לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י"ט חשון תשע"ט

מסכת מנחות דף ע"ט

דף ע"ט ע"א 

לר' מאיר: שחט התודה במחשבת חוץ לזמנה או חוץ למקומה – קדש הלחם להפסל, כיון שפסולה אחר שחיטה. נמצאת טריפה – לא קדש הלחם, כיון שפסולה קודם שחיטה. שחטה ונמצאת בעלת מום – לר' אליעזר קדש ולחכמים לא קדש.

שחט תודה ואיל מילואים ושני כבשי עצרת שלא לשמן – לא קדש הלחם.

לר' יהודה: שחטה ונמצאת טריפה – לא קדש הלחם. שחטה במחשבת חוץ לזמנו – קדש. שחטה ונמצאת בעלת מום – לא קדש. שחטה במחשבת חוץ למקומו – לר' אליעזר קדש ולר' יהושע לא קדש. שר' אליעזר דימה חוץ למקומו לחוץ לזמנו, ור' יהושע דימהו לבעל מום. וטען ר' אליעזר – דנין פסול מחשבה מפסול מחשבה ולא מפסול הגוף. והשיבו ר' יהושע – דנין פסול שאין בו כרת מפסול שאין בו כרת, ועוד נדוננו משלא לשמו שפסול מחשבה ואין בו כרת, ושתק רבי אליעזר.

מה שאמר ר' מאיר שר' אליעזר סבר שנמצאת בעל מום קדש הלחם – היינו דווקא בדוקין שבעין וכר' עקיבא שאם עלו לא ירדו, אך שאר מומין הרי פסולם קודם שחיטה ולא קדש הלחם כמו בטריפה. ור' יהודה סבר שאף אם עלו לא ירדו היינו רק בגוף הזבח אך אין הלחם קדוש.

חטאת ששחטה במחשבת חוץ לזמנה – אם עלתה לא תרד. במחשבת חוץ למקומה – לרבא תרד, וכרבי יהושע שדימה לבעל מום. לרבה לא תרד, וכרבי אליעזר שדימה לחוץ לזמנו. ללישנא א' חזר רבה והודה שתרד, שהרי ר' אליעזר חזר בו. ללישנא ב' לא חזר בו, שר' אליעזר חזר מטעם שיש להשוותו לשלא לשמו, ובשלא לשמו ודאי לא תרד, שהרי כשר בשאר זבחים.

התנא נקט 'איל מילואים' ששחט שלא לשמה פסול – שאינו שכיח (שאין נוהג לדורות), ולא הזכיר 'איל נזיר' השכיח, משום שנקט הקרבן הראשון שקידש לחם.

זבח שנמצא פסול לאחר שקדשו נסכים בכלי – יקרבו עם זבח אחר, ואם אין אחר – יפסלו בלינה.

אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח – שנאמר 'זבח ונסכים', ומה ששנינו שזבח שנמצא פסול נפסלים נסכיו בלינה היינו שנפסל בזריקה, וכרבי הסובר ששני דברים המתירין מעלין זה בלא זה, וכן לר' אלעזר בר' שמעון הסובר שאין מעלין זה בלא זה, והיינו בקיבל דמן בכוס ונשפך, וסובר כאביו שכל העומד לזרוק כזרוק.

 

 

דף ע"ט ע"ב 

שמן שהפרישו לשם מנחה זו פסול למנחה אחרת – ומה ששנינו בנסכים שנפסל זבחם שיבואו עם פסח אחר היינו בנסכי ציבור, ולב בית דין מתנה עליהם שאם לא הוצרכו יהיו לזבח אחר, אך על שמן לא שייך זאת כיון שהוא מגוף המנחה שנפסלה.

אף שלב ב"ד מתנה עליהם נפסלים הנסכים בלינה – גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. וכמו כן אין כשרים אלא לזבח שכבר היה זבוח באותה שעה – שאל"כ גזירה שמא יאמרו נסכים שהפרישן לשם זבח זה כשרים לזבח אחר.

תמידין שלא הוצרכו לציבור – לחכמים נפדים תמימים, שלב ב"ד מתנה עליהם, לרבי שמעון אין נפדין תמימים, ואף שבמשנתנו שנינו שלב ב"ד מתנה על נסכים, בתמידים אין לב ב"ד מתנה כיון שיש תקנה ברעייה.

