
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון א' טבת תש"פ
מסכת נדה דף ס"ז
דף ס"ז ע"א
אשה לא תטבול בנמל – והוא מקום שהספינות נקבעות, לפי שמעלות טיט וחוצץ. ואפילו אם אין עליה טיט, אפשר שהיה עליה, ונפל כששכשכה רגליה במים בצאתה.
אבוה דשמואל היה עושה לבנותיו בימי ניסן מקוה של מים מכונסין – שאין יכולות לטבול בנהר, לפי שרבו המים בימות הגשמים מגשמים שנפלו, וחשש שמא ירבו נוטפין על הזוחלין, והנוטפין אינן מטהרים בזחילה אלא במכונסים. ובימי תשרי היו טובלות בנהר, שהזוחלין מרובין, ומפני חציצת הטיט היה נותן מחצלות בנהר, והיו עוברות עליהן.
אשה שנתנה תבשיל לבנה וטבלה ועלתה – לא עלתה לה טבילה, שמא היה דבוק עליה מן התבשיל וחוצץ. ואפילו אם אין עליה לאחר טבילה, אפשר שנפל כשעלתה.
מכה של הקזת דם שמעלה גלד – עד שלשה ימים אינו חוצץ, שהגלד רך ומחובר והוא כגוף הבשר. מכאן ואילך חוצץ. לפלוף שבעין – לח אינו חוצץ, יבש חוצץ. אימתי נקרא יבש, משעה שמתחיל להוריק. כחול שבתוך העין – אינו חוצץ. ושעל גבי העין חוצץ. אם היו עיניה פורחות, שפותחת ועוצמת תדיר, בין כך ובין כך אינו חוצץ, לפי שפריחתה מעבירתו ואינו עב על גב העין ואין בו ממש. (וי"מ שעיניה דומעות, ואינו חוצץ שהדמעה מלחלחת את הכחול).
פתחה עיניה ביותר – לא עלתה לה טבילה, משום חציצה שלמעלה. וכן אם עצמה עיניה ביותר, משום חציצה שלמטה.
האשה לא תטבול אלא דרך גדילתה – כלומר לא תדחק זרועותיה על בשרה, ולא רגליה ושוקיה זה בזה, אלא כדרך הליכתה ושמושה תמיד. ומה שנכסה וקמוט ואין מים באין בו, לא איכפת לן, ואינה צריכה לפשט בית קמטיה וסתריה אלא כדרכן תמיד.
נגעים טיהר בהן הכתוב בית הסתרים – ואם יש לאדם נגע בבית השחי, אין צריך להגביה זרועותיו יותר מדאי להראותו לכהן, אלא נראה כעודר, שמגביה ואינו מאנס עצמו, ומה שיוכל כהן לראות יראה, ואם לא יוכל לראות טהור. וכן אם יש לו בבית הערוה, א"צ לכוף ולשוח יותר מדאי, אלא כמוסק זיתים אחר שנשרו מן האילן ומלקטן על הארץ. והאשה נראית לכהן כאורגת, כשיש לה נגע בבית השחי, ואם יש לה בבית הערוה, היא כופפת את עצמה כמניקה את בנה.
דף ס"ז ע"ב
נימא אחת קשורה – חוצצת, לפי שהיא מהודקת היטב. שלש אינן חוצצות, שאינן מתהדקין. שנים – לרבה בר רב הונא הוא ספק, ולרבי יוחנן אין חוצצות.
דבר תורה – רובו (אם רוב שערו קשורה אחת אחת) המקפיד עליו, חוצץ. רובו ואינו מקפיד עליו, אינו חוצץ. וגזרו חכמים על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד. אבל לא גזרו על מיעוטו שאינו מקפיד, שאין גוזרים גזירה לגזירה.
נדה בזמנה (בשביעי) – אינה טובלת אלא בלילה, שנאמר 'תהיה בנדתה', תהא בנדתה כל שבעה. שלא בזמנה (בשמיני) – רב היה סובר מתחילה שטובלת בין ביום בין בלילה. ולרבי יוחנן, וכן לרב לאחר חזרה, אינה טובלת אלא בלילה, משום סרך בתה, שנוהגת אחריה לטבול ביום ואפילו בזמנה ותבוא לידי כרת, ולא ידעה שאמה טבלה ביום רק בשמיני.
