לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי ה' טבת תש"פ

מסכת נדה דף ע"א

דף ע' ע"א

שנים עשר דברים שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנניא: שלשה דברי חכמה, שלשה דברי אגדה, שלשה דברי בורות, ושלשה דברי דרך ארץ.

ואלו הן שלשה דברי חכמה: א. הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו עד מתי מטמאין במשא? והשיב להן עד שימוק הבשר. ב. ישראל שהחזיר גרושתו משניסת לאחר והוליד בת, מה היא לכהן. והשיב להן, ש'היא תועבה' ואין בניה תועבין. ג. דין שני מצורעין שנתערבו קרבנותיהן. (ראה בסמוך. שאר השאלות מבואר להלן ע"ב).

שני מצורעין שנתערבו קרבנותיהן זה בזה – אם שניהם חיים, זה יקרב לשם מי הוא וזה יקרב לשם מי שהוא, ושניהם הותרו לאכול בקדשים. אם מת האחד והיו שני הקרבנות בפנינו – שני החטאות מתות, וזה החי מקריב קרבן חטאת אחר, וניתר בקדשים.

אבל אם קרב קרבנו של אחד מהן ומת אחד מהן – זו היתה שאלת אנשי אלכסנדריא, איך יתירו את החי לאכול בקדשים? שאינו יכול להקריב את זה שנשאר, שמא של מת הוא, והיא חטאת שמתו בעליה. ולא להביא קרבן אחר, שמא אותו שקרב היה שלו ונפטר, ונמצא מביא חולין לעזרה. ואינו יכול להתנות בנדבה, שאין חטאת באה נדבה. ואינו יכול להקריב מספק על תנאי, שאם הוא חייב יהא חטאת ואם לאו יהא שלמי נדבה, שאין מתן דמה של חטאת דומה לשלמים. והשיב רבי יהושע שיכתוב נכסיו לאחרים ונעשה עני – ויביא חטאת העוף שהיא באה על הספק ואין בה משום חולין בעזרה.

וזו היא תקנה לחטאת, אבל לא לאשם – שהרי האשם שוה בעשיר ובעני. ומה תקנתו לאשם? לשיטת רבי שמעון – יביא אשם אחר מביתו, ויאמר, אם אשם שקרב הוא של חבירי הרי זה אשם שלי, ואם שלי היה, הרי זה לשלמים. ולשיטת החולקים עליו שאסור להתנות כן (לפי שמביא קדשים לבית הפסול. ראה להלן), פירש שמואל שאין לו תקנה אלא א"כ כבר קרב אשמו בחיי שני, וסובר שמואל שלענין דלות ועשירות הולכים אחר שעת החטאת (כרבי שמעון בסמוך), שאם הולכים אחר שעת הקרבת האשם (כרבי יהודה), אין לו תקנה בחטאת כשיתן נכסיו אם כבר קרב האשם, כיון שהיה עשיר בשעת הקרבת האשם.

מצורע שהביא קרבן עני והעשיר קודם שהביא כל קרבנותיו, או שהיה עשיר והעני, נחלקו תנאים אחר איזה שעה אנו הולכים: לרבי שמעון – הכל הולך אחר חטאת, שאם הביא חטאת בדלות מקריב גם עולתו בדלות, ואם בעשירות מקריב גם עולה בעשירות. לרבי יהודה – הכל הולך אחר אשם. ולרבי אליעזר בן יעקב – הכל הולך אחר צפורים, שאם בשעה שהיה כהן מטהר אותו בשתי ציפרים היה עשיר, מביא כל קרבנותיו בעשירות, ואם היה עני מביא כל קרבנותיו כעני.

ספק מצורע – לרבי שמעון מביא אשמו ולוגו עמו, ומעמידו בשער נקנור, ומתנה עליו ואומר, אם מצורע הוא הרי אשמו ולוגו עמו, ואם לאו אשם זה יהא שלמי נדבה. ואותו אשם יש בו חומרי אשם, ששחיטתו בצפון, וטעון מתנת בהונות, ונאכל לזכרי כהונה ליום ולילה. וחומרי שלמים, שטעון סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק. ולחכמים אסור לעשות כן, שמביא קדשים לבית הפסול, שמא אינו מצורע, וממעט זמן אכילת שלמים, ששורף את הנותר ליום ולילה כשהיה לו לאוכלו בשני ימים.

