לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום רביעי ל' סיון תשפ"ב
מסכת יבמות דף קי"ד
דף קי"ד – ע"א
קטן העובר איסור דרבנן – לכו"ע אין בית דין מצווים להפרישו. איסור דאורייתא – לרבי פדת אין מצווים, ולכן התיר להנהיג תינוקות במקום שאיבד המפתח, שאם ימצאוהו יביאום לו מרשות הרבים לרשות היחיד, ורבי יוחנן הסתפק האם גם באיסור דאורייתא אין מצווים.
עכו"ם שבא לכבות בשבת – אסור לומר לו 'כבה', אך גם אין צריך לומר לו 'אל תכבה', שאין שביתתו מוטלת עליהם, אבל קטן הבא לכבות אומרים לו 'אל תכבה' מפני ששביתתו מוטלת עליהם, והיינו גם לסובר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו, שקטן עושה על דעת אביו שרואה שנוח לו בכך והרי זה כאילו מצוהו לעשות, אבל עכו"ם עושה על דעת עצמו שמכווין להנאה ליטול שכר.
יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים ומבהמה טמאה, וכן מותר להניק בשבת גם בלי אומד הדעת אם יכול להמתין עד מוצאי שבת, שסתם קטן מסוכן הוא שאם לא ינק ימות בצמא, אבל גדול צריך אומדנא האם הוא מסוכן בלי זה.
יונק הוא מפרק כלאחר יד ואסור מדרבנן, לאבא שאול מותר ביום טוב במקום צער אף שלא במקום סכנה, שבאיסור לאו של יום טוב במקום צער לא גזרו רבנן.
'לא תאכלום' האמור בשרצים והייתור 'כל נפש מכם לא תאכל דם' ו'אמור ואמרת' האמור בטומאת כהנים – להזהיר הגדולים על הקטנים שלא יאכילום או יכשילום באיסור בידים (איסור ספייה). והוצרכו שלשתם: אילו השמיענו רק בשרצים – חמורים שאסורים במשהו ולא ידענו דם שאסור ברביעית, ואם רק בדם – חמור שיש בו כרת ולא ידענו שרצים, ואם רק שני אלו – שאיסורם שוה בכל ולא ידענו טומאת כהנים, ואם רק טומאת כהנים – שאני כהנים שריבה בהם מצוות יתרות.
דף קי"ד – ע"ב
שני אחים נשואים לשתי אחיות, ונפלה אחת מהם ליבום, והיבם או היבמה חרשת שפטורים מן המצוות – אף שלסובר שאין בית דין מצווים להפריש קטן אוכל נבילות אין מצווים להפריש חרש וחרשת מאיסור אחות אשה, כיון שאחד מהם פיקח ובר חיובא מצווים להפרישם. ואם מת פקח בעל הפקחת ונפלה ליבום לפני החרש בעל החרשת צריך להוציא אשתו בגט, אף ששניהם חרשים ואין בית דין מצווים להפרישם גזרו שצריך לגרשה שלא יטעו לומר שמה שלא גירשה הוא משום שקידושיה דחו זיקת אחותה, ויבאו להתיר אחותה לשוק.
הדרן עלך פרק חרש
פרק חמשה עשר – האשה שלום
משנה . האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ושלום בעולם וביניהם, ובאה ואמרה מת בעלי -תינשא או תתייבם, ולרבי יהודה אינה נאמנת אלא אם כן באה בוכה ובגדיה קרועים. אבל אם יש מלחמה בעולם או שלום בעולם וקטטה ביניהם – אינה נאמנת.
הטעם שאינה נאמנת כשיש מלחמה בעולם – שאומרת מת מאומד לבה (בדדמי) אף שלא ראתה בבירור, שסוברת שכיון שכולם נהרגו ודאי גם הוא נהרג, ואף אם ממתנת לראות מה יהיה עמו לפעמים רואה שירו בו חץ או רומח וסוברת שמת ובאמת אפשר שחבשוהו ונתרפא.
אמרה מת בעלי ברעבון – מעיקרא סבר רבא שאין חוששים שאמרה בדדמי, ולבסוף סבר שיש לחוש בדדמי, ואדרבה דינה חמור מזו שאמרה מת בעלי במלחמה, ששם אם אמרה מת על מטתו נאמנת, וברעבון אינה נאמנת אלא כשאמרה מת וקברתיו.
מפולת ושילוח נחשים ועקרבים – כמלחמה, שאמרה בדדמי. דבר – מחלוקת אם חוששים שאמרה בדדמי.
