
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון י"א תמוז תשע"ט
מסכת ערכין דף כ"ח
דף כ"ח ע"א
מחרים אדם מקצת צאנו או מבקרו, מעבדיו משפחותיו הכנענים ומשדה אחוזתו, שאומר הרי הן חרם ונותנן לכהן. ואם החרים את כולם ולא שייר לעצמו כלום, לרבי אליעזר אינם מוחרמים. שנאמר 'מכל אשר לו' ולא כל אשר לו, 'מאדם' ולא כל אדם, 'מבהמה' ולא כל בהמה, 'משדה אחוזה' ולא כל שדה אחוזה. ואם החרים אינם מוחרמין, שנאמר 'אך'. ורבי אלעזר בן עזריה דרשו מק"ו, מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו.
באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ורבי אליעזר אינו סובר מתקנה זו, אלא העיקר שישייר לעצמו קצת כמו בחרם.
המחרים בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים, ושדה מקנתו – אין מוחרמין, שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. ובברייתא דרשוהו מ'בהמה', מה בהמה יש לו רשות למוכרה אף כל שיש לו רשות למוכרה. וגם בתו קטנה שיש לו רשות למוכרה אינו יכול להחרימה, לפי שאין לו רשות למוכרה לעולם כבהמה.
הכהנים אין מחרימין – לפי שהחרמין שלהן.
הלוים, אין מחרימין בקרקעות – שנאמר 'כי אחוזת עולם היא להם'. ובמטלטלין – לרבי שמעון מחרימין, לפי שאין החרמין שלהן. ולרבי יהודה אין מחרימין, שנאמר 'מכל אשר לו ומשדה אחוזתו', מקיש מטלטלין לקרקעות.
דף כ"ח ע"ב
החרים שדותיו – נותנן לכהן שבאותו משמר, שנאמר 'כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו', ודורשים 'לכהן לכהן' מגזל הגר, שנאמר בו 'מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו', הרי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר. החרים מטלטלין – לרבי שמעון נותנן לכל כהן שירצה, שנאמר 'כל חרם בישראל לך יהיה'. ולרבי יהודה שמקיש מטלטלין לקרקעות, נותנים גם את המטלטלין לכהן שבאותו משמר.
שדה היוצאה לכהנים ביובל – נותנה למשמר שפגע בו יובל. פגע יום הכיפורים של יובל בשבת שהמשמרות מתחלפות בו, נותנה למשמר היוצא.
השמטת קרקעות של יובל הוא ביום הכיפורים – שנאמר 'ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם'. ולרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה חל היובל מראש השנה, ולשיטתו יובל ושביעית משמטין כאחד, לפי שהשביעית משמטת כספים בסופה, שנאמר 'מקץ שבע שנים תעשה שמטה', והיובל בתחילתה, נמצא שניהם משמטין בבין השמשות של ערב היובל.
חרמי כהנים אין להם פדיון – אלא ניתנים לכהנים.
סתם חרמים – לר' יהודה בן בתירא הן לבדק הבית, שנאמר 'כל חרם קדש קדשים הוא לה", ולחכמים הן לכהנים, שנאמר 'כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו'.
מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים – שנאמר (לחכמים) 'כל חרם קדש קדשים הוא לה", ללמד שהחרם חל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים. ואם נדר הוא נותן דמיהן, ואם נדבה היא, נותן טובת הנאה שיש לו בה. כיצד? אמר שור זה עולה והחרימו, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אף על פי שאינו רשאי, ונותן דמים אלו לכהן. (ורבי ישמעאל למד דין זה מדרשה אחרת – ראה להלן כט.).
הבכור בין תם בין בעל מום מחרימין אותו. וכיצד פודים אותו? (שהבכור עצמו אינו מוחרם שגופו של כהן), אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו כהן.
*************
יום שני י"ב תמוז תשע"ט
מסכת ערכין דף כ"ט
דף כ"ט ע"א
חרמי כהנים אין להן פדיון – וניתנין לכהן. חרמים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם, שנאמר 'כל חרם בישראל קדש קדשים הוא לה", נתנן לכהן הרי הן לכל דבריהם כחולין, שנאמר 'כל חרם בישראל לך יהיה'.
כהן שהקדיש שדה חרמו, לא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים והרי היא תחת ידי תהא שלי, ודין הוא בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כל שכן – שנאמר 'כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו', מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של ישראל, מה שדה אחוזה של ישראל יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכהנים, אף שדה חרמו.
