לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י"ז כסלו תשע"ט

מסכת מנחות דף ק"ז

דף ק"ז ע"א 

שנינו שהאומר 'הרי עלי זהב' לא יפחות מדינר זהב – והיינו דווקא באומר 'מטבע זהב', והמטבע הפחות הוא דינר, שאין עושים פרוטה מזהב. אך אם אמר 'זהב' סתם יכול להביא חתיכת זהב קטנה.

שנינו שהאומר 'הרי עלי כסף' לא יפחות מדינר כסף – והיינו דווקא באומר 'מטבע כסף', ובמקום שאין מצויות פרוטות מכסף. אך אם אמר 'כסף' סתם יכול להביא חתיכת כסף קטנה.

שנינו שהאומר 'הרי עלי נחושת' לא יפחות ממעה כסף, לר' אליעזר בן יעקב: לא יפחות מצינורא קטנה של נחשת, שראויה לחטט בה פתילות ולקנח בה נרות.

האומר 'הרי עלי ברזל' – לא יפחות מכליה עורב שהיה אמה על אמה.

האומר 'הרי עלי יין' – לא יפחות מג' לוג. שנאמר 'אזרח' – מלמד שמתנדבים יין לבדו, ג' לוג כפחות שבנסכים, 'יהיה' – שאם רצה יכול להוסיף. 'ככה' – שאינו יכול לפחות מג' לוג.

'הרי עלי שמן' – לחכמים: לא יפחות מלוג, לרבי: ג' לוג. ונחלקו בדון מינה ומינה בדון מינה ואוקים באתרה, שהמקור שיכול לנדב שמן לחוד הוא ממנחת נסכים שנאמר בה 'קרבן' – מה מנחה מתנדבים בפני עצמה אף שמן כן, לחכמים דון מינה ומינה – ובמנחה מביאים לוג שמן, ולכן אף המנדב שמן מביא לוג. לרבי – דון מינה ואוקי באתרה, מה מנחה מתנדבין אף שמן מתנדבין, ואוקי באתרה – כנסכי יין ג' לוג. ורב פפא רצה לומר שרבי נחלק משום שלמד נדבת שמן מ'אזרח' האמור בנסכים ולא ממנחה, אך חזר בו מחמת ברייתא המפורש שלמד זאת ממנחה.

פירש בשעת נדרו כמה יין או שמן יביא ושכח – יביא כיום מרובה, והיינו כיום טוב ראשון של חג הסוכות שחל להיות בשבת, שמביאים נסכים לי"ג פרים, לב' אילים ולי"ח כבשים.

דף ק"ז ע"ב 

האומר 'הרי עלי עולה' – לחכמים: יביא כבש. לר' אלעזר בן עזריה: תור או בן יונה. ולא נחלקו, אלא שכל אחד נקט הפחות חשוב במקומו. פירש בשעת נדרו מן הבקר ושכח – יביא פר ועגל. פירש מן הבהמה ושכח – יביא פר, עגל, איל, שעיר, גדי וטלה. אינו זוכר כלל מה פירש – מוסיף על כל המינים הנ"ל גם תור ובן יונה.

האומר 'הרי עלי תודה ושלמים' – יביא כבש. פירש מן הבקר ושכח – יביא פר ופרה עגל ועגלה. פירש מן הבהמה ושכח – יביא פר ופרה עגל ועגלה איל ורחלה שעיר ושעירה גדי וגדייה טלה וטלייה.

האומר 'הרי עלי שור' – יביא הוא ונסכיו במנה 'עגל' – יביא הוא ונסכיו בחמש סלעים. 'איל' – יביא הוא ונסכיו בשתי סלעים. 'כבש' – יביא הוא ונסכיו בסלע. (וכל שיעורים אלו נתפרשו בתורה שבע"פ).

האומר 'הרי עלי שור במנה', או 'עגל בחמש', או 'איל בשתים', או 'כבש בסלע' – יביא הבהמה עצמה בסכום שנדר חוץ מנסכיה.

האומר 'הרי עלי שור במנה' והביא שני שוורים במנה – לא יצא, ואפילו כל אחד מנה חסר דינר.

