לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי כ"א כסלו תש"פ

מסכת נדה דף נ"ז

דף נ"ז ע"א

בית הטמאות של כותים מטמאין באהל – מפני שהם קוברין שם את הנפלים. ולר' יהודה לא היו קוברין את הנפלים, אלא משליכין וחיה גוררתו. שדרשו מה שנאמר (במוכר קברי אבותיו) 'לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך', שכל שיש לו נחלה יש לו גבול, כל שאין לו נחלה אין לו גבול.

הכותים נאמנים לומר קברנו בבית הטמאות את הנפלים או לא קברנו – באופן שכהן כותי עומד שם, ותרומתו בידו והוא אוכל ממנה. וכן נאמנים על הבהמה לומר אם ביכרה או לא ביכרה – כשהכותי עצמו גוזז ועובד בה. אבל אם לא כן אין נאמנין, שאינם דורשין 'לפני עור לא תתן מכשול' על המחטיא את חבירו.

ונאמנים על ציון קברות – כלומר שסומכין על מה שהם מציינים, ועושים טהרות במקום שלא ציינו. ואע"פ שהציון הוא מדרבנן, כיון שנזכר בפסוק, שנאמר 'וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון', הן נזהרין בדבר.

ואין כותים נאמנין על הסככות ועל הפרעות ועל בית הפרס – שספק הם ואין מטמאין אלא מדרבנן, והכותים אין מטמאין אותם.

אלו הן סככות – אילן המיסך על הארץ, והוא סמוך לדרך בית הקברות, ופעמים מזדמנים שם בבין השמשות וקוברין את המת, ואם הענפים מובדלים שאין האהל שלם וידוע, ודאי שיש קבר תחת האהלות, ואין ידוע איזה הוא. וכשהכותי מעיד על אחד זה טהור, אינו נאמן, שאינו חש על הספק ותולה את הטומאה באהל שני מספק.

ואלו הן פרעות – אבנים גדולות היוצאות מן הגדר, וקברו תחת אחת מהן, ואין יודעין תחת איזה מהן, והעיד כותי על מקצתן שהן טהורות, אינו נאמן, שאינו חושש לספק ותולה הספק באחרות.

בית הפרס – הוא שדה שנחרש בה קבר, והעמידו חכמים בית ארבעת סאין על סביבות הקבר, והן מאה על מאה אמה, בספק טומאה, שדיקדקה המחרישה את העצמות ומגלגלתן. ולרבי יוסי בית חמש סאין. (וכן שדה שאבד בה קבר נקרא בית הפרס. רש"י).

מנפח אדם בית הפרס והולך – שאין שם בשר אלא עצמות, ועצם כשעורה לא מטמא אלא במגע ובמשא, לפיכך מנפח כדי שלא יגעו רגליו בו והולך. ובית הפרס שנידש ברגלי אדם טהור, שהרגלים נושאים את העצמות ושחקום.

ולא אמרו שהכותי אינו נאמן בכל אלו אלא כשאינו מהלך על פני כולה, שמשייר רוח אחת – ולפיכך אפילו במקום שעבר אינו נאמן, שהוא אינו חושש לספק. אבל אם הוא מהלך על פני כולה, נאמן, שאם לא היה יודע שניטלה משם הטומאה לא היה מכניס את עצמו בוודאי טומאה. ואין חוששין לרצועה שיוצאת מן השדה לומר שבה הוא תולה את הטומאה, אלא מכיון שעבר על ארבע רוחותיה נאמן.

זה הכלל דבר שהכותים חשודים בו, אין נאמנין עליו – לרבות תחומין, שאין נאמנין לומר עד כאן תחום שבת, שתחומין דרבנן. וכן על יין נסך, שאין הכותי מקפיד על מגע עובד כוכבים.

הדרן עלך דם הנדה

דף נ"ז ע"ב

פרק שמיני – הרואה כתם

הרואה כתם על בשרה – כנגד בית התורפה מטמאה, שיש לומר שנפל שם דם מאותו מקום. ושלא כנגד בית התורפה, טהורה. ראתה כתם על עקבה ועל ראש גודל של רגלה – טמאה. על שוקה ועל פרסותיה – מבפנים (בין שני שוקיים כל גובהן מן הארץ) טמאה, ומבחוץ (מכאן ומכאן) טהורה. היה על הצדדין, מכאן ומכאן (אחורי השוק כל גובהן כנגד העקב, ולפניו כל גובהן כנגד הרגל), טהורה.

