לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י"ד שבט תשע"ט

מסכת חולין דף נ"ד

דף נ"ד ע"א 

בין וושט שנקובתו במשהו ובין קנה שנקובתו בכאיסר – דרוסתן במשהו, מפני שהארס מתפשט.

בדיקת דרוסה: לרב יצחק בר שמואל בר מרתא: כנגד בני מעיים. ורב נחמן נשבע שרב הורה מהכף עד הירך, והיינו מכף המוח, וכולל גם כנגד הסימנים. וכן נשבע רב חייא בר יוסף לר' יוחנן וריש לקיש שאמרו שצריך רק כנגד בני מעיים. אמר ריש לקיש: מנו רב ומנו רב ולא ידענא ליה. הזכירו ר' יוחנן שרב הוא התלמיד ששימש את רבי רבה ור' חייא, והאלוקים כל אותן שנים ששימש אותו תלמיד בישיבה אני שמשתי בעמידה, ומאן גבר הוא גבר בכולא, מיד פתח ריש לקיש ואמר: ברם, זכור אותו האיש לטוב, שאמרו שמועה מפיו:

נמצאת הגרגרת אחר השחיטה שמוטה ושחוטה – כשרה, שאי אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה. ולר' יוחנן: יביא הקנה ויקיף וישוה לחיתוך שיעשה כעת. והוסיף רב נחמן: כל מה שהתירו רב (בלא בדיקה) ור' יוחנן (ע"י בדיקה) היינו כשלא תפס בסימנים בשעת שחיטה, אבל תפס בסימנים ושחט אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה.

שנינו: 'זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה' – לרבות שב שמעתתא שנתבארו לעיל (מב:).

בני ביתו של יוסף הצייד היו הורגים הבהמות ע"י הכאה על גיד הנשה – שאלו את ר' יהודה בן בתירא אם נטרפת ע"י מכה זו, והשיב: וכי להוסיף על הטרפות יש? אין לך אלא מה שמנו חכמים!

רב פפא בר אבא הצייד היה הורג הבהמות ע"י הכאה בכליה – שאלו את רבי אבא אם נטרפת ע"י מכה זו, והשיב: וכי להוסיף על הטרפות יש? אין לך אלא מה שמנו חכמים! ואף שלבסוף מתה ע"י מכה זו – אפשר לרפאותה ע"י סממנים ותחיה.

ואלו כשרות בבהמה: ניקבה הגרגרת או שנסדקה וחסרה פחות מכאיסר האיטלקי, נפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח, ניקב הלב שלא לבית חללו, נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה, ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית, המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה, ניטל הטחול, ניטלו הכליות, ניטל לחי התחתון, ניטלה האם שלה, חרותה בידי שמים.

גלודה – ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלים.

דף נ"ד ע"ב 

בוקא דאטמא דשף מדוכתיה – לרב מתנה: טרפה, לרבא: כשרה, ורק אם נפסק ניביה (גיד שבראש העצם) טריפה. ועוד נחלקו האמוראים בדין זה: לר' יוחנן – מה ששנינו 'אלו טרפות' דוקא, שראה התנא שיש לרבות דין זה מ'זה הכלל' ששנה בסיפא, משום שדומה לטריפות של 'נטולה', ולכן מיעט זאת במה ששנה 'אלו טרפות' – ולא זה. לריש לקיש – 'אלו כשרות' דוקא, שראה שאין לרבות דין זה מ'זה הכלל' כיון שאינו דומה לטריפות 'נקובה' או 'פסוקה' או 'נטולה', ולכך שנה 'אלו כשרות' – אבל זו טריפה. להלכה: כשרה אף אם נפסק ניביה, ורק אם נתעכל ונרקב לגמרי טרפה.

נחסרה גרגרת עד כאיסר האיטלקי כשרה – ואמר זעירי לתלמידיו שבמטבעותיהם השיעור הוא בדינר קורדינאה והוא כ'פשיטא' קטן הנמצא בין פשיטי דפומבדיתא.

רבי יוחנן ביקש מרבי חנא השולחני דינר קורדינאה לשער בו טריפות הגרגרת, ורצה לעמוד בפניו, אמר לו: שב בני שב, אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעסוקים במלאכתם. ורק מפני מביאי ביכורים עומדים, אך אין להוכיח מכך שחביבה מצוה בשעתה – שאפשר שהוא מפני שאם לא יכבדום נמצא מכשילן לעתיד לבא.

נחסרה גרגרת כאיסר האיטלקי בדיוק – טריפה, שלחומרא אומרים 'עד ולא עד בכלל' (אבל לא לקולא, כדלהלן בדף הבא). וכן לענין שיעור 'כסלע' (לענין גולגולת שחסרה) כסלע הרי הוא כמו יותר מסלע.