דף ע' ע"ב

ואלו הן שלשה דברי אגדה (ששאלו אנשי אלכסנדריא לרבי יהושע): א. כתוב אחד אומר 'כי לא אחפוץ במות המת', וכתוב אחד אומר 'כי חפץ ה' להמיתם', והשיב להן כאן בעושין תשובה כאן בשאין עושין תשובה. ב. כתוב אחד אומר 'כי לא ישא פנים ולא יקח שוחד', וכתוב אחד אומר 'ישא ה' פניו אליך', והשיב להן כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין. ג. כתוב אחד אומר 'כי בחר ה' בציון', וכתוב אחד אומר 'כי על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה עד היום הזה', והשיב להן כאן קודם שנשא שלמה את בת פרעה, כאן לאחר שנשא.

שלשה דברי בורות: א. אשתו של לוט מהו שתטמא? אמר להם מת מטמא ואין נציב מלח מטמא. ב. בן שונמית שהחיה אלישע מהו שיטמא לאחר שהחיהו? אמר להן מת מטמא ואין חי מטמא. ג. מתים לעתיד לבא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין, אמר להן לכשיחיו נתיישב בדבר. וי"א שהשיב לכשיבא משה רבינו עמהם.

שלשה דברי דרך ארץ: א. מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן ירבה בישיבה וימעט בסחורה, אמרו הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר 'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה'. וזה בלא זה, אינו מועיל, שצריך גם תפילה וגם להרבות בישיבה ולמעט בסחורה. ב. מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה, אמרו לו הרבה עשו כן ולא הועילו, אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר 'לי הכסף ולי הזהב', וזה בלא זה אינו מועיל. ג. מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים, אמר להם ישא אשה ההוגנת לו, ויקדש עצמו בשעת תשמיש. אמרו הרבה עשו כן ולא הועילו, אלא יבקש רחמים ממי שהבנים שלו, שנאמר 'הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן', וזה בלא זה אינו מועיל.

'כי ה' יתן חכמה מפיו' – משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, ומשגר לאוהביו ממה שלפניו, כך חכמה שהיא לאוהביו של מקום נתנה להם מפיו ולא מאוצר אחר.

*************

יום חמישי ה' טבת תש"פ

מסכת נדה דף ע"א

דף ע"א ע"א

אלו שמשהין עצמן בבטן כדי שתזריע אשתו תחילה – נותן להן הקב"ה שכרן פרי הבטן.

לבית שמאי כל הנשים המתות, מחזיקין אותם כנדות – ומטבילין כלים שהיו עליהן סמוך ליציאת נשמה. וטעמם, לפי שבראשונה היו מטבילין כלים על גבי נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות, שאפילו במיתתן הן משונים מכל אדם, התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים מפני כבודן של נדות חיות. ולבית הלל רק מי שמתה נדה מטבילין את כליה.

ותתחלחל המלכה – מלמד שפרסה נדה. שהבעתה, והיינו שנבהלת פתאום, מרפה וגורם לראות דם. אבל פחד ודאגה, מסלקת את הדמים.

לבית שמאי כל האנשים שמתו דינם כזבים – ומטבילים את הכלים שהיו עליהם סמוך למיתה, אע"פ שלא נגעו בהם לאחר מיתה. לפי שבראשונה היו מטבילין על גבי זבין מתים, והיו זבין חיים מתביישין, התקינו שיהו מטבילין על גבי כל האנשים מפני כבודן של זבין חיים. ולבית הלל רק מי שמת זב מטבילין את כליו.

האשה שמתה, ויצאה ממנה רביעית דם נחלקו תנאים בדין זה: לת"ק – מטמא משום כתם גם אם אין בו רביעית, שדם נדה הוא ומטמא בכל שהוא. ואע"פ שנעקר לאחר מיתה, סובר שהמקור מקומו טמא, וכיון שהיה במקור מחיים, מטמא בנדות אע"פ שראיה שלאחר מיתה אינה חשובה ראיה. ומטמאה באהל אם כל הרביעית יחד משום דם המת. לרבי יהודה – אינה מטמאה משום כתם, מפני שנעקר משמתה, וסובר שמקור אין מקומו טמא, ואין זה דם נדות.