ראתה כתם על חלוקה – מן החגור ולמטה טמאה, מן החגור ולמעלה טהורה. ראתה על בית יד של חלוק, אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה, ואם לאו טהורה. היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה, כל מקום שנמצא בו כתם טמאה, שפעמים ראש החלוק נהפך כלפי פניה שלמטה. וכן אם ראתה ב'פוליוס'. (מעפורת שמתכסה בו).

בדקה קרקע עולם (שהיה נקי מדם), וישבה עליה, ומצאה דם עליה – לדברי שמואל טהורה. וטעמו: א. שנאמר 'בבשרה', שאינה טמאה עד שתרגיש בבשרה. ולפי זה מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן, שמא הרגישה ולאו אדעתה. ואין חילוק אם מצאתו על הקרקע או מצאתו על הבגד. ב. לרב אשי (נח.) סובר שמואל כרבי נחמיה שלא הזכירו חכמים גזירת כתם אלא על דבר המקבל טומאה, ולפי זה טהורה אפילו מדרבנן. וכשמצאתו על הבגד, טמאה.

האשה שהטילה מים וראתה דם – לרבי מאיר אם היתה עומדת טמאה, ואם היתה יושבת טהורה. לשמואל צריך לומר שהרגישה, שאם לא הרגישה בכל אופן טהורה (מן התורה), וכשישבה טהורה אע"פ שהרגישה, שאנו תולין שהרגשת מי רגלים היתה, והדם בא ממכה שיש לה במקום מי רגלים, שאין דרך דם נדה לצאת עם מי רגלים. אבל כשעמדה, תולין שמחמת הדוחק שהשתינה במעומד ולא יכלה לעצור, חזרו מי רגלים למקור, והביא משם דם נדות.

עֵד שהאשה בדקה בו, והניחתו תחת הכר, ונמצא עליו דם – אם היה עליו כתם עגול טהור, ואם משוך טמא. לשמואל צריך לומר שהרגישה, שאם לא הרגישה טהור בכל אופן (מן התורה), וכשהוא עגול אין זה דם בדיקה שדרך קינוח להיות משוך, והרגשתה היה מחמת העד שציערתה, וכשהוא משוך טמא שבוודאי בא מגופה.

בעל ואשה שבדקו את עצמם לאחר תשמיש – אם נמצא דם על עֵד שלו, שניהם טמאין וחייבין בקרבן. נמצא על עֵד שלה, אם מיד לאחר תשמיש, טמאין וחייבין בקרבן. ואם נמצא לאחר זמן, טמאים מספק, ופטורין מן הקרבן. לשמואל כל זה כשהרגישה, ואע"פ כן לאחר זמן פטורים מקרבן, שמא הרגשת שמש היה. אבל אם לא הרגישה, בכל אופן טהורה (מן התורה).

שלש ספקות באשה: ספק הראשון – נמצא כתם על בשרה, ספק אם הוא טמא (שבא מן המקור), ספק אם הוא טהור, טמא. ספק השני – נמצא כתם על חלוקה, ספק אם טמא ספק אם טהור, טהור. י"מ שהיה הכתם מן החגור ולמטה, וכשעברה בשוק של טבחים, שעל בשרה וודאי בא מגופה, שאם בא מבחוץ היה לו לימצא על חלוקה. ועל חלוקה וודאי בא מבחוץ, שאם בא מגופה היה לו לימצא על בשרה. אבל אם לא עברה בשוק של טבחים, טמאה בין אם היה על בשרה ובין אם היה על חלוקה. וי"מ שהכתם היה מן החגור ולמעלה, וכגון שזקפה האשה את עצמה לאחוריה (שאם לא כן הוא כתם טהור, שוודאי לא בא מן המקור), שעל בשרה וודאי בא מגופה, שאם בא מבחוץ היה לו לימצא על חלוקה. ועל חלוקה וודאי בא מבחוץ, שאם בא מגופה היה לו לימצא על בשרה.

