לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י' כסלו תשע"ט

מסכת מנחות דף ק'

דף ק' ע"א 

סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכין לאחר השבת, והקטיר את הבזיכין בשבת הבאה, או שסידר הכל בשבת, אך הקטיר הבזיכין לאחר השבת – פסול, ואין חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא.

סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת, והקטיר את הבזיכין בשבת – פסולה, אך יש תקנה ללחם להניחו עד שבת הבאה, שאין הלחם נפסל אף שמונח על השולחן ימים רבים.

בכל בוקר אמר הממונה במקדש: צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה, אם הגיע הרואה אומר 'ברקאי', למתתיא בן שמואל היה שואל 'האיר פני כל המזרח עד שבחברון'? והשיבוהו: הן. והוצרכו לכך מפני שפעם עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר מזרח, ושחטו את התמיד בלילה, והוציאוהו לבית השריפה.

זה הכלל היה במקדש – כל המסיך רגליו טעון טבילה, וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים.

לא רק קרבן שנשחט בלילה פסול, אלא כן הוא גם בעולת העוף שנמלקה בלילה ומנחה שנקמצה בלילה – וא"א להחזיר הקומץ למקומו ולחזור ולקמוץ ביום, משום שכלי שרת מקדשין אף שלא בזמנן, אך דווקא להפסל, אך ליקרב אין מקדשים אלא ביום – שכל הקרב ביום קדוש ביום, בלילה – קדוש בלילה, בין ביום ובין בלילה – קדוש בין ביום ובין בלילה.

לחם הפנים שנסדר אחר השבת מניחו על השולחן לשבת הבאה – ואינו נפסל בלינה, שמה שאמרו שכלי שרת מקדש שלא בזמנו היינו דווקא בלילה שלפני זמנו – שלילה אין מחוסר זמן, אך אין מקדש בימים שלפני הזמן. ולרבא צריך לסלק את הלחם קודם ליל שבת, כדי שלא יתקדש בלילה שקודם זמנו ויפסל בלינה, אך למר זוטרא או רב אשי אין צריך לסלקו – שדווקא אם הניחו אדם בכלי שרת בלילה שקודם זמנו הרי הוא מתקדש ליפסל, אך כל שהונח קודם לכן, הרי זה כמי שסדרו הקוף ואינו מתקדש ליפסל.

דף ק' ע"ב 

שתי הלחם נאכלים לא פחות מב' ימים מאפייתן, ולא יותר מג' ימים – חל עיו"ט להיות בחול היו נאפות ביו"ט ונאכלות ביו"ט. חל עיו"ט להיות בשבת – נאפות בע"ש ונאכלות ביו"ט שהוא יום ג' לאפייתן.

לחם הפנים נאכל לא פחות מט' ימים מאפייתו ולא יותר מי"א ימים – חל ערב שבת בחול נאפה בערב שבת ונאכל בשבת. חל יום טוב בערב שבת – נאפה ביום ה'. חלו ב' ימי ראש השנה ביום חמישי ושישי – נאפה ביום רביעי. לרבן שמעון בן גמליאל בשם רבי שמעון בן הסגן – כשחל יו"ט בע"ש נאפה ביו"ט, ורק אם חל יו"כ בע"ש נאפה ביום חמישי.

מכך שאין אפיית שתי הלחם דוחה יו"ט יש ללמוד – שהסובר נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב היינו מדאורייתא, שאילו מדאורייתא מותר ורק דרבנן אסרו כדי שלא ישהא מלהקריבם עד יו"ט, שא"כ שתי הלחם שהם חובת היום ולא שייך חשש זה היתה אפייתם דוחה יו"ט.

הדרן עלך שתי הלחם

 

*************

יום שני י"א כסלו תשע"ט

מסכת מנחות דף ק"א

דף ק"א ע"א 

פרק שנים עשר – המנחות והנסכים

המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי – יש להם פדיון, שעדיין לא קדשו רק קדושת דמים. משקידשו בכלי – אין להם פדיון, שכבר קדשו קדושת הגוף.

העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו – אין להן פדיון, שלא נאמר פדיון אלא בבהמה.

לשמואל מנחות ונסכים שלא קידשו בכלי נפדים אף כשהן טהורים – ומה ששנינו 'שנטמאו' הוא משום סיפא, שמשקידשו בכלי אין להן פדיון אפילו אם נטמאו, שלא נטעה לומר שהואיל ובעל מום נקרא טמא [כדלהלן בקטע הבא], א"כ יש לטמא פדיון כמו לבעל מום, שאף בבעל מום לא שייך פדיון לאחר שנתקדש בכלי שרת. לרב כהנא – רק טמאים נפדים. בדעת רב אושעיא – נאמרו שתי גירסאות.

'ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'… והעריך אותו הכהן' – היינו בעלי מומין, שנפדין. שאין לפרש שהכוונה לבהמה טמאה ממש – שכבר נאמר 'ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך'. יכול יפדו על מום עובר – תלמוד לומר 'אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה" – מי שאינה קריבה לה' כל עיקר, ולא בעל מום עובר שקרבה לאחר שעבר מומה.