רב פסק הלכה כרבי יהודה בן בתירא במשנתינו שסתם חרמים הן לבדק הבית, לפי שקיבל מרבו שהמשנה משובשת וכך היא סברת חכמים. וכן הורה רב יהודה, ועולא פסק שסתם חרמים לכהנים.
הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל. ודוקא בדיעבד שכבר חיללו, אבל לכתחלה יפדנו בשויו. וכל זה בזמן שבית המקדש קיים שיש הפסד להקדש, אבל בזמן הזה אפילו לכתחלה מחללו על שוה פרוטה. רב יהודה הורה לאחד שהחרים נכסיו לפדותן בארבעה זוזי משום פרסומי מילתא.
אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג – שנאמר 'עד שנת היובל יעבוד עמך'. ואין שדה החרם נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר 'ויצא ביובל ושב לאחוזתו'. ודווקא בקרקעות, אבל חרם של מטלטלין נוהג בזמן הזה. וקרקעות שבחוצה לארץ דינם כמטלטלין שבארץ ישראל.
אין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג – שנאמר 'לא יצא ביובל'. לר"ש בן יוחי אין שדה חרמין נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר 'והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם'. לר"ש בן אלעזר אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, שלמד 'טוב טוב' מעבד עברי.
דרש רבי ישמעאל, כתוב אחד אומר בבכור 'תקדיש', וכתוב אחד אומר 'לא יקדיש' – הא כיצד? מקדישו אתה הקדש עלוי, להעלותו בדמים ויתן טובת הנאתו לכהן, ואי אתה מקדישו הקדש מזבח שיהא שם זבח אחר חל עליו.
נולד בכור בעדרו – לחכמים מצוה להקדישו אע"פ שהוא קדוש מאליו, שנאמר 'הזכר תקדיש'. ולרבי ישמעאל אין צריך להקדישו.
הדרן עלך המקדיש שדהו
פרק תשיעי – המוכר שדהו
המוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג – אינו מותר לגאול פחות משתי שנים, שנאמר 'במספר שני תבואות ימכר לך'. היתה שנת שדפון וירקון, או שנת שביעית, אינו עולה מן המנין. נרה או הובירה, עולה לו מן המנין. לרבי אליעזר אם מכרה לו לפני ראש השנה והיא מליאה פירות, הרי זה אוכל ממנה שלש תבואות בשתי שנים.
ולא רק שאין כופין את הלוקח להחזיר למוכר בפדיון, אלא שאסור גם למוכר להראות זוזים ללוקח כדי שייטב בעיניו להחזירה לו. ולא רק המוכר עובר בעשה, שנאמר 'במספר שני תבואות ימכר לך', אלא גם לוקח עובר, שנאמר 'שנים תקנה'.
המוכר שדהו בשנת היובל עצמה – לרב מכורה ויוצאה, ולשמואל אינה מכורה כל עיקר, כי קל וחומר הוא, ומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר. ולרב אין דורשין ק"ו זה, כיון שחוזרים ומוכרים אותה לאחר היובל.
אין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה – כי קל וחומר הוא, ומה מכורה כבר יוצאה, שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר.
מוכרין סמוך ליובל לאחריו – שנאמר 'אחר היובל שנים תקנה', ומשמע מיד אחר היובל. ומופלג מן היובל, שנאמר 'לפי רוב השנים ולפי מעוט השנים'. בשנת היובל עצמה לא ימכור, ואם מכר – לשמואל אינה מכורה, ולרב אינה מכורה לענין שתהא שתי שני תבואות ביד הלוקח, אבל מכורה לענין שיאבד הלוקח מעותיו, ויוצאה מיד. ואין מעמידים אותה בידו עד שיאכל שתי שנים לאחר יובל (וכדין המוכר שנה אחת לפני יובל שמשלימין לו לאחר יובל), לפי שלא ירד בה על דעת לאכול פירות.
אכל לוקח את פירותיה שנה אחת לפני היובל – משלימין לו שנה אחרת אחר היובל.
מכר שדה בשנת היובל – לדעת שמואל שאינה מכורה, המעות חוזרין ללוקח.
המוכר עבדו לעובד כוכבים או בחוצה לארץ – יצא לחירות, וצריך גט שחרור מרבו שני. ואין המעות חוזרין ללוקח, שקונסים את הלוקח ולא את המוכר לפי שהאיסור בידו, שהרי העבד אצלו.
*************