הספק השלישי – אשה שלא מצאה כתם, והיא מחזקת עצמה בספק נדה, כגון שאין לה וסת ורגילה לראות תדיר, ונגעה או הסיטה – אם רוב ימיה רגילה לראות מגעה והסיטה טמא, ואם לאו טהור. לשמואל טמאה (מן התורה) רק אם רוב ימיה רגילה לראות בהרגשה, ואנו תולין שהרגישה ולאו אדעתה.

כשנמצא כתם על בשרה טמאה אע"פ שלא הרגישה – אפילו ללשון ראשון בדברי שמואל שאין טומאה בלא הרגשה, שמודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן.

*************

יום שישי כ"ב כסלו תש"פ

מסכת נדה דף נ"ח

דף נ"ח ע"א

לרבי נחמיה כל דבר שאינו מקבל טומאה – לא גזרו עליו חכמים משום כתמים. (ועיין לעיל נז:).

נמצא כתם על עקבה – טמאה, שעשוי ליגע באותו מקום. וכן אם נמצא על ראש גודלה, שלפעמים נופל עליו דם מאותו מקום תוך כדי פסיעתה.

מצאה כתם על חלוקה כנגד בית התורפה – אם היתה לה מכה בצוארה שתוכל לתלות בו, שפעמים מטה את צוארה לפניה ונופל דם המכה על תחתית חלוקה, תולה בו וטהורה. ואם היה המכה על כתפה, שאינה יכולה לתלות בו, שאין דם בא מכתפה ונופל לפניה, אינה תולה בו וטמאה, ואין אומרים שמא בידה נטלתו ממכה שבכתפה והביאתו לשם, שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום.

מצאה טיפת דם על קשרי אצבעותיה (בגב היד) – טמאה, מפני שידים עסקניות הן. ולא משום שתולין שבדקה ביד אחד ונגעה בגב חברתה, שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום, אלא משום שכל היד עשוי ליגע במקום התורפה.

מצאה כתם על שוקה ועל פרסותיה – מבפנים טמאה, ומבחוץ טהורה. ועד מקום חבק נקרא לפנים, וחבק עצמו כלפנים.

רבי ירמיה נסתפק כשראתה כתם: א. כשיר (רצועה בעיגול כצמיד). ב. כשורה. ג. טיפין טיפין. ד. ראתה לרוחב ירכה, שמא לא אמרו שעל בשרה טמאה, אלא אם ראתה לאורך הירך.

היתה מסכת טווי לאריג ונמצא דם על השתי – הורה רבי ינאי שתלך ותבוא כדרך שעשתה עד עכשיו, ואם יזדמן שהטווי המוסך בא בין רגליה כנגד אותו מקום, טמאה. שלחומרא שונין בטהרות, וכאן חומרא היא, כי מסתמא טהורה, שהרי לא נמצא לא על בשרה ולא על חלוקה.

אין שונין בטהרות לקולא – כגון המתעטף בטליתו וטהרות וטמאות בצדו, ואי אפשר אא"כ נגע, טמא, ואין אומרים לו שנה ואם לא נגע יטהרוהו. (ראה מחלוקת תנאים בזה לעיל ה:). אבל שונין בטהרות לחומרא.

אשה ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה, או קצרה שלבשה חלוקה של ארוכה, ולא בדקתו קודם לבישה, ואחר כך נמצא עליו דם – אם הכתם מגיע כנגד בית התורפה של ארוכה שתיהן טמאות. ואם לאו, הארוכה טהורה, וקצרה טמאה, שהרי כנגד בית תורפה שלה הוא מגיע.

אשה שבדקה חלוקה, והשאילתו לחבירתה, והשניה מצאה בו כתם – הראשונה טהורה. והשניה, לענין טומאה וטהרה אינה תולה בראשונה, והיא טמאה. אבל לענין החיוב לכבס את הכתם, יכולה לומר לראשונה איני מאמין לך שבדקתו, ופטורה.

דף נ"ח ע"ב

שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד, ואין בו אלא כסלע דם, ונמצא כסלע על זו וכסלע על זו – שתיהן טמאות. ואין תולין את אחד מהכתמים לומר שמציפור הוא בא, שהרי יש כאן סלע מיותר.

