לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י"ד תשרי תשע"ט

מסכת מנחות דף מ"ד

דף מ"ד ע"א 

חלזון – גופו דומה לים, וברייתו לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים.

אין לך כל מצוה קלה שכתובה בתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה, ובעולם הבא איני יודע כמה, צא ולמד ממצות ציצית – מעשה באחד שהיה זהיר בציצית, שכר זונה בד' מאות זהובים, וקודם מעשה טפחו לו ד' ציציותיו על פניו, ונשמט ע"ג קרקע, ואף היא נשמטה ושאלה מה מום ראית בי, אמר לה העבודה שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה 'אני ה' אלקיכם' שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, נדמו עלי כד' עדים, כתב לה שמו ושם עירו ורבו ומדרשו. חילקה נכסיה שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה חוץ מאותן מצעות, ובאת לבית מדרשו ונתגיירה ונשאה, אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר, זה מתן שכרו בעה"ז, ולעולם הבא איני יודע כמה.

טלית שאולה – כל שלשים יום פטורה מציצית, מיכן ואילך חייבת.

הדר בפונדקי בארץ ישראל והשוכר בית בחוץ לארץ – כל שלשים יום פטור ממזוזה, מיכן ואילך חייב. אבל השוכר בית בארץ ישראל, עושה מזוזה לאלתר משום יישוב ארץ ישראל.

תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש – מתחילה אמר רב חסדא שרק אם יש לו, אבל אם אין לו מעכבת, גזירה שמא יפשע ולא יקנה האחרת. ולאחר מכן אמר שבכל אופן אינה מעכבת, שאין טעם שמי שאין לו שתי מצוות לא יקיים גם מצוה אחת.

כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה. וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה. וכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה. כל שאין לו מזוזה בפתחו עובר בשני עשה 'וכתבתם וכתבתם'.

כל המניח תפילין מאריך ימים – שנאמר 'ה' עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני', אותם שנושאים עליהם שם ה' בתפילין, יחיו.

 

דף מ"ד ע"ב 

הסולת והשמן של מנחת נסכים אין מעכבין את היין – שאם הביא יין בלא סולת ושמן, מנסכן. ולא היין מעכבן.

המתנות שעל המזבח החיצון אין מעכבות זו את זו – שכל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר, שנאמר 'ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלקיך'.

מנחה ונסכים הבאים עם הזבח – מביא מנחה ואחר כך נסכים, שנאמר 'עולה ומנחה', לאחר העולה יקריב מיד את המנחה.

מנחה ונסכים הבאים בפני עצמם – לחכמים למדים מאלו שבאים עם הזבח שמביא מנחה ואח"כ נסכים. ולרבי מביא נסכים ואחר כך מנחה, שרק הבאים עם הזבח מקדימין את האכילה כיון שהתחיל בה, אבל הבאים בפני עצמם מקדימין את הנסכים שאומרים עליהם שירה.

'מנחתם ונסכיהם' בלילה – שמנחת נסכים קריבין בלילה. 'ומנחתם ונסכיהם' למחר – שאם הביא היום יכול להקריב נסכיו למחר.

אין נסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח – שנאמר 'זבח ונסכים'.

*************

יום שני ט"ו תשרי תשע"ט

מסכת מנחות דף מ"ה

דף מ"ה ע"א 

פרים וכבשים של חג מעכבין זה את זה – שנאמר 'כמשפט' 'כמשפטם'.

אילים של עצרת הכתובים בתורת כהנים – מעכבין זה את זה, שנאמר בהם הויה. אבל אין האילים האמורים בתורת כהנים מעכבין לאיל האמור בחומש הפקודים, ולא איל של חומש הפקודים מעכב לאילים של תורת כהנים. והפרים, גם האמורים במקום אחד, אינם מעכבין זה את זה.

לא מצא במוסף של ראש חודש שני פרים – מביא פר אחד, שנאמר ביחזקאל 'וביום החדש פר בן בקר תמים'. וכן אם לא מצא שבעה כבשים, מביא ששה, שנאמר 'וששה כבשים'. לא מצא ששה יביא חמשה, חמשה יביא ארבעה, ארבעה יביא שלשה, שלשה יביא שנים, ואפילו אחד, שנאמר 'ולכבשים כאשר תשיג ידו'. ולמה נאמר ששה, ללמד שכמה שאפשר להביא יביא. ואם יש להם שני פרים, או שבעה כבשים, מעכבין זה את זה, שנאמר 'יהיו'.

בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר תמים 'וחטאת' את המקדש – והלא עולה היא? – לרבי יהודה ורבי יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה, ולרבי יוסי ורב אשי הקריבו מילואים בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה.

'וכל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים' – וכי לא הוזהרו אלא כהנים? לרבי יוחנן אליהו עתיד לדורשה, ולרבינא בא לאסור את הכהנים, שלא תאמר שהותר להם נבילה וטריפה הואיל והותר להם מליקה.

'וכן תעשה בשבעה בחודש מאיש שוגה ומפתי וכפרתם את הבית' – 'שבעה' אלו שבעה שבטים שחטאו, שאע"פ שאינם רובה של קהל מביאים פר העלם דבר. 'חודש', אם חדשו בית דין ואמרו חלב מותר, מביאים פר העלם. 'מאיש שוגה ומפתי', מלמד שאין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.

זכור אותו האיש לטוב וחנינא בן חזקיה שמו – שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה, העלה שלש מאות גרבי שמן, וישב בעלייה ודרשו.

לרבי שמעון אם היו להם פרים מרובין ולא היו נסכים – יביאו פר אחד ונסכיו ואל יקרבו כולן בלא נסכים. ואם היו להם אילים מרובין ולא היה להן איפתן, יביאו איל אחד ואיפתו ולא יקרבו כולם בלא איפות, שנאמר 'ואיפה לפר ואיפה לאיל'.

דף מ"ה ע"ב 

הפר והאילים ושבעת הכבשים והשעיר של עצרת האמורים בתורת כהנים – אין מעכבין את שתי הלחם, ולא הלחם מעכבן.

לרבי עקיבא הלחם מעכב את הכבשים (שני כבשי השלמים), ואין הכבשים מעכבין את הלחם. ולר"ש בן ננס הכבשים מעכבין את הלחם והלחם אינו מעכב הכבשים, שכן היה במדבר שקרבו כבשים בלא לחם. לרבי שמעון הלכה כבן ננס ולא מטעמו, שבמדבר לא קרבו גם הכבשים, שכל האמור בתורת כהנים לא הקריבו במדבר (הטעם מבואר בסמוך), וכל האמור בחומש הפקודים הקריבו. אלא שכבשים קרבים בלא לחם מפני שמתירין את עצמן, אבל לא הלחם בלא כבשים שאין ללחם מי שיתירנו.

כבשים האמורים בחומש הפקודים, אינם האמורים בתורת כהנים, שהרי כשמגיע אצל פרים ואילים נאמר בתורת כהנים פר ושני אילים, ובחומש הפקודים שני פרים ואיל אחד, אלא הללו באין בגלל עצמן והללו בגלל לחם. ואין לומר שאם ירצה יקריב פר ושני אלים, ואם ירצה שני פרים ואיל, שמכיון שנשתנה סדרן משמע שאחרים הם.

האמור בחומש הפקודים קרב במדבר – אבל האמור בתורת כהנים לא קרב במדבר, שנאמר 'והקרבתם על הלחם', חובה על הלחם, ונאמר 'שבעת כבשים תמימים' אע"פ שאין לחם, ומה תלמוד לומר על הלחם, שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם.

לרבי עקיבא הלחם מעכב את הכבשים ולא להיפך – שדורש 'יהיו' לה' לכהן מ'סולת תהיינה', שהויה עולה על הלחם. ואינו לומד מ'יהיו' עולה לה' האמור בשבעה כבשים, לפי שדנין דבר שמתנה לכהן מדבר שמתנה לכהן ולא מדבר שאינו מתנה לכהן. ולבן ננס הכבשים מעכב את הלחם ולא להיפך – שדנין 'יהיו' מ'יהיו' ולא מ'תהינה', ואע"פ שדנין 'ושב הכהן' מ'ובא הכהן' שזו היא שיבה זו היא ביאה, במקום שיש לשון דומה למדים ממנו. וי"א שנחלקו בכתוב עצמו, שלרבי עקיבא 'יהיו' עולה על לחם שכולו לכהן, ומה שנאמר 'לה' לכהן' הוא משום שקנאו השם ונתנו לכהן, ולבן ננס עולה על הכבשים שמקצתו לה' ומקצתו לכהן.

*************