***************
יום חמישי א' תמוז תשפ"ב
מסכת יבמות דף קט"ו
דף קט"ו – ע"א
לא ידענו שיש מלחמה בעולם אלא על פיה ואומרת שמת בעלה במלחמה – ספק בגמרא אם מאמינים לה במיגו שהייתה יכולה לומר שלום בעולם, או כיון שאין חוששים שמשקרת אלא החשש הוא שאומרת בדדמי לא שייך להאמינה במיגו.
אמרה: עישנו עלינו את הבית ואת המערה, הוא מת ואני ניצלתי – אינה נאמנת, ואפילו אם נאמר שבהחזיקה היא במלחמה נאמנת, שאני הכא שאפשר שברחה ולא המתינה עד שמת, ואומרים לה שאפשר שכשם שאת ניצלת בנס כך גם הוא.
אמרה שנפלו עלינו עכו"ם ולסטים והוא מת ואני ניצלתי – נאמנת, אפילו אם אינה נאמנת כשהיא מחזיקה מלחמה, שהיינו רק במלחמה גדולה שהיא בורחת ואומרת בדדמי, אבל במלחמה קטנה אינה בורחת אלא ממתנת לראות מה יהיה עם בעלה, שאין האשה מתיירא מליסטים הואיל וכלי זיינה עליה (שאינו הורגה – כדי לבא עליה).
מעשה באשה שצעקה בשעה שנשרף בית חופתה – ראו שבעלי נשרף, ומצאו איש שרוף ועוד יד של איש אחר, לרב חייא בר אבין אינה מותרת, שחוששים שמא האיש השרוף הוא אדם אחר שבא להציל, והיד היא של בעלה שנפלה ממנו, ומחמת המום התבייש וברח, לרבא כיון שצעקה וגם ראו איש הנשרף נאמנת.
מלחמה בעולם ועד אחד מעיד שמת בעלה – ספק בגמרא אם מותרת, שאם נאמנות עד אחד היא משום שהוא מילתא שעתיד להתגלות – גם כאן נאמן, אך אם סומכים על עד אחד רק משום שהיא דייקא ומינסבא – במלחמה לא דייקי ואין להתירה.
דף קט"ו – ע"ב
אף שיש עדים כשרים שטבע במים שאין להם סוף אין מתירים אשתו – שמא צף מתחת המים ויצא, אך אם מעידים שהוציאו אותו מן המים וראהו מיד והכירוהו על פי סימנים מתירים את אשתו אפילו על פי עדות נשים.
תבע המפקיד שומשמים שהפקיד אצלו, ואמר שהיו כך וכך והיו מונחים בחבית, ואמר הנפקד כבר לקחת שלך ואותם המונחים אצלי הם שלי – רב חסדא סבר שהמפקיד נאמן כמו שהעדים נאמנים לומר לפי סימנים שזהו בעלה שמת ואין חוששים שהוא איש אחר, ורבא סבר שכמות השומשומים אינה סימן, שמא הזדמנה אותו דבר לנפקד.
מצא כלי וכתוב עליו ק' – מה שבתוכו הקדש, מ' – מעשר, ד' – דימוע (חולין ותרומה שנתערבו), ט' – טבל, ת' – תרומה, שכך היו כותבים בשעת הסכנה, ולא חיישינן שמא פינם שאם פינם היה מוחק האות. לרבי יוסי – אפילו כתוב עליו 'תרומה' הרי הפירות שבתוכו חולין, שהולכים אחר הרוב, ואומרים ששנה שעברה היתה בו תרומה, ושכח למחוק הכתב, או השאירו כדי שיבדלו מהפירות מאחר שיחשבו שהם תרומה.
שלחו מאספמיא שמת יצחק ריש גלותא בן אחותו של רב ביבי שהלך מקורטבא לאספמיא – לאביי חוששים שמא יש עוד אחד מאותו עיר באותו שם אף שלא הוחזק שיש עוד אחד, לרבא אין חוששים כל שלא הוחזק.
***************
יום שישי ב' תמוז תשפ"ב
מסכת יבמות דף קט"ז
דף קט"ז – ע"א
המוציא שטר חוב על אחרים – אפילו לאביי אין חוששים שמא השטר אינו שלו אף שהוחזק שיש עוד אנשי העיר ששמם כשמו הכתוב בשטר, שאין חוששים שנפל ממי ששמו כשמו – שבני אדם זהירים בשטרותיהם, ואין חוששים שהוא פקדון בידו ממי ששמו כשמו – שבוודאי לא יפקיד אצלו, ואין חוששים שמא מסר לו להקנות לו ועדיין לא קנה מידו – שאותיות נקנות במסירה.
