חמת חדשה של עור, שלא גמר תפירתה ושייר בה סדק – אע"פ שמקבלת רמונים טהורה. תפרה ונקרעה, לת"ק שיעורה כמוציא רמונים, ולרבי אליעזר בן יעקב כפקעיות של שתי, אחת מארבע במנה בן ארבעים סלעים.

ראשית הגז נותן לכהן חמש סלעים מלובנות – ולא שצריך ללבנו וליתן לו, אלא שילבננו כהן ויעמוד על חמש סלעים. וצריך שיהא ראוי לעשות בו בגד קטן שנאמר 'לעמוד לשרת', דבר שראוי לשירות והיינו אבנט, ואין לומר מעיל שתפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת. ואין לומר כיפה של צמר, שנאמר 'הוא ובניו' דבר השוה לאהרן ולבניו. ואפילו למ"ד אבנטו של כהן גדול בכל השנה כולו של בוץ, שם אבנט נוהג באהרן ובניו.

כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון – לקיים מה שנאמר 'ושמת אותו על פתיל תכלת'.

גזז ומכר ראשונה קודם שנצטרפו לחמש – לרב חסדא חייב. לרבי נתן בר הושעיא פטור, שצריך שיהא 'צאנך' כשהגיע לשיעור.

הלוקח גז צאנו של עובד כוכבים פטור מראשית הגז. לקח צאנו לגזוז, חייב. ולר' נתן בר הושעיא שפוטר אם לא היה 'צאנך' כשנצטרפו לשיעור, צריך להעמידה כשהקנן לו כל שלשים יום, כלומר שיהיו כל הגופים קנויים לו עד תשלום כל הגיזים.

הלוקח גז צאנו של חבירו. אם שייר אצל מוכר, המוכר חייב, לא שייר, הלוקח חייב. שאין אדם מוכר מתנות של כהן, לפיכך אם שייר אצל מוכר, אומר לו לוקח מתנות של כהן גבך הן. ואם לא שייר, אומר לו מוכר מתנות של כהן לא מכרתי לך ותן אותם לכהן. וכן שנינו לענין מתנות, שאם מכר לו בני מעיה של פרה, נותן הלוקח מתנות לכהן, ואינו מנכה מן הדמים. ואם מכרן במשקל, מנכה לו מן הדמים.

המוכר קלחי אילן בתוך שדהו – נותן פאה לכל אחד ואחד. לרבי יהודה דווקא בזמן שלא שייר בעל השדה, אבל שייר בעל השדה נותן פאה על הכל. וכל זה כשהתחיל בעל השדה לקצור, שנאמר 'ובקצרכם את קציר ארצכם', שמזמן שהתחיל לקצור, חייב בכל השדה.

דף קל"ח ע"ב 

שילוח הקן – נוהג בארץ ובחו"ל, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין. שנאמר 'שלח תשלח את האם', במי שאתה מצווה לשלחו, יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר. (להלן קלט. יבואר באיזה אופן הוצרכו למעט שילוח הקן במוקדשין).

חומר בכסוי הדם משילוח הקן – שכסוי הדם נוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאין מזומן, ושילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף, ורק בשאינו מזומן, כגון אווזין ותרנגולים שקננו בפרדס, אבל אם קננו בבית וכן יוני הרדסיאות שדרכן ליגדל עם בני אדם, פטור משילוח.

עוף טמא – פטור מלשלח. עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, וטהור רובץ על ביצי עוף טמא – פטור מלשלח. (דין קורא זכר – מבואר להלן קמ:).

כל מקום ששנינו בארץ ובחו"ל שלא לצורך – חוץ מראשית הגז, להוציא משיטת ר' אלעאי שאין נוהג אלא בארץ. כל מקום ששנינו בפני הבית ושלא בפני הבית שלא לצורך – חוץ מאותו ואת בנו, שלא נפרש שאינו נוהג אלא בזמן שיש קדשים הואיל ונכתב בענין קדשים. כל מקום ששנינו בחולין ובמוקדשים לצורך – לבד מגיד הנשה, שאין טעם לומר שהאיסור פקע ע"י הקדש, ומכיון שנשנה בשאר מקומות לצורך, נשנה גם בגיד הנשה שלא לצורך (ואין צריך להעמידה בוולדות קדשים – עיין לעיל פט:).

עוף טהור שהרג את הנפש ועדיין לא נגמר דינו – פטור משלוח, שנאמר 'שלח תשלח את האם', במי שאתה מצווה לשלחו, יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לבית דין ולקיים בו 'ובערת הרע מקרבך'.

*************

יום שני י' ניסן תשע"ט

מסכת חולין דף קל"ט

דף קל"ט ע"א 

נטל את הבנים והחזירן לקן, ואח"כ חזרה האם עליהן – פטור מלשלח.

הגביה את האם והקדישה והחזירה – כבר נתחייב בשילוח קודם שהקדישה.