אשה היושבת על המשבר ומתה, ויצאה ממנה רביעית דם: מודה רבי יהודה שהיא מטמאה משום כתם, לפי שנעקר מחיים. ולפיכך לרבי יוסי אינו מטמא לשיטתו באהל, שבוודאי נעקר מחיים והוא דם חי ולא דם המת. אבל לתנא קמא מטמא באהל מדרבנן כמו דם תבוסה, לפי שהוא ספק אם נעקר כולו מחיים אם נעקר מקצתו לאחר מיתה.

הרוג שהתחיל לצאת ממנו דם בחייו, ויש ספק אם הרביעית שיצא ממנו יצא כולו בחייו או כולו לאחר מותו – לרבי אלעזר ברבי יהודה זהו דם תבוסה ומטמא מדרבנן, ולחכמים, ברשות היחיד ספקו טמא, ברשות הרבים ספקו טהור. ואיזהו דם תבוסה לשיטתם? הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו ובמותו ועדיין לא פסק, ויש ספק אם רובו יצא בחייו ומיעוטו במותו, או שמיעוטו יצא בחייו ורובו במותו, אבל ברור לנו שלא יצא כולו לאחר מותו, שזה אינו מטמא מן התורה אלא מדרבנן. (ואם ידוע שיצא רובו מחיים, לא גזרו עליו טומאה אפילו מדרבנן).

דף ע"א ע"ב

הרוג שיצא ממנו רביעית דם, והיה מוטל במטה ודמו מטפטף לגומא – לרבי יהודה טמא (מדרבנן) מפני שטיפה של מיתה מעורבת בו, ואין הטיפה בטילה, שלשיטתו אין דם מבטל דם. וחכמים מטהרין מפני שראשון ראשון נפסק (ואפילו אם היה רוב דם לאחר מיתה, כל טיפה שנפלה כבר בטלה. ולא טימאו חכמים דם תבוסה כשרובו יצא לאחר מיתה אלא בשוכב על הארץ ודמו זב, ואינו נפסק).

צלוב על העץ שדמו שותת לארץ (ולא נוטף), ונמצא תחתיו רביעית דם – לרבי שמעון טמא. ורבי יהודה מטהר, שאני אומר טפה של מיתה עומדת לו על גב העץ. אבל כשמוטל במיטה אין לומר כן, לפי שהיא מחלחלת.

בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר היתה מערה מים מכלי אל כלי לרחוץ בו את בשר הפסח – ואינה נוגעת במים, שהיא טבולת יום ארוך ואין לה הערב שמש עד יום שמונים, וטבול יום שני הוא, ושני עושה שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקודש. אבל כשהיא מערה אינה נוגעת במים אלא בכלים, ושני אינו מטמא כלי.

לבית הלל חזרו לומר שהיא כמגע טמא מת שהוא ראשון לקדשים – אבל לא לחולין, ולפיכך היא נוגעת במים אם תרצה, שהמים חולין הם, ואין שני עושה שלישי בחולין אע"פ שנעשו על טהרת הקודש. ולבית שמאי חזרו לומר שהיא כטמא מת לקדשים, שהוא אב הטומאה ועושה מגעו ראשון, כך מגעו של טבול יום, ראשון הוא.

משנתינו כאבא שאול שטבול יום הוא תחילה לקדש – ומטמא שנים שעושה שני ושלישי טמאים, ופוסל אחד שעושה את הרביעי פסול.

היושבת על דם טוהר אוכלת במעשר כדין טבול יום – וקוצה לה חלה עד שלא תקרא עליה שם ומנחתה בכלי, לפי שחולין הטבולין לחלה אינן כחלה, ומקרבת הכלי אצל העיסה לפי שמצוה לתרום מן המוקף, וקורא לה שם, ואין גוזרים שלא תעשה כן שמא תבוא לנגוע בה מבחוץ. ואם נפל מרוקה ומדם טהרה על ככר של תרומה טהור, שמשקין היוצאין מטבול יום טהורים.

היושבת על דם טוהר – לבית שמאי צריכה טבילה בליל שמונים כדי לאכול בתרומה, מפני שטבולת יום ארוך היא והסיחה דעתה מן התרומה. ואם ישראלית היא, טובלת לביאת מקדש. ולבית הלל אין צריכה טבילה (רק לקדשים שטובלת לאחר שתביא כפרתה).

משקה היוצא מטבול יום, דינו כמשקין שנוגע בהם – שאלו ואלו אינן מטמאין, חוץ ממשקה היוצא מן הזב שהוא אב הטומאה.