לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי ו' ניסן תשע"ח

מסכת עבודה זרה דף ס"ו

דף ס"ו ע"א 

לאביי הולכים אחר הטעם לענין 'מין במינו' ולא אחר השם, ולרבא הולכים אחר השם ולא אחר הטעם. ולפיכך:

יין ישן שנפל בענבים – לדברי הכל אוסר בנותן טעם, ששמו וטעמו משונה, ומין בשאינו מינו אוסר בנותן טעם. יין חדש – לאביי אוסר במשהו, שטעמו כטעם הענבים ו'מין במינו' אוסר במשהו. ולרבא אוסר בנותן טעם כדין מין בשאינו מינו, שזה שמו ענבים וזה יין. ומה ששנינו שהיין אוסר את הענבים בנותן טעם, מעמידה אביי ביין ישן.

חומץ של יין שנתערב בחומץ של שכר, או שאור של חטים בשאור של שעורים – לאביי אוסר בנותן טעם לפי שטעמם משונה, ולרבא במשהו לפי ששמם שוה, ששניהם קרויים חומץ או שאור.

תבלין ב' וג' שמות והן מין אחד, כגון פלפל לבן פלפל שחור ופלפל ארוך, או שלשה מינים של איסור, שאין באחד מהם כדי לתבל, וביחד נצטרפו ותיבלו – אוסרים את הקדירה. ופירש חזקיה שמדובר כשטעמם שוה למתק את הקדירה. מדין זה הוכיח אביי שהולכים אחר הטעם, ורבא העמידה כדעת רבי מאיר שכל איסורים שבתורה מצטרפים זה עם זה, שנאמר 'לא תאכל כל תועבה', כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל.

דף ס"ו ע"ב 

חומץ שנפל לתוך יין – לדברי הכל אוסר בנותן טעם. יין שנפל לתוך חומץ לאביי אוסר במשהו, שסמוך לעירובו נעשה היין ריחו חומץ וטעמו יין, והולכים אחר ריחו, והוא מין במינו. ולרבא אוסר בנותן טעם, שהולכים אחר טעמו ונחשב למין בשאינו מינו.

נקב שנוקבים במגופת חבית להריח את היין לבודקו אם יכול להתקיים – אם גוי מריח ביין של ישראל מותר, ואם ישראל מריח ביינו של גוי, לאביי אסור, כי 'ריחא מילתא היא'. ולרבא מותר כי 'ריחא לאו מילתא'.

תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת – הפת מותרת לפי שאין בה טעם כמון אלא ריח. ורבא מוכיח מדין זה שאין איסור בריח. ואביי השיב שכבר נשרף האיסור כשנכנס הריח בפת.

הרודה פת חמה ונתנה ע"פ חבית יין של תרומה – רבי מאיר אוסר, לפי ששאבה את ריח היין. ורבי יהודה מתיר. רבי יוסי מתיר בשל חיטין ואוסר בשל שעורים, מפני שהשעורים שואבות – לשיטת רבא נחלקו אם 'ריחא מילתא היא'. ולאביי לדברי הכל 'ריחא מילתא היא', ולפיכך בפת חמה וחבית פתוחה לדברי הכל אסורה שבוודאי נכנס בה ריח. ובפת צוננת וחבית מגופה לדברי הכל מותרת. ונחלקו בפת חמה וחבית מגופה, או בפת צוננת וחבית פתוחה.

*************

יום שישי ז' ניסן תשע"ח

מסכת עבודה זרה דף ס"ז

דף ס"ז ע"א 

להלכה נותן טעם לפגם מותר – וכמו ששנינו במשנתינו.

חומץ פוגם גריסין רותחין, ומשביח את הצונן – ולפיכך אם נפל לתוך גריסין רותחין, מותרים, שהוא נותן טעם לפגם. אבל אם נפל לתוך צוננים והרתיחן, נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור. וכך היו עושין בערבי שבתות בציפורי שנותנים חומץ לתוך גריסין צוננים, וקוראין אותם שחליים.

תבשיל שהאיסור נותן בו טעם לפגם מחמת דבר אחר – כגון שהיא חסירה מלח או תבלין, או שהיא יתירה, ואילו היתה כתיקונה לא היה האיסור פוגמה, ללשון ראשון בדברי ריש לקיש אסורה, וללשון שני מותרת.

