לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י"ד אייר תשע"ט

מסכת בכורות דף ל"ב

דף ל"ב 

לרב שמואל בר יצחק למדים שמעשר בהמה של יתומים מוכרים אותו כדרכו ממה שנאמר 'רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר' – איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים אלא לאחר שחיטה, זה מעשר בהמה, הרי שמן התורה נמכר לאחר שחיטה, וביתומים לא גזרו חכמים.

המבליע דמי בשר של מעשר בהמה בעצמות – בבהמה דקה אסור, שהעצמות אין ראויים לכלום. ובבהמה גסה שהעצמות ראויים לכלים, מותר. ודווקא במקום שעושים כלים מן העצמות, אבל במקום שאין עושים אין מבליעים גם בבהמה גסה.

מעשר אינו נמכר לפי שנאמר בו 'לא יגאל', ומנין שמכירה בכלל 'לא יגאל'? א) שנאמר לא יגאל במעשר, ונאמר בחרמים, מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו. והוא מופנה לדרשה, שלא היה צריך לומר 'לא יגאל' בחרמים, וילמוד העברה העברה מבכור שהוא קדוש ואינו נגאל, וכן לא היה צריך לומר 'לא יגאל' במעשר ש'והעברת' האמור בבכור מיותר ללמד העברה העברה על מעשר שאינו נגאל. ב) לרבא 'לא יגאל' האמור בחרמים אינו צריך, כי בבית בעלים הקדש הוא, ובבית כהן חולין הוא, ואם אינו ענין לחרמים תנהו ענין למעשר שנאמר בו לשון גאולה כחרמים. ג) לרב אשי 'לא יגאל' הכוונה על מכירה, שנאמר 'והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל', אימתי עושה תמורה מחיים, אימתי אינו נגאל מחיים, הא לאחר שחיטה נגאל, ולא מצאנו דבר שאין לו פדיון מחיים ויש לו לאחר שחיטה, אלא בהכרח ש'לא יגאל' הכוונה שלא ימכר. והתורה כתבה בלשון גאולה, לומר שגם אינו נפדה אע"פ שהמעות מגיעות להקדש.

'ושב הכהן' 'ובא הכהן' נלמד זה מזה בגזירה שוה – כי זו היא שיבה זו היא ביאה. ודווקא במקום שאין לשון הדומה לו, אבל כשיש לשון דומה ולשון שאינו דומה, למדים דומה מדומה ולא זה שאינו דומה. ולפיכך למדים איסור מכירה מחרמים על מעשר שבשניהם נאמר לשון 'גאולה', ואין למדים מחרמים על בכור שבבכור נאמר לשון 'פדיה', אע"פ שמשמעות של גאולה ופדיה שוה.

חרמים כל זמן שהן בבית בעלים – הרי הן כהקדש לכל דבריהם, שנאמר 'כל חרם קדש קדשים הוא לה". נתנן לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם – שנאמר 'כל חרם בישראל לך יהיה'.

*************

יום שני ט"ו אייר תשע"ט

מסכת בכורות דף ל"ג

דף ל"ג ע"א 

לבית שמאי לא ימנה ישראל עם הכהן לאכילת בכור בעל מום – שנאמר 'ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין', מה חזה ושוק רק לכהנים, אף בכור. בית הלל מתירין אפילו זרים, שנאמר 'הטמא והטהור יחדו יאכלנו', מה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור, זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור. עובד כוכבים – לבית הלל בברייתא לא יאכל, ולרבי עקיבא בשיטת בית הלל יאכל, שנאמר 'כצבי וכאיל', מה צבי ואיל מותר לעובדי כוכבים אף פסולין מותר לעובדי כוכבים.

שלשה פעמים נאמר 'כצבי וכאיל' – אחת לדרשת רבי יצחק ורבי אושעיא (לא נתפרש), ואחת לדרשת רבי אלעזר הקפר (שצבי ואיל ניתרין בשחיטה כפסולי המוקדשין), ואחת (לת"ק) ללמד שפסולי המוקדשין פטורים מבכורה כצבי ואיל.

לבית שמאי אין מאכילין בכור בעל מום לנדות – ואע"פ שנאמר 'הטמא והטהור יחדו יאכלנו', אין היתר למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, וכן מצאנו בפסח שבא בטומאה שאין זבין ומצורעין וזבות ונדות ויולדות אוכלים ממנו. ולבית הלל מאכילין אותו לנדות, ואינו דומה לפסח שנאמר 'טמא נפש', אבל כאן נאמר 'טמא' סתם וכל טומאות בכלל.