אשה שלבשה שלשה חלוקות הבדוקין לה זה על גב זה – אם יכולה לתלות תולה ואפילו בתחתון, ואם אין יכולה לתלות אינה תולה אפילו בעליון. כיצד? עברה בשוק של טבחים תולה אפילו בתחתון, לא עברה בשוק של טבחים אף בעליון אינה תולה.

אשה שראתה כתם, תולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות בו – שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל, שנאמר 'ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה', דם ולא כתם.

ואלו הן התליות שיכולה לתלות בהן: א. שחטה בהמה חיה ועוף. ב. נתעסקה בכתמים, או שישבה בצד העסוקין בהן. אבל אם לא ישבה בצדן, אין תולין לומר שמא ישבה ולאו אדעתה. ג. תולה בבנה או בבעלה, אם יש בהם מכה. ד. אם יש בה מכה, אע"פ שהיא יבשה, אם ראויה להתלחלח ולהוציא דם, תולה. ה. מעשה ותלה ר"מ בקילור שהוא אדום, ורבי תלה בשרף שקמה. ו. עברה בשוק של טבחים, ספק ניתז עליה ספק לא ניתז עליה, תולה. אבל אם היה ספק אם עברה אינה תולה, וטמאה.

עֵד שהוא נתון תחת הכר, ונמצא עליו דם – לר"א ברבי צדוק אם היה עגול טהור, היה משוך טמא.

תנאים נחלקו באיזה אופן יכולה אשה לתלות כתם בדם המאכולת:

א. לרשב"ג – אם הרגה מאכולת, הרי זו תולה בה. ואם לא הרגה, אינה תולה בה, ואפילו אם אינו אלא כגרגיר חרדל, טמאה.

ב. לרבי חנינא בן אנטיגנוס – כתם שהוא גדול עד כגריס של פול, יכולה לתלותו במאכולת אפילו אם לא הרגה, אבל יותר מגריס, אינה תולה בה אפילו אם הרגה, שאין דם מאכולת גדול כל כך. ואם היה כגריס ממש נחלקו אמוראים לשיטתו – לרב הונא אינה תולה, שבמקום שאמרו חכמים 'עד' ואין ידוע אם עד בכלל או לא עד בכלל, הולכים להחמיר, ולפיכך מחמירין עליה שלא לתלות. ולרב חסדא תולה, שכל שעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים שהוא להקל.

ג. לשיטת חכמים – תולה אפילו אם לא הרגה, ואפילו הוא גדול יותר מכגריס, יכולה לתלות עד כתם רחב כתורמוס, שמא פשפש הרגה שכתמו גדול.

הפשפש, ארכו כרחבו – ונפ"מ לענין כתמים: שאם ראתה כתם שארכו כרחבו, אפילו הוא יותר מכגריס תולין אותו בפשפש. וטעמו כריחו – ונפ"מ לענין תרומה: שאם אכל תרומה וטעם טעם פשפש בפיו, יפלוט ואין חוששין להפסד תרומה, כיון שאירע בו פסול בתוך פיו. ומנין יודע מהו טעם פשפש, על זה אמרו שטעמו כריחו. וגם אם לא הריח בו, ברית כרותה לו שכל המוללו על כרחו מריח בו, שריחו נודף ומבאיש.

עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמים – שהן אוכלים שקצים ורמשים ומתיזים דם. וכן אם יש בה טבחים הרבה ואשפות ושקצים מצויין בה.

*************

שבת קודש כ"ג כסלו תש"פ

מסכת נדה דף נ"ט

דף נ"ט ע"א

היו עליה טיפי דמים קטנים, וטיפי דמים גדולים – תולה בגדול לומר שהוא מדם מאכולת עד כגריס. (ואם היה כגריס ממש, י"א שהיא תולה וי"א שאינה תולה. ראה לעיל נח:).

נמצא עליה כגריס ועוד, ואותו עוד רצופה בו מאכולת – לר' חנינא טמאה, שאין תולין בכגריס ועוד. לרבי ינאי טהורה, שהדבר מוכח שאותו 'ועוד' הנוסף על הגריס הוא ממאכולת, ולא נשאר דם שהוא ספק אלא כשיעור גריס שתולין בו.