במקום שיש אונס לטבול בלילה טובלת ביום השמיני – רב אידי תיקן בנרש לטבול ביום שמיני משום אריות, וכן רב אחא בר יעקב בפפוניא משום גנבים, ורב יהודה בפומבדיתא משום צינה, ורבא במחוזא משום שוערי העיר שהן עובדי כוכבים. (וי"מ בנינים של מערות היו בדרך בית הטבילה ואם תיפול שם תסתכן).
גם לפי מה שהחמירו בנות ישראל על עצמן לישב שבעה נקיים על טיפת דם כחרדל כספק זבה – לא תטבול ביום שביעי של שבעה נקיים, מכח ממה נפשך, שאם נדה היא טבילתה יותר משבעה לראייתה, ואם זבה היא מותר לה לטבול ביום, שחששו שמא תשמש ביום ותראה מיד לאחר תשמיש, ונמצא סותרת כל שלפניה וטבילתה פסולה.
נאמר בזבה 'אחר תטהר' – חכמים דרשו שלא תהא טומאה מפסקת בין שבעה ימי טהרה, ורבי שמעון דרש שלאחר ספירה של יום שביעי תוכל לטבול מדין תורה אפילו ביום, אבל חכמים אסרו לעשות כן שמא תבא לידי ספק, שתשמש ביום ותראה לאחר תשמיש ותסתור שבעה נקיים.
לשיטת רב הונא – אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בשלישי, שכן אשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת, שאינה יכולה לחוף בשבת, ודנין אפשר משאי אפשר. וכן חופפת באחד בשבת וטובלת ברביעי, שכן חופפת בע"ש וטובלת במוצאי יו"ט שחל אחר השבת. וכן חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי, שכן חופפת בע"ש וטובלת במוצאי שני ימים טובים של ראש השנה שחל אחר השבת.
לשיטת רב חסדא – אם הגיע טבילתה במוצ"ש, או במוצאי י"ט אחר שבת, או למוצאי שני ימים טובים של ר"ה אחר השבת, חופפת בע"ש, שאי אפשר לחוף ביום טוב. אבל במקום שאפשר, כגון שטובלת ביום חול, אסור לה לחוף מאתמול. (ואין אומרים 'שכן').
רב יימר – בכולן סובר כרב הונא, חוץ מבאופן שחל טבילתה במוצאי שני יו"ט של ר"ה לאחר השבת, שלא תחוף בע"ש שהוא רחוק יותר מדאי, אלא מוטב שתחוף בליל טבילתה. ולפיכך אין אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי, שלא מצאנו אופן שתוכל להרחיק חפיפתה כל כך.
מרימר – פסק הלכה כרב חסדא לחומרא, שאין אומרים 'שכן', לפיכך כשטובלת בחול ואפשר לה לחוף סמוך לטבילה, לא תחוף קודם. וכרב יימר לחומרא, שאם צריכה לטבול במוצאי שני יו"ט של ר"ה לאחר שבת, תחוף בליל טבילתה ולא בע"ש.
למר זוטרא אסור לאשה לחוף בליל טבילתה – שמתוך שממהרת לטבילתה אינה חופפת כראוי. ולרב חיננא מסורא מותר.
****************
יום שני ב' טבת תש"פ
מסכת נדה דף ס"ח
דף ס"ח ע"א
רבא היה סובר מתחילה שאשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת – וחזר בו ודרש בשם רבי יוחנן שלא תחוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת, שבקושי התירו לכל אשה לחפוף ביום ולטבול בלילה, ומשום שחששו שאם תחפוף בליל טבילתה לא תחוף כהוגן שממהרת לטבילתה מתוך שמהומה לביתה, אבל לא התירו להרחיק החפיפה ממוצאי שבת לערב שבת.
להלכה, אם אפשר לאשה לחוף ביום, כגון שטובלת בחול, תחפוף ביום ותטבול בלילה. ואם אי אפשר לה לחוף ביום, שטובלת במוצאי יו"ט, תחפוף בלילה.
תנאים נחלקו איזה בדיקה מפסקת בנדה להחזיקה מעתה בחזקת טהורה: לשיטת תנא קמא – אם בדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאה טהורה, ובין השמשות לא בדקה עצמה להפריש בטהרה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה, הרי היא בחזקת טהורה בימים שבינתיים, וטהרות שנגעה בהן לאחר שטבלה בליל שמיני, טהורות. ומטמאה למפרע מעת לעת ומפקידה לפקידה של ראיה זו, ואם יש לה וסת, דיה שעתה. ואם בדקה עצמה ביום שביעי שחרית ומצאה טמאה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר זמן בדקה ומצאה טהורה, הרי זו בחזקת טמאה. (והיא ספק זבה, כמבואר להלן).
