לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

שבת קודש ג' תמוז תשפ"ב

מסכת יבמות דף קי"ז

דף קי"ז – ע"א

משנה . אשה האומרת מת בעלי –לבית שמאי תינשא ותיטול כתובה, שאם התרנו ערוה חמורה ק"ו ממון הקל, לבית הלל תינשא ולא תיטול כתובה, כשם שאין האחים נכנסים לנחלתו על פיה שלממון צריך שני עדים, אמרו להם בית שמאי מספר כתובה נלמד שכל שהיא נשאת לאחר נוטלת כתובה, וחזרו בית הלל להורות כבית שמאי.

נתייבמה על פיה נכנס יבם לנחלה על פיה – שנאמר 'יקום על שם אחיו' והרי קם.

אמרה: 'מת בעלי התירוני להינשא' – מתירים אותה להינשא ונותנים לה כתובתה. 'מת בעלי תנו לי כתובתי' – אף להינשא אין מתירים אותה. 'התירוני להינשא ותנו לי כתובתי' – ספק בגמרא, האם עיקר דעתה הוא על הנישואין ומה שתובעת כתובה משום שכל מילי שאית ליה לאיניש אומר לבית דין ויש להאמינה, או לא. ולפי הצד שעיקר דעתה לנישואין ומתירים אותה יש להסתפק מה הדין באומרת 'תנו לי כתובתי והתירוני להינשא' האם עיקר דעתה על כתובתה ואסורה, או עיקר דעתה על נישואין והקדימה לתבוע כתובה שסברה שבכך תלוי התרתה.

משנה . הכל נאמנים להעיד חוץ מהנשים ששונאות זו את זו: חמותה – שאומרת זו תירש כל היגע ועמלי, בת חמותה – שאומרת זו תירש כל עמל אבי ואמי ואני ידחה, צרתה, יבמתה – יראה שמא תהא צרתה, בת בעלה – שאשת הבעל באה במקום אמה ואוכלת כל עמלה.

חמש נשים שאינם נאמנות להעיד שמת בעלה נאמנות להביא הגט מחוץ לארץ ולהעיד בפני נכתב ונחתם – מפני שסומכים על כתב הגט המוכיח שגירשה.

בת חמיה שאינה בת חמותה – ספק בגמרא אם היא בכלל פסול בת חמותה, ששונאת אותה מפני שאוכלת ירושת אביה, או דווקא בת חמותה שונאת אותה מחמת אמה השונאת אותה.

אשת אב והכלה פסולות להעיד מפני ששונאות זו את זו – לחכמים שנאמר 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם', וכיון שבת הבעל שונאת אשת האב וחמותה שונאת כלתה כך גם להיפך. ולרבי יהודה הפסוק מדבר בדברי תורה שלפי פנים ולב שאתה נותן לתורה לבך עומד לך להעמיד גירסא (וראה פירוש נוסף ברש"י), אלא הטעם שכלה שונאת חמותה שהיא מגלה לבנה מעשי אשתו, ואשת אב שונאת בת הבעל משום שמגלה לאביה מעשי אשתו.

דף קי"ז – ע"ב

אמרה מת בעלי ואחר כך מת חמי – תינשא ותיטול כתובתה וחמותה אסורה, ואף שכבר אינה חמותה חוששים שמא גם בעלה לא מת ומתכוונת לקלקלה עכשיו משום הדברים הרעים שתדבר לבנו עליה כשיחזור ממדינת הים.

חמותה הבאה לאחר מכאן (אם יבמה) – ספק בגמרא אם היא חוששת שמא ימות בעלה של זו ורוצה לקלקלה מעכשיו כדי שלא תפול לפני בנה ליבום, ואין להוכיח מהמעשה הקודם שחוששת לצער העתיד, ששם כבר הרגישה צער זה ושנאה ישנה יש לה עליה.

משנה . עד אומר מת והתירוה להינשא, ובא אחד ואמר לא מת – לא תצא מהיתרה הראשון, שכל מקום שהאמינה התורה עד אחד הרי הוא חשוב כשניים.

עד אחר כשר אומר מת ונישאת ובאו שני עדים כשרים ואמרו לא מת – תצא, באו שני עדים פסולים ואמרו לא מת – ללישנא קמא אליבא דרבי נחמיה תצא, שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות, ללישנא בתרא כיון שהתירוה על פי עד אחד כשר הרי הוא כשנים ואין עדים פסולים נאמנים כנגדו ולא תצא מהיתר הראשון, ורק אם התירוה על פי עד פסול הולכים אחר רוב דעות.