אין מרגילין ביום טוב – שלא יפשוט עור הבהמה דרך הרגלים שיהא כולו שלם, לפי שטורח טירחא שאינו ראוי לו ביום טוב. ואין מרגילין בבכור – לבית שמאי שעומד בקדושתו גם לאחר שחיטה ואין מאכילים אותו לנדות, ולכך דינו כתם שאין מרגילין בו משום בזיון קדשים, שמתיירא לחתוך העור וחותך הבשר. ואין מרגילין בפסולי המוקדשין – לרבי אלעזר בר"ש שאם נזרק דמה של תמימה, אפילו בשר בעלת מום בקדירה אסורה באכילה, שהיא עומדת בקדושתה והיא כחטאת שכיפרו בעליה. אבל לבית שמאי אפשר שאין קדושה לאחר שחיטה אלא בבכור שקדוש מרחם, ולא בשאר פסולי המוקדשין. ולר"א בר"ש אפשר שאין קדושה לאחר שחיטה אלא בפסולי המוקדשין שתופסים פדיונם, ולא בבכור. וי"א (להלן ע"ב) שהאיסור להרגיל בפסולי המוקדשין הוא לדברי הכל – שנראה כעובד עבודה בקדשים. וי"א גזירה שמא יגדל מהן עדרים עדרים.

היו לפניו שתי חטאות, שהפרישן לאחריות שאם תאבד האחת יתכפר בחבירתה, ונפל מום באחת מהן – תמימה תקרב לחטאתו, בעלת מום תיפדה ודמיה לנדבת שופרות. נשחטה בעלת מום לאחר פדיון – לתנא קמא אם נשחטה קודם שנזרק דמה של תמימה מותרת גם לאחר זריקת דם התמימה, שמאחר שבאת בעלת מום לכלל היתר זביחה שוב אין בה קדושה. ואם נשחטה משנזרק דמה של תמימה אסורה בהנאה כחטאת שכיפרו בעליה. לר"א ברבי שמעון אפילו בשר בעלת מום בקדירה ונזרק דמה של תמימה, אסורה, שהיא עומדת בקדושתה גם לאחר שחיטה.

דף ל"ג ע"ב  

אע"פ שהתירו למכור פסולי המוקדשין באיטליז ולשקול בליטרא משום ריווח שיש להקדש – לא התירו להרגיל את העור לר"א בר"ש, כי מה שמשביח בעור פגם בבשר.

בכור שאחזו דם נחלקו תנאים מה יעשו בו: א. לרבי יהודה – אפילו אם הוא מת אין מקיזין לו דם ואפילו במקום שאין עושים בו מום שיכול לחזור ולהתרפאות, שמתוך שהוא בהול על ממונו, אם יתירו לו במקום שאין עושה מום יעשה גם במקום שעושה מום. ב. לחכמים במשנה (והיא שיטת רבי מאיר בברייתא) – יקיז במקום שאין עושה בו מום ולא במקום שעושה מום, שאם לא יתירו לו במקום שאין עושה מום, וודאי יבוא לעשות בו מום. ואם הקיז ועשה בו מום, לא ישחט עליו עד שיפול בו מום אחר. ג. לחכמים בברייתא – יקיז גם במקום שעושה בו מום אם צריך להקיז מאותו אבר, ולא יניחנו שימות, אבל לא ישחט על אותו המום. ד. לרבי שמעון – יקיז אף על פי שעושה בו מום (שדבר שאין מתכוין מותר), וגם ישחט על אותו המום.

אע"פ שחכמים סוברים שמותר להטיל מום בבכור שאחזו דם, לפי שאין לך בעל מום גדול הימנו שהרי ימות כולו, וסוברים שמותר להטיל מום בבעל מום – מודים הם במחמץ אחר מחמץ במנחות ששניהם חייבים – שנאמר 'לא תאפה חמץ ולא תעשה'. וכן במסרס אחר מסרס חייב – שנאמר 'ומעוך וכתות ונתוק וכרות', אם על כורת חייב על נותק לא כל שכן, אלא להביא נותק אחר כורת שחייב. ולא נחלקו אלא במטיל מום בבעל מום – שלרבי מאיר למדים מ'כל מום לא יהיה בו' שלא יטיל מום אפילו בבעל מום, ולחכמים דורשים מ'תמים יהיה לרצון' שהאיסור להטיל מום הוא רק בתם.

חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה – לרבי אליעזר עדיין צריך לשומרה מטומאה וודאית, שמא יבוא אליהו ויטהרנה, לפיכך אם היתה במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע, ואם היתה מגולה יכסנה. לרבי יהושע – אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה אם היתה מכוסה יגלנה, שעתה אינה ראויה לאכילה שמא טמאה היא, ולא לזילוף שמא טהורה היא ואסור לאבדה, לפיכך יגלנה ותיטמא, ותהא ראויה לזילוף. לרבן גמליאל – לא יחדש בה דבר. (טעם המחלוקת מבואר להלן לד.).

רבי מאיר דורש מ'תמים יהיה לרצון' שפסולי המוקדשין לאחר פדיונן מותר להטיל בהם מום – אע"פ שאסורים בגיזה ועבודה.

*************