לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י"ב אדר א' תשע"ט

מסכת חולין דף פ"ב

דף פ"ב ע"א 

השוחט פרת חטאת חייב באותו ואת בנו אפילו לרבי שמעון – ששחיטה ראויה היא, שלשיטתו פרה מטמאה טומאת אוכלין אע"פ שאסורה בהנאה, הואיל והיתה לה שעת הכושר להאכילה לאחר שנשחטה, שהיא נפדית ע"ג מערכתה אם מצא אחרת נאה הימנה.

השוחט עגלה ערופה אותו ואת בנו – לרבי ינאי וריש לקיש אם שחטה לאחר ירידתה לנחל איתן, פטור לרבי שמעון, ששחיטה שאינה ראויה היא, שכבר נאסרה משעת ירידה. ולרבי יוחנן חייב, ששחיטה ראויה היא, שאינה נאסרת אלא לאחר העריפה, ואם נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה, תצא ותרעה בעדר.

צפורי מצורע נאסרין – לרבי יוחנן משעת שחיטה, ולריש לקיש משעת לקיחה, שדורש 'קיחה קיחה' מעגלה ערופה שנאסרת מחיים.

שנים שלקחו פרה ובנה – ובא האחד לשחוט, וחבירו אומר אני צריך יותר ממך, ובאו לב"ד, אומרים להם הלוקח ראשון ישחוט, שעל מנת כן לקח. ואם קדם השני זכה, והוא זריז שלא עבר על איסור, ונשכר שאוכל בשר.

שחט פרה ואח"כ שני בניה – סופג שמונים. שחט שני בניה ואחר כך שחט אותה –  סופג ארבעים. ואע"פ שנאמר אותו ואת בנו ולא נאמר בנו ואותו, מ'לא תשחטו' למדנו שניהם.

שחטה ואת בתה ואת בת בתה – סופג שמונים. שחטה ואת בת בתה, ואחר כך שחט בתה, לת"ק סופג ארבעים, ולסומכוס משום רבי מאיר שמונים.

אחד שחט את הפרה, ואחד שחט את אמה, ואחד שחט את בנה – שנים האחרונים חייבין.

דף פ"ב ע"ב 

שחטו שנים, זה את האם וזה את בנה – האחרון חייב, שנאמר 'לא תשחטו' אפילו ע"י שנים.

אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד – לחכמים אינו חייב אלא אחת, שהרי אפילו באותו ואת בנו שהן גופין מוחלקין, אם שחט אותה ואת בת בתה, ולאחר מכן שחט את הבת אינו לוקה אלא ארבעים, כ"ש כאן שאין גופין מוחלקין. ולשיטת סומכוס נסתפקו בגמרא אם מחייב שמונים רק באותו ואת בנו משום שהן גופין מוחלקין, או שמחייב שמונים גם במי שאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד.

הזורע כלאים כלאים – לוקה. י"א שזרע שני פעמים בהתראה אחת, וסומכוס היא שמחייב שמונים באכילת שני זיתים בהעלם אחד. וי"א שהכוונה שזרע שני מיני כלאים, חטה וחרצן ושעורה וחרצן, ולא כרבי יאשיה שאינו מחייב אלא בחטה ושעורה וחרצן במפולת יד.

נזיר שהיה שותה יין כל היום – אינו חייב אלא אחת. אמרו לו אל תשתה והוא שותה, אל תשתה והוא שותה, חייב על כל אחת ואחת.

אכל כזית מגיד הנשה של ירך ימין וכזית משל ירך שמאל – לת"ק לוקה שמונים. ולרבי יהודה ארבעים. יש מעמידים המחלוקת כשאכל בזה אחר זה ובשתי התראות, ואע"פ שרבי יהודה מסתפק אם האיסור הוא בגיד של ירך ימין או בירך שמאל, התנא סובר שלרבי יהודה התראת ספק שמה התראה. ויש מעמידים אותה בבת אחת ובהתראה אחת, ות"ק הסובר שלוקה שמונים סומכוס היא, שמחייב שמונים גם באכילת שתי זיתים בהעלם אחד.

מי שנולד בתוך שלשה חדשים שלאחר גירושי אמו, ויש ספק אם הוא בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, והכה את שניהם או קיללן בבת אחת – חייב. ואם הכה את זה וחזר והכה את זה, או קילל זה וחזר וקילל זה, לת"ק חייב שהתראת ספק שמה התראה, ולרבי יהודה י"א שהוא פטור (שסובר בדעת רבי יהודה שהתראה ספק לא שמה התראה).

*************

יום שני י"ג אדר א' תשע"ט

מסכת חולין דף פ"ג

דף פ"ג ע"א 

אין לוקין על לאו של נותר – לרבי יהודה שנאמר 'לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו', בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו. ולרבי יעקב משום שהוא לאו שאין בו מעשה.

