

פרק שלשה עשר – בית שמאי

דף ק"ז – ע"א  

משנה . לבית שמאי אין ממאנות אלא ארוסות, לבית הלל גם נשואות, וטעמם:

לרב יהודה אמר שמואל – לפי שאין תנאי בנשואין וחופה בעלמא, ואם ממאנת ויוצאת יאמרו יש תנאי בנישואין וחופה, וגם במסר האב לשלוחי הבעל לא מהניא מיאון שלא פלוג רבנן. ובית הלל לא גזרו מיאון אטו תנאי בנישואין, שהכל יודעים שנישואי קטנה מדרבנן הוא.

לרבה ורב יוסף – חכמים תיקנו נישואי קטנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, ואם תוכל למאן אחר חופה ונישואין ימנעו מלשאת אותה שאין אדם רוצה לעשות חופה באיסור ובעילת זנות, ותעקר תקנת חכמים, וכן במסר האב שלא פלוג רבנן. לבית הלל – כיון שיש קידושין וכתובה לא אתי למימר שבעילתו בעילת זנות.

לרב פפא – משום תקנת פירותיה, לבית שמאי – אם תוכל למאן יאכל גם הקרן כיון שאינה נשארת תחתיו, לבית הלל – אדרבה, כיון שיודע שיכולה למאן ישביח נכסיה כדי שלא ייעצו לה קרוביה למאן.

לרבא – אין אדם טורח בסעודת נשואין ומפסידה, ואם תוכל למאן ימנע מלשאת אותה, לבית הלל – שניהם רוצים שיצא עליהם קול אישות.

דף ק"ז – ע"ב

לבית שמאי ממאנת רק בבעל ולא ביבם, לבית הלל גם ביבם. לרב אושעיא – לבית הלל ממאנת רק למה שעשה היבם, מאמרו או ביאתו, אבל אינה ממאנת לזיקתו שרחמנא רמי עלה, לעולא – ממאנת גם לזיקתו, שעוקרת נשואי הראשון ושוב אין כאן זיקה.

צרת בתו קטנה הנשואה לאחיו שהייתה יכולה למאן בבעלה ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת גם לעולא הסובר שיכולה עדיין למאן לזיקתה, שכיון שמהני נשואי אחיו בבתו שתיפול לפניו ליבום עם צרתה, נראית צרתה כצרת בתו ואסור לייבמה.

מיאנה בבעל מותרת לאביו – שהוי כאנוסת ומפותת בנו, מיאנה ביבם אסורה לאביו – משום מראית עין, כיון שמהני נשואי בנו להפילה לפני יבמה ליבום נראית ככלתו.

יבמה שמיאנה באחד מהאחים:

לרב – אסורה לכולם, כמו בגט שאם נתן לה אחד מהאחים פסלה על כולם.

לשמואל – מותרת לשאר אחים, שלא דמי בעלת גט שגירשו אותה – שמכולם נתגרשה, לזו שהיא מיאנה – שדווקא בו מיאנה.

לרב אסי – מותרת אפילו לו, שאף לעולא שיכולה למאן לזיקתה היינו ביבם אחד, אבל כשיש ב' יבמים אין מיאון לחצי זיקה. ונחלקו בדעת רבי יוחנן אם סובר כשמואל או כרב אסי.

לבית שמאי ממאנת רק בפני בעלה, לבית הלל גם שלא בפניו. ואשתו של פישון הגמל התירו גם לבית שמאי שתמאן שלא בפניו ואף אחר נישואין, כיון שהיה מכלה נכסי מלוג שלה.

לבית שמאי ממאנת בפני שלשה מומחים, לבית הלל – בפני שלשה אף שאינם מומחים, לרבי יוסי ב"ר יהודה ורבי אלעזר ב"ר שמעון – ממאנת בפני שנים, והלכה כמותם.

לבית הלל ממאנת אפילו ארבעה וחמשה פעמים, לבית שמאי – אין בנות ישראל הפקר, אלא ממאנת פעם ראשונה, וממתנת עד שתגדיל ותמאן ותינשא, ופירוש דבריהם – לשמואל צריך שתגדיל ותאמר רוצה אני במיאונים הראשונים, שמא חזרה בו מהמיאון, והקשו על דבריו מלשון בית שמאי. לעולא – כיון שמיאנה שוב אין מניחים לה להתארס בקטנותה שאז יכולה למאן, אלא או תתארס רק אחר שתגדיל, או שתינשא לאלתר ששוב אינה ממאנת (לדעת בית שמאי).

משנה . קטנה שצריכה למאן היינו שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה, אבל שלא לדעתה אינה צריכה למאן. לרבי חנינא בן אנטיגנוס – מי שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן, לרבי אלעזר – אין מעשה קטנה כלום, ולכן בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה, ובת כהן לישראל תאכל בתרומה.

***************