*************

יום שני ט"ו שבט תשע"ט

מסכת חולין דף נ"ה

דף נ"ה ע"א 

כל שיעורי חכמים להחמיר – חוץ מכגריס של כתמים להקל (ואינה טמאה אלא בכגריס ועוד). וכן לענין 'עד' תמיד לחומרא – ולכן אמרו (לעיל נד:) לגבי שיעור טריפות גרגרת וגולגולת 'עד ועד בכלל'.

חבל היוצא מן המטה – עד ה' טפחים טהור, וה' בדיוק טמא, דלחומרא 'לא עד בכלל'. מה' עד י' – טמא, וי' בדיוק טמא, דלחומרא 'עד בכלל'.

שיעור קבלת טומאה בכלי חרס דקין, ובשברי קרקרותיהן ודופנותיהם היושבים בלי סמיכה: המקבלים עד 'לוג' – בכדי סיכת קטן. מלוג עד סאה – רביעית. מסאה ועד סאתים – חצי לוג. ו'לוג' ו'סאה' וסאתים' דינם כפחות מכך, שלחומרא 'עד ועד בכלל'.

ניטל הטחול כשרה – אך לרב עוירא אם רק ניקב טריפה. ומה ששנינו שאם חתך מטחול הבהמה עצמה ונשארה בתוכה בשעת שחיטה אסור באכילה ואינו ניתר בשחיטה – א. באמת כל הבהמה אסורה, משום שנטרפה בחתיכת הטחול (ואגב ששנינו לענין עובר שאם נחתך ממנו ונשאר בתוכה בשעת שחיטה האבר שנחתך מותר נקטו לגבי האם שהאבר אסור). ב. 'נחתך' דינו כ'ניטל' שכשרה, ולא כ'ניקב' שטריפה.

לרכיש בר פפא לקתה בכוליא אחת – טרפה, והיינו בהגיעה הלקותא למקום חריץ – הלובן שתחת מתניה.

כל מורי הוראות בטריפות שבארץ ישראל אמרו: הלכה כרכיש בר פפא, אך אין הלכה כרב עוירא, אך דווקא בניקב הטחול בחלקו הדק אבל אם ניקב בחלקו העבה טרפה, אמנם אם נשאר כעובי דינר זהב שלא ניקב – כשרה.

 

דף נ"ה ע"ב 

אמרו במערבא: כל הפוסל בריאה כשר בכוליא, שהרי נקב פסול בריאה וכשר בכוליא, וכל שכן שהכשר בריאה כשר בכוליא. והקשה ר' תנחומא: הלא מוגלא – כשר בריאה ופסול בכוליא, ומים זכים הצלולים ואינם סרוחים – כשרים בשניהם. אלא אין אומרים בטרפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה.

הכוליא שהקטינה טריפה, בדקה – עד כפול, בגסה – עד כענבה בינונית.

(ניטל לחי התחתון כשרה – היינו דווקא ביכולה לחיות על ידי לעיטה והמראה.)

ג' שמות יש לרחם הבהמה: אם, טרפחת, שלפוחית.

חרותה, והיינו שצמקה ריאה שלה – בידי שמים כשרה, בידי אדם טרפה, לר' שמעון בן אלעזר אף בידי כל הבריות טרפה.

בדיקת ריאה שצמקה לידע איך צמקה – מניחים אותה מעת לעת בקיץ בקערות חרס לבנות מלאות מים קרים, ובחורף בקערות חרס שחורות מלאות מים פושרים – ואם חוזרת לקדמותה הרי זו בידי שמים וכשרה.

הגלודה – רבי מאיר מכשיר וחכמים פוסלים, וחזר בו רבי מאיר והטריף.

גלודה שנשתייר כסלע כשרה – לשמואל: ברוחב כסלע על פני כל השדרה – ואיבעיא בניטל מקום שדרה וכל השאר קיים. לרבה בר בר חנה: בראשי פרקים – ואיבעיא בניטל מקום ראשי פרקים וכל השאר קיים. לר' אלעזר ב"ר ינאי: במקום טיבורו – ואיבעיא בניטל מקום טיבורו וכל השאר קיים. לרב: כל העור כולו מציל בכסלע חוץ מעור בית הפרסות. לר' יוחנן: אפילו עור בית הפרסות מציל, והיינו לדעת חכמים דלהלן שדינו כעור ולא כבשר.

השוחט את העולה להקטיר כזית עור חוץ למקומו או לחוץ לזמנו – אינו פסול, כיון שאינו בשר. וכמו כן לענין טומאה. אך יש עורות שדינם כבשר בין לענין קדשים [שאם חישב להקטירם חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חישב חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת], ובין לענין טומאה – לחכמים: היינו עור שתחת האליה. לאליעזר בן יהודה איש איבלים משום ר' יעקב, ולר' שמעון בן יהודה איש כפר עיכוס משום ר' שמעון: גם עור בית הפרסות ועור הראש של עגל הרך וכל שמנו חכמים במשנה לגבי טומאה שדינם כבשר – להביא עור בית הבושת.

*************