לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון ג' כסלו תש"פ

מסכת נדה דף ל"ט

דף ל"ט ע"א

כל אחד עשר יום אחר הנדות אשה עומדת בחזקת טהרה. ונחלקו אמוראים לענין איזה הלכה:

א. לרב יהודה – לומר שאינה צריכה בדיקה שחרית וערבית. אבל בימי נדתה, צריכה בדיקה.

ב. לרב חסדא – לומר שאפילו לרבי מאיר שאשה שאין לה וסת אסורה לשמש, כל זה בימי נדתה, אבל בימי זיבתה בחזקת טהורה היא. ואע"פ כן סובר ר"מ שיוציאה ולא יחזיר עולמית, שמא יבואו לידי קלקול בימי נדה.

ג. לרבא – לומר שאינה מטמאה למפרע מעת לעת. ונדחו דבריו, שהנדה והזבה והשומרת יום כנגד יום והיולדת, כולן מטמאות למפרע מעת לעת.

ד. לרב הונא בר חייא בשם שמואל – לומר שאינה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה. (ראה בסמוך).

וכל זה בי"א ימי הזיבות, אבל ימי ספירו של זב, והזבה – הן בחזקת טומאה. וכן שומרת יום כנגד יום, כיון שנפתח מעיינה וראתה היום, אע"פ שהיא בתוך י"א ימי זיבה, הרי היא למחר בחזקת טמאה.

אשה שלא בדקה עצמה – בין ששגגה, ובין שנאנסה, ובין שהזידה ולא בדקה – טהורה. הגיע שעת וסתה ולא בדקה – הרי זו טמאה. לר"מ אומר אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה, טהורה, מפני שחרדה מסלקת את הדמים.

אשה שהיתה למודה להיות רואה ביום ט"ו לטבילתה, שהוא יום כ"ב לראיתה, ושינתה פעם אחת לראות ביום כ' לטבילתה, זה וזה אסורין לשמש. (אין צריך לומר ט"ו שעבר שאסור, שהרי כל היום המתינה שמא תראה, וחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה. ואין צ"ל יום כ' שראתה בו, שהרי נדה היא, אלא כשיחזור ויגיע ט"ו אסורה לשמש, שיום וסתה הוא, ועדיין לא דילגתו אלא פעם אחת ואין וסת נעקר בפחות משלש פעמים. וכשיגיע יום כ' לראייה של כ' אסורה לשמש, שמא תקבע וסת מכ' לכ', שהרי שינתה פעם אחת ליום כ'). וכן אם שינתה פעמיים ליום כ', יום ט"ו ויום כ' הבא אסורים. אבל אם שינתה ג' פעמים ליום כ', הותר יום ט"ו ונאסר יום כ'.

וכל זה דוקא ביום ט"ו לטבילתה שהוא כ"ב לראיתה, שהיא עומדת בימי נדות – אבל ביום ט"ו לראיתה שהיא עומדת בימי זיבה, אינה קובעת לה וסת. ולפיכך אינה צריכה שלש פעמים לעקרו, אלא בפעם אחת הוא נעקר. ואם ישבה ולא בדקה, טהורה.

ונסתפקו בגמרא אם עדיין צריכה לחשוש בו, שאם היתה רגילה לראות מט"ו לט"ו והיינו תוך ימי זוב, לא תשמש ליום ט"ו קודם ראיה שמא תראה. או שאין צריכה לחשוש בו. ולמסקנא – לרב פפא צריכה לחשוש בו. (ולרב הונא בריה דרב יהושע לא נפשט הספק).

דף ל"ט ע"ב

היתה למודה להיות רואה ליום ט"ו לטבילתה שהן כ"ב לראיתה, ושינתה ליום כ' שהוא כ"ז לראיתה, זה וזה אסורין. ונחלקו אמוראים בדין זה:

לרב פפא – מונים כ"ב ימים מיום כ"ב לראיתה שהיתה ראויה לראות בו, ואע"פ שיוצא שהוא בימי זיבתה, שימי נדות וזיבות מונים מיום שראתה בו בפועל, והיינו מיום כ"ז, חוששין שמא תראה בו. (ומזה פשט שאם קבעה וסת בימי זיבתה חוששין בו). ואין מונין כ"ב מיום שראתה בו בפועל.

ולרב הונא בריה דרב יהושע – מונין כ"ב מיום שראתה בו בפועל, והיינו מיום כ"ז (ונמצא שביום כ"ב היא עומדת בימי נדות, ואין ראיה שצריכה לחשוש בוסת שבימי זיבתה). והביא ראיה לדבריו מתרנגולת שרגילה להטיל יום אחד ביצה, ויום אחד לא להטיל, ואירע שנמנעה מלהטיל שני ימים והטילה למחר, ושוב חזרה להרגלה, תמנה יום אחד מיום שהטילה, ולא מיום שהיתה רגילה להטיל בו.