אמר 'הרי עלי שור שחור' והביא לבן, או להיפך, וכן 'הרי עלי שור גדול' והביא קטן – לא יצא.

אמר 'הרי עלי שור קטן' והביא גדול – לחכמים יצא, לרבי לא יצא.

אמר 'הרי עלי עולה בסלע למזבח' – יביא כבש, שאין לך דבר שקרב בסלע לגבי מזבח אלא כבש. פירש מה יביא בסלע ושכח – יביא מכל דבר שקרב למזבח בשווי סלע. פירש שיביא מן הבקר ושכח – יביא פר ועגל, והיינו לרבי, אבל לחכמים דיו שיביא פר, שהרי סוברים שאם נדר קטן והביא גדול יצא.

*************

יום שני י"ח כסלו תשע"ט

מסכת מנחות דף ק"ח

דף ק"ח ע"א 

ששה שופרות (-קופות) היו במקדש למעות נדבה שמהם מקריבים עולות לקיץ המזבח, ונחלקו האמוראים כנגד מי היו הששה:

לחזקיה – תיקנו החכמים כנגד ששה בתי אבות הכהנים שבכל שבוע, שיהא שלום ביניהם.

לר' יוחנן – כיון שהנדבה מרובה תיקנו שופרות מרובין כדי שלא יתעפשו המעות.

לזעירי – כנגד פר ועגל איל וכבש גדי ושעיר, וכרבי שהנודר קטן והביא גדול לא יצא.

לבר פדא – כנגד הפרים (חטאות ציבור שאבדו, והפריש אחרים תחתיהם ונמצאו הראשונים, שירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהם לנדבה), והאילים (אשם גזילות ואשם מעילות שאבדו והפרישו אחרים תחתיהם, ונמצאו הראשונים וכו'), והכבשים (לאשם נזיר ואשם מצורע, שאבדו ונמצאו), והשעירים (חטאות הציבור שנאבדו ונמצאו), והמותרות (שהפריש מעות לקרבן והוזלו בהמות וניתותרו מעות), והמעה (קלבון שמוסיפים שנים ששקלו שקליהם בשותפות, וכדעת ר' אליעזר שהקלבון לנדבה).

לא רצו האמוראים לפרש כחזקיה – אין חוששים למריבה כיון שכל אחד מקריב מה שנפל ביומו. כר' יוחנן – אין חוששים לעיפוש. כזעירי – אין להעמיד המשנה כדעת יחיד (רבי). כבר פדא – שהרי שאר חמשת הקופות (מלבד ששה אלו) היו של מותרות, וכן מה שאמר 'מעה' – סוברים כר' מאיר שהקלבון הלך למקום שהשקלים הולכים, ודלא כר' אליעזר שהלכו לנדבה.

לשמואל ור' אושעיא היו חמשה שופרות – כנגד מותר חטאת, ומותר אשם, ומותר אשם נזיר, ומותר אשם מצורע, ומותר מנחת חוטא, והשישי – לשמואל: מותר עשירית האיפה של כהן גדול, שלקינין כבר נשנה שופר קודם לכן. לר' אושעיא: מותר קינין, שהיה שופר לקינין ושופר למותר קינין, וסבר שמותר עשירית האיפה של כהן גדול ירקב.

שנינו בברייתא: מותר מנחת נדבה מותר מנחה ירקב – לרב חסדא: מותר מנחת חוטא – נדבה, מותר עשירית האיפה של כהן גדול – ירקב. לרבה: אפילו מותר עשירית האיפה של כהן גדול – נדבה, מותר לחמי תודה – ירקב.

שנינו בברייתא: מותר שקלים – חולין, מותר עשירית האיפה וקיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות וחטאות ואשמות – נדבה, ולסוברים שעשירית האיפה של כהן גדול ירקב, כוונת הברייתא למנחת חוטא שגם היא באה עשירית האיפה.

נאמר במנחת חוטא: 'לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא' – לימד על עשירית האיפה של כהן גדול שאינה קרויה חטאת וטעונה לבונה. ואמר רב נחמן בר יצחק שיש ללמוד מכאן כדברי האומרים שמותרה ירקב – שהרי אינה קרויה חטאת (שמותר חטאת נדבה).