שני עדים פסולים אומרים מת ואחד אומר לא מת – אף שלא נשאת תינשא, שהולכים בפסולים אחר רוב דעות גם לקולא.

***************

יום ראשון ד' תמוז תשפ"ב

מסכת יבמות דף קי"ח

דף קי"ח – ע"א

משנה . שתי צרות הבאות ממדינת הים,אחת אומרת מת בעלי וצרתה אומרת נהרג – לרבי מאיר הואיל ומכחישות זו את זו לא ינשאו, לרבי יהודה ורבי שמעון ינשאו הואיל ושניהם מודים שאינו קיים.

אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת – זו שאומרת מת תינשא ותיטול כתובתה וזו שאומרת לא מת לא תינשא ולא תיטול כתובתה, לרבי אלעזר היינו דווקא לשיטת רבי יהודה ורבי שמעון הנ"ל, אבל לרבי מאיר הואיל ומכחישות זו את זו שתיהם לא ינשאו, לרבי יוחנן גם לרבי מאיר תינשא שאין צרתה נאמנת להכחיש בטענת 'לא מת'. והוכיחו כדעת רבי אלעזר מסיפא דמתניתין.

החידוש באחת אומרת מת ואחת אומרת לא מתשזו שאומרת לא מת לא תינשא – שלא תאמר שדווקא בשותקת אינה מותרת על פי עדות צרתה, אבל במכחישה אותה מותרת, שיש לומר שבאמת מת ואומרת לא מת כדי לצער צרתה שלא תנשא ואף שמקלקלת גם את עצמה על דרך הכתוב 'תמות נפשי עם פלשתים'.

עד אומר מתוקודם שהתירוה בא עד אחר ואומר לא מת – לא תינשא.

משנה . האשה שאמרה מת בעלי תינשא ותיטול כתובתה ואינה נאמנת להתיר צרתה, ואם צרתה בת ישראל שנשאת לכהן – לרבי טרפון אוכלת בתרומה, שהואיל ואין צרתה נאמנת להשיאה אינה נאמנת לפוסלה, לרבי עקיבא אינה אוכלת בתרומה, שחוששים לדברי הצרה לחומרא, והלכה כרבי טרפון.

רבי טרפון ורבי עקיבא נחלקו אם נפסלת מאכילת תרומה בין כשמעידה עליה ועל צרתה ובין כשהיא מעידה עליה ועל חמותה, והשמיענו כשמעידה על צרתה שאף ששנאתה מחמת צער גופה סובר רבי עקיבא שחוששים לדבריה ואסורה בתרומה, והשמיענו כשמעידה על חמותה שאף שצערה מחמת דברים בעלמא סובר רבי טרפון שאין חוששים לדבריה.

דף קי"ח – ע"ב

משנה . קידש אחת מחמש נשיםואין יודע איזו קידש וכל אחת אומרת אותי קידש – נותן גט לכל אחת, וכתובה – לרבי טרפון מניחה ביניהם ומסתלק, לרבי עקיבא נותן לכל אחת. לתנא קמא נחלקו רק בקידש בכסף או שטר, אבל אם קידש בביאה כיון שעבר עבירה דרבנן מודה רבי טרפון שנותן כתובה לכל אחת, לרבי שמעון בן אלעזר – המחלוקת היא דווקא בבעל, אבל אם רק קידש בכסף או שטר גם לרבי עקיבא מניח כתובה ביניהם.

גזל אחד מחמש ואינו יודע מאיזה מהם גזלוכל אחד אומר אותי גזל – לת"ק גם לרבי טרפון צריך לשלם לכל אחד כיון שעבר עבירה, לרבי שמעון בן אלעזר – לרבי טרפון מניח גזילה ביניהם ומסתלק, ולרבי עקיבא משלם לכל אחד.

לקח מקח מאחד מחמשה ואין יודע מי וכל חד תובעו: לת"ק – לרבי טרפון מניח דמי המקח ביניהם, לרבי עקיבא משלם לכל אחד. לרבי שמעון בן אלעזר – כיון שלא עשה איסור לכו"ע מניח דמי המקח ביניהם.