אכל שני גידין משתי ירכות משתי בהמות – לת"ק סופג שמונים ולרבי יהודה ארבעים. יש מעמידים המחלוקת בבת אחת ובהתראה אחת, ות"ק סומכוס הוא וסובר שהאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד לוקה שמונים. אבל בזה אחר זה ובשתי התראות, לדברי הכל לוקה שמונים. וי"א שנחלקו בזה אחר זה, ומדובר כשאין באחד מהם כזית, וסובר רבי יהודה שהאוכל גיד הנשה שאין בו כזית אינו לוקה. אבל בבת אחת לדברי הכל לוקה ארבעים.

אכל גיד הנשה שאין בו כזית – לת"ק חייב, לר' יהודה פטור עד שיהא בו כזית.

בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט. ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב ראשון של פסח, ערב עצרת, וערב ראש השנה. ולרבי יוסי הגלילי גם בערב יום הכפורים בגליל. ואם לא הודיעו, הולך ושוחט ואינו נמנע.

לרבי יהודה כל זה כשמכר את הראשונה היום, אבל אם מכר את הראשונה אתמול והשניה היום – אין צריך להודיעו, שאני אומר שמאתמול שחט הראשון. ומודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיעו, בידוע ששניהם שוחטין ביום אחד.

דרך העולם שבית החתן מכין לסעודה יותר מבית הכלה – ולפיכך שנינו שמכר את האם לחתן ואת הבת לכלה.

בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו, שאפילו יש לו שור שוה אלף דינרים ואין לו ללוקח אלא דינר, ולא משך הלוקח, כופין אותו לשחוט, לפיכך אם מת מת ללוקח והפסיד את הדינר. אבל בשאר ימות השנה אינו כן, שאינו קונה אלא במשיכה, לפיכך אם מת מת למוכר.

ונחלקו אמוראים בטעם הדבר: לרב שמואל בר רב יצחק מדובר כשזיכה לו המוכר ע"י אחר, שבארבעה פרקים אלו זכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו, ובשאר ימות השנה חוב הוא לו, ואין חבין לאדם שלא בפניו. ולרבי אלעזר בשם רבי יוחנן בארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שמעות קונות.

לרבי יוחנן מן התורה מעות קונות – ומה טעם אמרו משיכה קונה, גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה.

את זו דרש רבי שמעון בן זומא: נאמר במעשה בראשית יום אחד ונאמר באותו ואת בנו יום אחד, מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה, אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה, אע"פ שכל הענין כולו מדבר בקדשים, ובקדשים הלילה הולך אחר היום.

דף פ"ג ע"ב 

רבי דרש ממה שנאמר 'יום אחד' – שיום המיוחד טעון כרוז. מכאן אמרו בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו שמכר את אמה או את בתה.

הדרן עלך אותו ואת בנו

פרק כיסוי הדם

כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין, כגון חטאת או עולת העוף. ונוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאינו מזומן, ונוהג בכוי מפני שהוא ספק. ואין שוחטין את הכוי בי"ט, שמא צריך כיסוי ומספק אי אפשר לחלל יו"ט, ואם שחטו אין מכסין את דמו.

חכמים נחלקו בטעם שאין כיסוי הדם נוהג במוקדשין:

א. י"א משום שאי אפשר שיתן עפר למטה, שאם יבטלנו יוסיף על הבנין, ואם לא יבטלנו הרי זו חציצה. ואע"פ שאם לא נתן עפר למטה נותן למעלה, צריך שיהיה ראוי שיתן עפר למעלה, שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. ואע"פ שיכול לגרור את הדם ולכסותו, נאמר 'ושפך וכסה', מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי, יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכסוי. ב. י"א שמדובר בקדשי בדק הבית, ומשום שהיא שחיטה שאינה ראויה שאסורה בהנאה. ואי אפשר שיפדנה לאחר שחיטה, שסובר רבי כרבי מאיר שצריך העמדה והערכה, ולענין שחיטה שאינה ראויה סובר כרבי שמעון. ג. י"א שאע"פ שיכול לפדותה לאחר שחיטה (לרבי שמעון שאין צריך העמדה והערכה), פטור מכיסוי, שנאמר 'ושפך וכסה', מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי, יצא זה שמחוסר שפיכה פדייה וכסוי. ד. למר בר רב אשי מוקדשין נתמעטו מכיסוי, ממה שנאמר 'חיה או עוף', מה חיה אינה קודש אף עוף אינו קודש. ואין דורשים מה חיה שאין במינו קדש אף עוף שאין במינו קדש, ואוציא תורין ובני יונה לגמרי לפי שיש במינן קדש, כי מה חיה לא חלקת בה, אף עוף לא תחלוק בו.

השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה – שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר, עפר לא נאמר אלא בעפר.

שחט חיה ואח"כ שחט בהמה – פטור מלכסות, שהרי דם בהמה למעלה ומה יכסה. שחט בהמה ואח"כ חיה – חייב לכסות מלמעלה (אע"פ שאין עפר מלמטה).

*************