לריש לקיש אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה, ולא בתוך ימי נדותה. ולרבי יוחנן קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה.

ובאיזה אופן שייך קביעות וסת בימי נדותה? רב פפא פירשה כשראתה בראש חודש ובחמישי לחודש (שהחמישי הוא בתוך ימי נדתה), ושוב ראתה בראש חודש ובחמישי לחודש, ולאחר מכן ראתה רק בחמישי לחודש ולא בראש חודש, ונקרא ימי נדותה הואיל והיתה ראויה לראות בראש חודש, ומונים לה מיום שהיתה ראויה לראות.

ולרב הונא היינו כשקבעה ווסת בימי נדותה בפועל – כגון שראתה בראש חודש, ובראש חודש, ולאחר מכן בכ"ה לחודש, ובראש חודש שלאחריו, נמצא ראיה שלישית היא בתוך ימי נדות, והיא קובעת וסת לראש חודש, שאנו תולין שזהו יום שצריכה לראות בו, ומה שהקדימה לראות בכ"ה לחודש הוא משום דמים יתירים שניתוספו בה.

הדרן עלך בנות כותים

***********

יום שני ד' כסלו תש"פ

מסכת נדה דף מ'

דף מ' ע"א

פרק חמישי – יוצא דופן

יוצא דופן – שנפתחו מעי אמו על ידי סם, והוציאו את העובר לחוץ: לת"ק אין יושבין עליו ימי טומאת לידה וימי טהרה, ואין חייבין עליו קרבן. שנאמר 'אשה כי תזריע וילדה זכר', עד שתלד במקום שהיא מזרעת. ולרבי שמעון הרי הוא כילוד, שנאמר 'תלד' לרבות יוצא דופן.

כל הנשים מטמאות נדה כשבא הדם לבית החיצון אע"פ שהעמידוהו כותלי הרחם – שנאמר 'דם יהיה זובה בבשרה'.

אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ. היה אוכל בתרומה, והרגיש שנזדעזעו אבריו, אוחז באמה ובולע את התרומה. ומטמאין בכל שהוא, אפילו כעין החרדל ובפחות מכן.

ילדה כעין שהזריעה, כגון שנימוק הולד – אמו טמאה לידה. לרבי שמעון שנאמר 'אשה כי תזריע וילדה' אפילו ילדה כעין שהזריעה, ולחכמים מסברא.

ילדה טומטום ואנדרוגינוס – טמאה לידה. לחכמים שנאמר 'תלד', לרבי שמעון שנאמר 'לבן' לבן מכל מקום, 'לבת' לבת מכל מקום.

טבלה לאחר י"ד לנקבה, ושמשה, ונתעברה, וילדה לאחר שמונים, מביאה שני קרבנות – לחכמים שנאמר 'לבן' לחייב על כל בן ובן, 'לבת' לחייב על כל בת ובת. ולרבי שמעון שנאמר 'זאת תורת היולדת', מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה, יכול תביא על לידה שלפני מלאת ועל לידה שלאחר מלאת כאחת, תלמוד לומר 'זאת'. ולחכמים 'זאת' בא ללמד שגם כששני הוולדות היו בעיבור אחד, וכמו יהודה וחזקיה שנשתהא אחרון אחר הראשון שלש חדשים, מביאה שני קרבנות.

מודה רבי שמעון ביוצא דופן של קדשים שאינו קדוש קדושת הגוף – אלא כשאר קדשים שקדם מומן להקדשן שאינם קדושים אלא כעצים וכאבנים לדמיהם, ויוצאין לחולין ליגזוז וליעבד. שלמדים 'לידה לידה' מבכור בהמה שצריך שיהא פטר רחם, ואין למדים לידה לידה מאדם לענין טומאת לידה, שדומה ביותר דברים לבכור בהמה.

דף מ' ע"ב

לרבי שמעון כל הפסולים שפסולן בקודש שעלו על המזבח לא ירדו – ואלו הן: עולה שנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, והלן, והיוצא, והטמא, והנותר, ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ושקבלו פסולין וזרקו את דמן, והנתנין למעלה שנתנן למטה, והנתנין למטה שנתנן למעלה, והנתנין בחוץ שנתנן בפנים, והנתנין בפנים שנתנן בחוץ, והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן. שנאמר 'זאת תורת העולה' ריבה תורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו. אבל אלו שלא היה פסולן בקודש אם עלו ירדו, ואלו הן: הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, ואתנן, והמחיר, והכלאים, והטרפה, ויוצא דופן. שנאמר 'זאת'. אחר שריבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקודש, ומוציא אני את אלו שלא היה פסולן בקודש.

ולרבי יהודה כל הפסולים אם עלו לא ירדו, חוץ משלשה שאם עלו ירדו: נשחטה בלילה, שנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים. שנאמר 'זאת תורת העולה היא העולה', הרי אלו שלש מיעוטין למעט את אלו.