ולד תודה, תמורת תודה, הפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה – אין טעונות לחם, שנאמר 'והקריב על זבח התודה' – התודה טעונה לחם ולא ולדה ולא חילופה ולא תמורתה.

'אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות': הפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת ונמצאת ראשונה 'התודה יקריב' – איזו שירצה יקריב עם לחמה. 'יקריבנו' – אחד ולא שנים, שאין השניה טעונה לחם. 'אם על תודה' – לרבות ולדות וחליפות ותמורות להקרבה, אך בלא לחם שנאמר 'והקריב על זבח התודה' – תודה טעונה לחם ולא ולדה ולא חילופה ולא תמורתה.

*************

יום שני כ' חשון תשע"ט

מסכת מנחות דף פ'

דף פ' ע"א 

ר' יוחנן אמר שלא שנו (לעיל עט:) שאין מביאים לחם אלא כשהקריב התודה לאחר כפרה אבל הקריב לפני כפרה טעונין לחם, ואין לפרש כוונתו על חליפי תודת חובה – שכבר שנינו שאם הקריבה ראשונה מביא לחם, ואם הקריבה שניה אינו מביא. ואין לפרש על חליפי תודה נדבה – שלעולם מביא לחם, כיון שמרבה בתודות הוא. ואין לפרש על ולד תודה נדבה – שלעולם אינו מביא לחם כיון שמותר תודה היא. אלא דיבר בולד תודה חובה, שאם הקריבה ראשונה מביא לחם, והחידוש הוא שמתכפר בשבח הקדש. וכמו כן בחליפי תודת חובה אם הביאה ראשונה מביא עמה לחם, ואם הקריבה אחר שהקריב התודה אין מביא לחם.

אמר שמואל: כל שבחטאת מתה – בתודה אין טעונה לחם, כל שבחטאת רועה – בתודה טעונה לחם. ולמסקנא לא אמר אלא תחילת דבריו, אך סוף דבריו לא, שסובר כר' שמעון דלהלן ואין כלל חטאת הרועה, וכוונת שמואל לחלוק על ר' יוחנן שאין אדם מתכפר בשבח הקדש, שלדבריו ולד לעולם אינו טעון לחם (דולד חטאת למיתה).

הפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה – מתכפר באחת מהן, ושניה – לרבי תמות, וכן לר' שמעון. ולחכמים רועה. ושמואל סובר כרבי ור' שמעון, ולכן שנינו באופן כזה בתודה שהשניה אינה טעונה לחם.

הפריש שתי חטאות לאחריות – מתכפר באיזה שירצה, והשניה – לרב משרשיא תרעה, ולר' שמעון תמות. ושמואל סבר כר' שמעון.

דף פ' ע"ב 

האומר זו תודה וזו לחמה – אבד הלחם מביא לחם אחר, אבדה תודה אינו מביא תודה אחרת, שהלחם לגלל תודה, ואין תודה לגלל לחם.

הפריש מעות לתודתו ונתותרו – מביא בהן לחם. ללחמי תודה ונתותרו – אין מביא בהן תודה. שהלחם נקרא תודה, שנאמר 'והקריב על זבח התודה חלות מצות', אבל התודה לא נקראת לחם.

הפריש תודתו ואבדה, וחזר והפריש אחרת תחתיה ואבדה, וחזר והפריש אחרת תחתיה, ונמצאו הראשונות, והרי שלשתן עומדות: לרבא – אם נתכפר בראשונה, שניה אינה טעונה לחם, ושלישית טעונה לחם. נתכפר בשלישית, שניה אינה טעונה לחם ראשונה טעונה לחם. באמצעית, שתיהן אין טעונות לחם. לאביי – אפילו נתכפר באחת מהן שתיהן אין טעונות לחם, שכולן חליפין זה של זה הן.

וכן הדין לענין חטאות – אע"פ שלא שייך לומר שמרבה בחטאות כמו שאפשר לומר בתודות – ולפיכך: אם הפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאו הראשונות, והרי שלשתן עומדות – לרבא, אם נתכפר בראשונה, שניה תמות, שלישית תרעה. נתכפר בשלישית, שניה תמות וראשונה תרעה. נתכפר באמצעית, שתיהן ימותו. ולאביי אפילו נתכפר באחת מהן שתיהן ימותו, שכולן חליפין זה של זה הן.

*************