מצאו גט בסורא שכתוב בו שנכתב בסורא ושם הבעל הוא ענן בר חייא מנהרדעא, ובדקו מסורא עד נהרדעא ולא מצאו ענן בר חייא מלבד זה שטוען שהוא שלו אלא אחד שהעידו עדים שהיה עמם בנהרדעא ביום כתיבת הגט – לאביי הגם שבעלמא חיישינן לאחר ששמו כשמו הכא לא חיישינן, כיון שבדקו ולא מצאו אלא את זה שלא היה בסורא ביום כתיבת הגט, לרבא הגם שבעלמא לא חיישינן למי ששמו כשמו הכא חוששים, כיון שהוחזק שיש עוד אחד, ואף שהיה בנהרדעא שמא הלך עם גמלא פרחא לסורא, או קפץ ע"י שם, או שמא מסר לעדים שיכתבו הגט כשהוא היה בנהרדעא והם הלכו כתבוהו בסורא, שהעדים צריכים לכתוב מקום כתיבת הגט ולא מקום שנמסר להם הציווי מהבעל.
במחלוקת האמוראים במפקיד התובע שומשום והנפקד אומר שכבר לקחום ואלו אחרים אם חיישינן שמא פינם והם אחרים – רב יימר פסק שלא חיישינן, ורבינא פסק שחיישינן, וכן הלכה.
בזמן שיש קטטה ביניהם אין האשה נאמנת לומר מת בעלי – היינו שאמרה 'גרשתני בפני פלוני ופלוני', ושאלנום ואמרו לא היו דברים מעולם, אבל אם אומרת לבעלה 'גרש אותי' אין זו קטטה, שכולם אומרות כך בשעת כעס, ואם אמרה לבעלה 'גרשתני' הרי נאמנת שגירשה, שחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ושוב אין צריכה להעיד שמת כדי שיתירוה.
דף קט"ז – ע"ב
הטעם שאינה נאמנת לומר שמת בעלה כשיש קטטה ביניהם – נחלקו אם הוא משום שמחמת השנאה מתכוונת לאסור עצמה עליו, או שהטעם הוא שמתוך השנאה אומרת בדדמי, ונפק"מ כשהבעל הרגיל הקטטה, שאינה משקרת משום כך אבל אומרת בדדמי.
עד אחד המעיד שמת בעלה כשיש קטטה ביניהם – ספק בגמרא אם נאמן, שאם הטעם שעד אחד נאמן לומר מת בעלה הוא משום שהוא מילתא שעתיד לגלויי – נאמן, ואם הטעם הוא משום שסומכים על האשה שדייקא ומינסבא – אינו נאמן, שכיון שיש קטטה ביניהם לא דייקא.
משנה . המעשה שמחמתו נתנו נאמנות לאשה לומר מת בעלי – שהלכו י' בני אדם בסוף ימי קציר חיטים לקצור חיטים, ונשך נחש אחד מהם ומת, ובאה אשתו והודיעה לבית דין ומצאו כדבריה. בתחילה נחלקו בזה, שבית הלל סברו שאינה נאמנת רק כעין מעשה שהיה, והיינו רק באותה מדינה ששכיחי אינשי ויראה לשקר, ולבית שמאי נאמנת אפילו ממדינה למדינה אחרת, כיון ששכיח שיירות יראה לשקר, וחזרו בית הלל להורות כבית שמאי.
מעשה באדם שהיה מעביר מי ואפר חטאת בירדן ובספינה, ונמצא כזית מן המת תחוב בקרקעית הספינה, באותה שעה אמרו לא ישא אדם מי ואפר חטאת ויעבירם בירדן ובספינה, לרבי חנניא בן עקיבא בספינה וירדן דווקא גזרו, לחכמים גם בשאר נהרות, ואף אסור לעמוד בצד זה של נהר ולזרוק לצד אחר, ולא ישיטם על פני המים, ולא ירכיבם על בהמה או על חבירו בתוך המים אלא אם כן היו רגליו של זה הנושא נוגעות בקרקע, אבל מעבירם על הגשר שאינו דומה לספינה שהוא כקרקע והולך עליו ברגליו.
מחלוקת רבי חנניא בן עקיבא וחכמים בגזירת העברת מי ואפר חטאת על גבי נהר באופן אחר מהמעשה שהיה אינה תלויה במחלוקת בית שמאי ובית הלל (קודם חזרה) אם האמינו אשה שמת בעלה רק כעין מעשה שהיה – שאפשר שבית הלל התירו רק כעין מעשה שהיה משום שדווקא באופן זה יראה לשקר אבל בהעברת מי ואפר חטאת לא צריך דווקא כעין מעשה שהיה, ואפשר שבית שמאי התירו בכל אופן משום שטעם ההיתר הוא שדייקא ומינסבא וזה שייך בכל אופן, אבל בהעברת מי ואפר חטאת שגזרו משום מעשה לא אסרו רק כעין מעשה שהיה.
***************