תנא דמתניתין שהביא מחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא בקידש אחת מחמש נשים ובגזל אחד מחמשה – כרבי שמעון בן אלעזר, שסובר שנחלקו רק כשעשה איסור, ו'קידש' היינו בעל, והשמיענו בקידש שאף שעבר רק איסור דרבנן קנס רבי עקיבא, ובגזל השמיענו שאף שעבר איסור דאורייתא לא קנס רבי טרפון.

משנה . האשה שהלכה עם בעלה למדינת הים בחזקת שהיא מותרת לשוקאם ימות – כגון שהלכה עם בנה, או שלא היה לה בן אך לא היה לבעלה אחים, ובאה ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני, או נולד לבעלי אח ומת האח – מותרת לשוק, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אבל אם אומרת שמת בני ואח"כ מת בעלי ואני חייבת ביבום – אינה נאמנת להתייבם, וחוששים לדבריה וחולצת ולא מתייבמת.

הלכה עם בעלה למדינת הים בחזקת שהיא חייבת ביבוםאם ימות, ובאה ואמרה נולד לי בן במדינת הים ומת בעלי ואח"כ מת בני – אינה נאמנת להתיר עצמה לשוק, וחוששים לדבריה וחולצת ולא מתייבמת.

הלכה עם בעלה ויבמה ואמרה מת יבמי – אינה נאמנת, שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתינשא לשוק, ולא מתה אחותי שתינשא לבעל אחותה, ואין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו, ולא מתה אשתי שישא אחותה.

המזכה גט לאשתו אינה מגורשת – שאין חבים לאדם אלא בפניו. זיכה לה כדי לפוטרה מלהתייבם לאחיו – הרי זה ספק אם זכות הוא לה שלפעמים שונאת היבם, או אם חובה היא שלפעמים אוהבת אותו, ולכן היא ספק מגורשת, וכשמת בעלה תחלוץ ולא תתייבם.

המזכה גט לאשתו כשיש קטטה ביניהם – אינה מגורשת, שחוב הוא לה, שאשה רוצה להיות נשואה אפילו לבעל שיש לה עמו קטטה, ואף שהוא גוץ כנמלה או שאומנתו מאוסה או שיש שמץ פסול במשפחתו היא מתגאה בו, שכולם מזנות ותולות בבעליהם.

הדרן עלך האשה שלום

***************

יום שני ה' תמוז תשפ"ב

מסכת יבמות דף קי"ט

פרק ששה עשר – האשה בתרא

יבמות דף קי"ט . יום ב' פרשת בלק – ה' תמוז תשפ"ב

דף קי"ט – ע"א

משנה . הלכו בעלה וצרתה למדינת היםובאו ואמרו לה מת בעלך, לא תינשא לשוק – הואיל והיא בחזקת חיוב יבום שהרי לא היה לבעלה בנים, ולא תתייבם – שמא צרתה נתעברה ויפגע באשת אח שלא במקום מצוה, ואם עדים מעידים שאין צרתה מעוברת – מותרת ליבם, ואינה חוששת שמא בעלה נשא אשה אחרת וילדה לו.

מה שאסורה להינשא ואין תולים שצרתה נתעברה וילדהשהרי רוב נשים מתעברות ויולדות – שהמשנה רבי מאיר היא, שחושש למיעוט.

רבי מאיר חשש למיעוטאפילו נגד חזקה, שהרי אסר לזו להתייבם מחשש שמא נתעברה צרתה, אף  שהיא בחזקת היתר ליבם.

לחכמים הולכים אחר הרוב אפילו ברוב דליתא קמן, כדמצינו שהתירו לקטן לייבם כיון שרוב קטנים אינם סריסים וכן התירו לקטנה להתייבם כיון שרוב קטנות אינן איילוניות, ולכן לשיטתם אשה שהלכו בעלה וצרתה למדינת הים מותרת לשוק, שתולים שצרתה נתעברה וילדה מפני שרוב נשים מתעברות ויולדות.