לשיטת רבי יהודה – כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה, הרי זו בחזקת טמאה.
לשיטת חכמים – אפילו אם בדקה בשנים לנדתה שחרית ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה, ולסוף ז' טבלה, ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה, הרי היא עד עכשיו בחזקת טהורה. (אבל אם בדקה בראשון לנדתה, כגון שראתה דם בבוקר ובדקה בצהריים ומצאה טהור, אינה בחזקת טהורה, הואיל והוחזק ביום זה מעין פתוח. ע"ב).
(לשיטת חכמים בברייתא – גם אם בדקה בראשון היא בחזקת טהורה, שמכיון שפסק הדם היא בחזקת טהורה. להלן ע"ב).
נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאה טמאה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טהורה, שהיא בחזקת טמאה (לתנא קמא) – הרי היא ספק זבה, שמאחר שלא הפרישה בטהרה לא שחרית ולא ערבית, יש לספק שמא ראתה ח' וט' וי'. אבל אינה זבה וודאי, שמאחר שעכשיו נמצאת טהורה, אפשר שגם עד עתה לא ראתה.
אבל אם לאחר ימים בדקה ומצאה טמאה – לרב היא זבה וודאי, כיון שמתחילה נמצאת טמאה ועכשיו נמצאת טמאה, אנו תולין שלא פסק דמה בינתיים. וללוי היא ספק זבה, שמא פסק הדם בינתיים.
דף ס"ח ע"ב
לרבא אין האשה מטמאה מעת לעת בתוך ימי זיבתה – ונדחו דבריו.
נערה שראתה ועודה בבית אביה, שנותנים לה (לבית הלל) כל לילה הראשון שתולה בדם בתולים ומותרת לשמש, אם ראתה דם לאחר מכאן, מטמאה למפרע מעת לעת, ואע"פ שהפסיקוה ימים טהורים, אין אומרים שהיא כתחילת נדתה ודיה שעתה.
לרב הונא בר חייא בשם שמואל – אין האשה קובעת לה וסת בי"א ימי זיבתה, ואין צריכה לעקרו בשלש פעמים. אבל יש לה קולא של אשה שיש לה ווסת שאם ראתה דיה שעתה ואינה מטמאה למפרע מעת לעת, כיון שדמיה מסולקין.
הזב והזבה שהתחילו לספור שבעה, ובדקו עצמן ביום ראשון ומצאו טהור, וביום השביעי ומצאו טהור, ושאר ימים שבינתיים לא בדקו. נחלקו תנאים בדבר:
לשיטת רבי אליעזר – הרי הן בחזקת טהרה.
לשיטת רבי יהושע – אין להם אלא יום ראשון ויום שביעי בלבד. ואע"פ שמונה בסירוגין, מצאנו כן בזב שראה קרי בימי ספירו, ובנזיר שהילך בספק אהל. (ראה בסמוך). ורבי אליעזר סובר, שאם היו חוששין שלא למנות את הימים שבינתיים שמא ראו בו, ואע"פ כן מונים ראשון ושביעי, יש לחשוש שיעשו כן גם כשיראו ממש.
לשיטת רבי עקיבא – אין להם אלא יום שביעי בלבד, שמא ראו בינתיים וסתרו ספירתן הראשונה.
לר' יוסי ור' שמעון נראין דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע, ודברי רבי עקיבא מדברי כולן, אבל הלכה כרבי אליעזר.
זב שראה קרי בימי ספירו – סותר אותו היום, ומונה לסירוגין. שנאמר 'זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע', מה זיבה סותרת אף קרי. אבל אינה סותרת כל הימים כזיבה, שנאמר 'לטמאה בה', אין לך סתירה אלא בטומאתה האמור בה, מה טומאת קרי יום אחד אף סתירתה יום אחד. ולא חששו חכמים שמא ימנה לסירוגין גם כשראה זיבה, שאין זוב מתחלף בקרי.
נזיר שהילך סככות ופרעות שהן ספק אהל – אין אותו יום עולה למנין נזירותו, ומונה שלשים ימי נזירות בסירוגין. שמן התורה אינו מטמא אלא באהל של מת, וחכמים גזרו שיסתור אותו היום. ואין חוששין שיבוא לעשות כן גם באהל שמטמא מן התורה, שאז דינו שנפלו כל הימים הראשונים, שאין מחלפין טומאה מן התורה עם טומאה דרבנן.