דף ס"ז ע"ב 

כל שטעמו וממשו – אסור ולוקין עליו, אם לא שהה באכילת כזית ממנו יותר מכדי אכילת פרס. וכל שטעמו ולא ממשו – כגון חלב שנפל לקדירה, אסור, ואין לוקין עליו. ואם ריבה טעם לפגם, אע"פ שכבר נפגם מחמת דבר אחר, אם הועיל איסור זה לרבות את הפגם מותר, שהלכה כלשון שני בדברי ריש לקיש.

לשיטת רבי מאיר נותן טעם לפגם אסור כנותן טעם לשבח, ולרבי שמעון לשבח אסור ולפגם מותר, ולמדו רבי מאיר מגיעולי עכו"ם שהצריכה תורה בכלי מדין להרתיח בחמין, אע"פ שנותן טעם לפגם. ולרבי שמעון לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא שלא נפגם טעמה, ולרבי מאיר גם בת יומא נפגמה במקצת. ור"ש למדו ממה שנאמר 'לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך', שרק אם ראויה לגר קרויה נבילה. ולרבי מאיר בא למעט סרוחה מתחילה קודם שבאה לידי נבילה. ולרבי שמעון אין צריך למעטה שהיא כעפר בעלמא.

 

*************

שבת קודש ח' ניסן תשע"ח

מסכת עבודה זרה דף ס"ח

דף ס"ח ע"א 

לרבי מאיר נותן טעם לפגם אסור ולרבי שמעון מותר. ונחלקו אמוראים באיזה אופן המחלוקת: לעולא נחלקו כשהשביח האיסור ולבסוף פגם, אבל אם פגמו מתחילה לדברי הכל אסור. ולרבי יוחנן נחלקו כשפגמו מתחילה, אבל אם השביח ולבסוף פגם – למסקנת הגמ' לדברי הכל מותר.

יין שנפל לתוך עדשים וחומץ שנפל לתוך גריסין – לרבי מאיר אסור, ולרבי שמעון מותר. ולעולא שנחלקו בהשביח ולבסוף פגם, צריך להעמידה כשנפל בגריסין צוננים והרתיחם.

שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי להחמיץ, והחמיצה, ואח"כ נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי להחמיץ – לתנא קמא אסור ולרבי שמעון מותר. ואין מזה ראיה לדברי רבי יוחנן שנחלקו בפוגם מתחילה, שאע"פ שהחימוץ יותר מדאי פגם הוא לענין אכילה, שבח הוא לענין חימוץ עיסות אחרות.

דף ס"ח ע"ב 

שלש בבות אמרו בברייתא לענין נפילת שאור של איסור לתוך העיסה: רישא – שאור של תרומה ושל חולין שנפלו יחד לתוך העיסה, ויש בכל אחד כדי לחמץ, וחימצוה יותר מדאי לפוגמה, לת"ק אסור ולר"ש מותר. מציעתא – נפל של תרומה תחלה, לדברי הכל אסור. נפל של חולין ואח"כ נפל של תרומה או של כלאי הכרם, לת"ק אסור ולר"ש מותר. סיפא – יין שנפל לתוך עדשים וחומץ לתוך גריסים, לת"ק אסור ולר"ש מותר.

, .הסיפא באה ללמד שנחלקו בפוגם מתחילה כדעת רבי יוחנן. מציעתא באה ללמד שאם השביח ולבסוף פגם, כגון שנפל של תרומה תחילה, לדברי הכל אסור. והרישא באה ללמד שרבי שמעון מתיר אע"פ שעל ידי החולין לבד היתה מחמצת בשתי שעות, ועתה תתחמץ בשעה אחת, משום שכשהשביחו שניהם השביחו, וכשפגמו שניהם פגמו, ואין ההיתר מצטרף עם האיסור לאסור, שגם שני איסורים כגון ערלה וכלאי הכרם יחד, אין מצטרפין לדעת רבי שמעון.

רב אסר שכר שנפל בו עכבר – ופירש רב ששת שבכל מקום סובר נותן טעם לפגם אסור, אלא שאיסור עכבר חידוש הוא, שהתורה אסרתו אע"פ שעכבר של יישוב מאוס הוא ובני אדם בדלים ממנו, ולפיכך גם אם הוא נותן טעם לפגם אוסר. ורבא נסתפק אם רב סובר נותן טעם לפגם אסור בכל מקום ואין הלכה כדבריו, או שסובר שעכבר משבח את השכר.

שרץ מטמא לח ולא יבש אע"פ שחידוש הוא – שנאמר 'במותם' כעין מותם. וכן שכבת זרע מטמא לח ולא יבש, לפי שהיבש אינו ראוי להזריע.

*************