שנינו שהעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להן פדיון, והרי הם בטומאתן דומים למנחות ונסכים טהורים [שעצים ולבונה – אינן אוכל ורק חיבת הקודש נותנת להם שם אוכל, והיינו דווקא בעצים אחר ששופו לגזירין, ובלבונה אחר שנתקדשה בכלי שרת. וכלי שרת – יש להם טהרה במקוה], ומוכח שכל זמן שטהורים לא שייך פדיון ודלא כשמואל. ודחו: מה שאינן נפדין הוא משום שלא שכיחים, ואף עצים אינם שכיחים למזבח – שעץ שנמצא בו תולעת פסול.

המתפיס תמימים לבדק הבית אין פודין אותן לחולין אלא מוכרים אותם למי שצריך לקרבן – שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם. ואמר רב פפא שאילו שמע שמואל הלכה זו היה חוזר מדבריו, שהרי מוכח שכיון שהם טהורים אין נפדין לחולין. ודחו: מה שאין נפדים הוא משום שאין שכיחות בהמות כשרות למזבח – שכל מום פוסל ואף בדוקין שבעין.

לר' אלעזר כל המנחות והנסכים שלא קידשו בכלי נפדין רק אם נטמאו, חוץ ממנחת חוטא בקרבן עולה ויורד, שבעשיר המביא כבשה או שעירה וכן בדל המביא עופות נאמר 'מחטאתו' דמשמע מקצת חטאתו – שאם היה עשיר כשחטא והפריש מעות לכבשה או שעירה והעני יביא ממקצתם דמי תורים, ואם העני יותר – יביא ממקצתם מנחה, והשאר חולין. ובדלי דלות המביא מנחה נאמר 'על חטאתו' שמשמע יוסיף על מה שכבר הפריש – שאם היה עני והפריש מנחה והעשיר, יפדנה ויוסיף עליה מעות ויביא כבשה או שעירה.

דף ק"א ע"ב 

ערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ופטר חמור – לת"ק: מטמאים טומאת אוכלים. לר' שמעון: כיון שאסורים בהנאה אין מטמאין. שדרש 'מכל האוכל אשר יאכל' – רק אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל. בשר בחלב – גם לר' שמעון מטמא, ומשני טעמים: א. סובר שמותר בהנאה, והרי אתה מאכילו לאחרים, ומקורו: נאמר 'כי עם קדוש… לא תבשל גדי בחלב אמו', ונאמר 'ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו' – כטריפה שאסורה באכילה ומותרת בהנאה. ב. שהיתה לבשר והחלב שעת הכושר קודם שנתבשלו יחדיו.

פרה אדומה אף לדעת ר' שמעון מטמאה טומאת אוכלין – הואיל והיתה לה שעת הכושר, שאם מצא אחרת נאה הימנה מצוה לפדותה, ואף שהיא כבר על גב מערכתה, ודי בכך שהיה מצוה לפדותה להחשיב כשעת הכושר.

רב הושעיא העיד ששמע שלדעת ר' שמעון פיגל במנחה אינה מטמאה טומאת אוכלים, והיינו בלא היה לה שעת הכושר, שהקדישה בעודה מחוברת לקרקע, ואף לגירסא (לעיל ע"א) שלדעת רב הושעיא אף מנחה טהורה נפדית קודם שקדשה בכלי, מ"מ כיון שלא נפדתה לא היה לה שעת הכושר, ואין דומה לפרה שיש מצוה לפדותה, משא"כ מנחה אין מצוה.

שנינו, טומאת אוכלין בנותר: לן לפני זריקה – אינו מטמא, שלא היה לו שעת הכושר. לן לאחר זריקה – מטמא, שהיה לו שעת הכושר. טומאת אוכלין בפיגול: בזבחים בין קדשי קדשים ובין בקדשים קלים – אינו מטמא. במנחה – מטמא, והיינו בהקדישה אחר שנקצרה, והיה לה שעת הכושר.

מה ששנינו שאם לן לפני זריקה אינו מטמא – היינו 'לן קודם שיראה לזריקה' שלא היתה שהות ביום לזרוק, שאם היתה שהות הרי זה נחשב כהיתה לו שעת הכושר, וכמו בפרה, שהרי מצוה לזרוק.

מה ששנינו שאם פיגל בזבחים אינו מטמא – היינו בפיגל בשחיטה, אבל אם פיגל בזריקה הרי קודם זריקה היה מצוה לזרוק כהוגן והיה לו שעת הכושר. ומה שלא חילק התנא בין פיגל בשחיטה לבין פיגל בזריקה, אלא בין פיגל בזבח או במנחה – משום שרצה ללמד שבמנחה אף אם פיגל בקמיצה שהיא כמו שחיטה בזבח מ"מ מטמאה כיון שהיתה לה שעת הכושר קודם שהקדיש המנחה.

*************

שגיאות מי יבין!