מה ששנינו שזו שבעלה וצרתה הלכו למדינת הים אסורה להנשא, לזעירי – היינו שצריכה להמתין ג' חדשים ככל הנשים שצריכות להמתין כשמתו בעליהם, ועוד צריכה להמתין קודם שתחלוץ ז' חדשים נוספים שמא צרתה מעוברת ואין ההיתר בחליצה אלא בלידת הולד, ואחר כך חולצת ומותרת ממה נפשך. לרבי חנינא – אסורה לעולם עד שתדע אם יש לצרתה ולד או לא, ואין מתירים לה לחלוץ, שמא ימצא שילדה צרתה ולד בן קיימא, ונמצא שאין חליצתה חליצה, וצריכה כרוז להתירה לכהונה, ושמא יהיו אנשים רק בשעת החליצה ולא בשעת הכרוז, וכשיראו שמותרת לכהן יאמרו שהתירו חלוצה לכהן.

האשה שהלכה למדינת הים בחזקת שאם ימות בעלהחייבת ביבום, וכשחזרה אמרה ניתן לי בן במדינת הים ומת בעלי ומת בני ופטורה אני מיבום – אינה נאמנת, אך חוששים לדבריה וחולצת ולא מתייבמת, ודווקא אם הייתה גרושה כבר מאיש אחר שממילא פסולה לכהונה, או שאמרה אני ובעלי נחבאנו במערה ואין איש עמנו להעיד, שאז אין לחשוש שיבואו עדים ויעידו כדבריה שמת הולד אחר שמת בעלה, שאם לא כן אינה חולצת אלא אסורה לעולם, שאם תחלוץ חוששים שמא יבואו עדים ויעידו כדבריה וצריכה כרוז להתירה לכהונה, ושמא היו אנשים בשעת החליצה שלא יהיו בשעת הכרוז, ויאמרו שהתירו חלוצה לכהן.

יצאה חמותה למדינת הים, וכשיצאה לא היה לחמותה בן שיוכל לייבמה, אינה חוששת שמא נולד לה בן וחייבת ביבום, אבל אם יצאה מעוברת חוששת שמא ילדה זכר וחייבת ביבום.

טעם החילוק בין הרישא לסיפא, שברישא שהלכו בעלה וצרתה למדינת הים אסורה להתייבם שחוששים למיעוט שאין יולדות אף שהיא בחזקת היתר ליבם, ובסיפא שיצאה חמותה שאינה מעוברת מותרת להינשא לשוק ואין חוששים שמא ילדה זכר בן קיימא וחייבת ביבום (שאינו אלא מיעוט, שאף שרוב נשים מתעברות, הרי מיעוט מפילות, ומחצה של היולדות הן נקבות):

לרב נחמן אמר רבה בר אבוה – ברישא חששו למיעוט משום שאשת אח שלא במקום מצוה בכרת, ובסיפא לא חששו משום שאיסור יבמה לשוק אינו אלא איסור לאו.

לרבא – כשם שחוששים לאיסור כרת כך חוששים לאיסור לאו, אלא ברישא סומכים מיעוט מפילות לחזקת יבום והרי זה כמחצה על מחצה, לכן לא תינשא ולא תתייבם, אבל בסיפא יש גם חזקה וגם רוב לפוטרה מיבום, והצד שילדה חמותה זכר בר קיימא הוא מיעוט של מיעוט שגם רבי מאיר אין חושש לו.

דף קי"ט – ע"ב

משנה . שתי יבמות של שני אחים,וכל אחת אומרת מת בעלי – אסורות להינשא, שכל אחת אינה נאמנת לומר שמת היבם היחיד להתיר חברתה לשוק.

לזו עדים שמת בעלה ולזו אין עדים – זו שיש לה עדים אסורה לשוק מפני שאין לה עדים שמת יבמה, והשניה מותרת, שנאמנת שמת בעלה ויש לה עדים שמת יבמה.

לזו יש בנים ולזו אין בנים – זו שיש לה בנים שאינה חייבת ביבום מותרת, והשניה אסורה.

לזו בנים ועדים ולזו אין בנים ועדים – שתיהן מותרות, זו מפני שיש לה בנים, וזו מפני שיש עדים שמת יבמה.

היו כאן עוד אחים, והתייבמו שתיהם, ומתו היבמים – לתנא קמא אסורות להינשא משום שכל אחד אינה נאמנת לומר שמת בעלה שהוא יבמה של חברתה להתירה, לרבי אלעזר הואיל והותרה כל אחת ליבמה בחזקת שמת בעלה שוב אין לחוש שמא חיים הם לאסור היבמות לאחר מות היבם שייבמה.

***************