הקדיש חיה ואח"כ שחטה – פטור מלכסות את דמה. שחטה ואח"כ הקדישה – חייב לכסות, שכבר נתחייב בכסוי קודם שיבא לידי הקדש.

אמוראים נחלקו באיזה אופן נתמעטו מוקדשין לשילוח הקן: לרב במקדיש גוזלות שובכו למזבח לעולת נדבה, וכשגדלו מרדו ויצאו וקננו במקום אחר, אבל קדשי בדק הבית שמרדו, כיון שקדושת דמים הן, פקעה הקדושה ע"י מרידתה וחייב בשילוח. ולשמואל ור' יוחנן במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה, ופטור משילוח שקדושתה לא פקעה במרידתה, שכל מקום שהן הן ברשות הקדש, שנאמר 'לה' הארץ ומלואה'.

מנה זה לבדק הבית ונגנבו או נאבדו – למסקנא לדברי הכל פטור מן האחריות, כיון שלא אמר 'עלי', וכל מקום שהוא ברשות הקדש הוא. ואם אמר מנה 'עלי' לרבי יוחנן חייב באחריותן עד שיבואו לידי גזבר, ולריש לקיש פטור מן האחריות. ואין דומה להאומר 'עלי' בקדשי מזבח שהוא חייב באחריותו לפי שמחוסר הקרבה, משא"כ קדשי בדק הבית שאין מחוסרים הקרבה.

איזהו נדר ואיזו היא נדבה – נדר האומר הרי עלי עולה, נדבה האומר הרי זו עולה. מה בין נדר לנדבה? נדר מתה או נגנבה או שאבדה חייב באחריותה, נדבה מתה או נגנבה או שאבדה אינו חייב באחריותה.

האומר שור זה עולה, בית זה קרבן – מת השור או נפל הבית, אינו חייב באחריותן. שור זה עלי עולה, בית זה עלי קרבן – מת השור ונפל הבית חייב לשלם, ואפילו לריש לקיש שהאומר עלי מנה ונגנב פטור, היינו משום שבכל מקום שהוא הוא ברשות הקדש, אבל כשנפל הבית ומת השור ואינן בעולם, חייב באחריות.

הכל מודים בערכין שאפילו אם לא אמר עלי שחייב באחריות – שנאמר 'ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה", חולין הן בידך עד שיבואו לידי גזבר.

דף קל"ט ע"ב 

אין צריך לחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן – שנאמר 'כי יקרא', במאורע הכתוב מדבר.

אפילו אין שם רק אפרוח אחד או ביצה אחת חייב בשילוח – שנאמר 'קן' מכל מקום.

דין שילוח הוא בין כשנמצא הקן ברשות היחיד, ובין ברשות הרבים, באילנות, בבורות שיחין ומערות, שנאמר 'לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ'.

יוני שובך ויוני עלייה שקננו בטפיחין ובבירות ואווזין ותרנגולין שקננו בפרדס חייב בשילוח, אבל קננו בתוך הבית וכן יוני הרדסיאות פטור משילוח, שנאמר 'כי יקרא' פרט למזומן. היו לפניך ומרדו חייב, שנאמר 'לפניך'.

מצא קן בים חייב בשילוח – שנאמר 'בדרך', ונאמר 'כה אמר ה' הנותן בים דרך'. מצא קן בשמים כגון עוף נושא קן באויר פטור – אע"פ שנאמר 'דרך נשר בשמים', שנקרא דרך נשר, ולא דרך. מצא קן בראשו של אדם – חייב, שנאמר 'ואדמה על ראשו'.

רמז למשה מן התורה רמז קודם שבא שסופו לבא – שנאמר 'בשגם הוא בשר' בשגם גימטריא משה, ונאמר שם 'והיו ימיו מאה ועשרים שנה', וכך היו ימי חיי משה, כלומר עתיד לבא בשגם שהוא משה מן הנולדים, וכן ימיו. המן מן התורה מנין – שנאמר 'המן העץ'. אסתר מן התורה מנין – 'ואנכי הסתר אסתיר', מרדכי מן התורה מנין – 'מר דרור', ותרגומו 'מירא דכיא'.

יש שונה 'יוני הרדסיאות' – על שם הורדוס שהתחיל להתעסק בגידולן, ויש שונה 'הדרסיאות' על שם מקומן.

עוף טמא פטור מלשלח – שנאמר 'כי יקרא קן צפור לפניך', עוף משמע בין טהור בין טמא, אבל צפור אין משמעו אלא טהור, שלא מצאנו טמא שנקרא צפור. ואע"פ שנקראו 'צפרי שמיא', צפור סתם לא נקראו. וכל מקום שנאמר 'צפור' ו'כנף', כגון 'תבנית כל צפור כנף' 'רמש וצפור כנף' 'כל צפור כל כנף' 'אמור לצפור כל כנף' – ציפור היינו עוף טהור, ו'כנף' היינו טמא וחגבים.

*************