דף ק"ח ע"ב 

הקדיש שור לעולה ונפל בו מום – לחכמים: אם רצה יביא בדמיו שנים, ואינו דומה לנדר שור במנה שאינו יכול להביא שנים במנה, שהרי הקדיש השור (ונפל בו מום) ולא קיבל נדר על עצמו. והיינו בין באמר 'שור זה עולה' ובין באמר 'שור זה עלי עולה' (דהיינו – עלי להביאו), אבל אמר 'שור זה ודמיו עלי עולה' – הוקבע לקרבן אחד. ורבי אוסר – שסובר שהנודר קטן לא יביא גדול, ואף שנפל בו מום לא ישנה לכתחילה מנדבתו. (ומה שלא חלק במשנה אלא אחר הדין השני דלהלן – המתין לחכמים עד שיסיימו דבריהם ויחלוק על שני הדינים).

הקדיש שני שוורים לעולה ונפל בהם מום  – לחכמים: רצה יביא בדמיהן אחד, ורבי אוסר, שהרי זה כמי שנדר גדול ומביא קטן, ואף שנפל בו מום לא ישנה לכתחילה מנדבתו.

הקדיש איל לעולה ונפל בו מום – לחכמים: אם רצה יביא בדמיו כבש, ורבי אוסר. הקדיש כבש לעולה ונפל בו מום – לחכמים: אם רצה יביא בדמיו איל, ורבי אוסר.

שנינו בברייתא: הקדיש שור לעולה ונפל בו מום – לא יביא בדמיו איל אבל מביא בדמיו ב' אילים, ורבי אוסר לפי שאין בילה לשתי המנחות שצריך להביא עם שתי האילים. והוא תנא אחר בדעת חכמים – שהרי לדעת התנא במשנה יכול לשיטתם להביא גם איל אחד. והוא תנא אחר בדעת ר' יהודה – שהרי לדעת התנא במשנה שיטת ר' יהודה בכל אופן שצריך לכתחילה להביא אותו מין שנדר.

עוד שנינו שם: שאם לא נפל מום, אלא נדר עגל והביא פר, או נדר כבש והביא איל – יצא. והיינו כדעת חכמים החולקים על רבי, וסוברים שהנודר גדול והביא קטן יצא.

האומר 'אחד מכבשי הקדש' או אמר 'אחד משוורי הקדש', היו לו שנים – הגדול שבהן הקדש, שהמקדיש בעין יפה מקדיש. היו לו שלשה – הבינוני קדוש. אמר לאחר שנדר שפירש איזה מהם הקדש ושכח, או שאמר לי אבא ואיני יודע מה – הגדול שבהן הקדש.

מה ששנינו שאם יש לו שלשה הבינוני הקדש – היינו שגם הוא בספק הקדש, שלגבי קטן עין יפה הוא, ולכן ממתין עד שיומם הבינוני ומחלל קדושתו על הגדול. והיינו באמר 'אחד משוורי הקדש', אבל אם אמר 'שור בשוורי הקדש' – רק הגדול שבהן הקדש שכוונתו לשור המשובח.

שנינו: האומר לחבירו בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה – ובתחילה אמרו שהכוונה למעולה שבבתים, וכמו שאמרו לגבי 'שור בשוורי'. ולמסקנא הכוונה לעליה שהיא גרועה, משום שבמכר יד בעל השטר על התחתונה.

שנינו בברייתא: שור בשוורי הקדש וכן שור של הקדש שנתערב באחרים – הגדול שבהן הקדש וכולם ימכרו לצרכי עולות ודמיהן חולין – ופירשו שכוונת התנא להשוות שני האופנים רק לגבי הדין שהגדול הקדש, אבל מה שכולם בכלל הספק וימכרו וכו' הוא רק באופן שנתערב באחרים.

אמר 'בית בביתי אני מוכר לך' ונפל – מראהו נפול, וכן 'עבד בעבדיי אני מוכר לך' ומת – מראהו מת, ואין אומרים שהכוונה למשובח, שבמכר יד בעל השטר על התחתונה.

*************