נתעסקה בדם ציפור או בקילור כשיעור גריס, ונמצא עליה בכגריס ועוד – נסתפק רבי ירמיה אם גם לרבי חנינא היא תולה בו כיון שנתעסקה, או שגם לרבי ינאי אינה תולה, כיון שאין רצופה בו מאכולת.

נתעסקה במועט, אין תולה בו כתם מרובה – כגון אם נתעסקה בכגריס, ונמצא עליה שני גריסין ועוד, אין תולין לומר שאמצע הכתם הוא ממה שנתעסקה, ונשארו משני הצדדין פחות מכשיעור.

נתעסקה בדבר שצבעו אדום, אין תולה בה כתם שחור. לפי לשון ראשון של רבא, דווקא כשנתעסקה בו, אבל אם נמצא עליה מין אדום, תולה בה כתם שחור, שכמו שניתן עליה מין זה ולא ידעה, כך אפשר שניתן עליה מין אחר ולא ידעה. וכן אם נמצא עליה מין אחד, תולה בו כמה מינין.

ללשון שני של רבא אם נתעסקה בתרנגולת, כיון שיש בו כמה מיני דמים, תולה בכל המינים שיש בו.

מה שגזרו חכמים על הכתמים – לא אמרוהו להקל על דברי תורה בנדה גמורה, אלא להחמיר. אבל בכתמים עצמן מאחר שהוא דרבנן, הולכים בהם לקולא ותולין בכל דבר שיש לתלות בו.

עֵד של בדיקה שהוא נתון תחת הכר, ונמצא עליו דם – לרבי אלעזר בר צדוק, אם היה עגול טהור, ואם היה משוך, אפילו הוא כל שהוא טמא. וחכמים חולקים עליו. והלכה כרבי אלעזר בר צדוק. ומודה רבי אלעזר בר צדוק בכתם, שאע"פ שהוא משוך, אינו טמא אלא בכגריס.

כתם ארוך – מצטרף לכגריס ועוד. טפין טפין, אין מצטרפין.

הדרן עלך הרואה כתם

פרק תשיעי – האשה שהיא עושה

דף נ"ט ע"ב

תנאים נחלקו בדין אשה שהטילה מי רגלים וראתה דם:

לשיטת רבי מאיר – אם היתה עומדת טמאה, שאי אפשר לה לזנק (לקלח בכח) כשהיא עומדת, ובוודאי היתה שותתת, וכיון שהעמידה עצמה מלקלח, חוששין שמחמת הדוחק חזרו מי רגלים למקור, והביאו משם דם. ואם היתה יושבת, אם היא שותתת טמאה, שחוששין שחזרו מי רגלים למקור והביאו דם. ואם היא מקלחת לתוך הספל, והיא יושבת על שפת הספל, ונמצא דם בתוך הספל, טהורה. שאין דרך דם המקור לבוא עם מי רגלים, ואין לחשוש שבא מן המקור לאחר שכלו מי רגלים, שאם כן היה צריך לימצא על שפת הספל, שדם המקור אינו מקלח, אלא וודאי ממקום מי רגלים באו ומכה יש לה.

לשיטת רבי יוסי – בכל אופן תולה שבא ממקום מי רגלים וטהורה, ואפילו לכתחילה מותר לה להתעסק בטהרות. והלכה כדבריו.

לשיטת רבי שמעון (בברייתא) – בכל אופן היא טמאה, ואינה תולה שבא ממקום מי רגלים.

איש ואשה שהטילו מי רגלים לתוך הספל, ונמצא דם על המים:

לשיטת רבי יוסי – בכל אופן טהורה, שהרי גם כשבאו בוודאי מן האשה היא טהורה (לשיטתו לעיל). לשיטת רבי שמעון – בכל אופן טמאה, שחזקת דמים מן האשה, שאין דרך האיש להוציא דם, וכיון שתולין שבאו מן האשה היא טמאה (כפי שיטתו לעיל).

לשיטת רבי מאיר – אם היו עומדין, לריש לקיש היא טמאה, ואע"פ שיש כאן ספק ספיקא, שמא באו מן האיש, ואם באו מן האשה שמא בא ממקום מי רגלים, ר"מ חושש גם בספק ספיקא. ולרבי יוחנן טהורה, שרבי מאיר מודה בספק ספיקא. (ואם היו יושבין והיא מקלחת, טהורה גם לריש לקיש).