לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י' כסלו תש"פ

מסכת נדה דף מ"ו

דף מ"ו ע"א

קטן שיש לו שתי שערות ב'תוך הזמן' – כלומר בשנה האחרונה שלפני גדלותו. (קטן מבן י"ב ויום אחד וכל שנתו הי"ג, וקטנה מבת י"א שנה ויום אחד וכל שנתה הי"ב) – נחלקו אמוראים אם הוא בר עונשין או לא: לרב ור' חנינא תוך הזמן כלפני זמן, ואינו בר עונשין. לר' יוחנן ור' יהושע בן לוי תוך הזמן כלאחר זמן, והוא בר עונשין. וסימניך: וזאת לפנים בישראל. (י"מ וזאת לשון נקבה, כלומר רב חנינא ששמו לשון נקבה אמר לפני זמן. וי"מ ששמו של רב שאמר כלפני הזמן מובלע בתיבת בישראל). ודברי האומר כלאחר הזמן נדחו ממשנה ומברייתא, וכן פסק רבא הלכה, שתוך הזמן כלפני הזמן.

בן י"ג שנה ויום אחד אע"פ שאינו יודע להפליא נדריו קיימין – ודווקא שהביא שתי שערות.

בן ט' שנים שהביא שתי שערות – הן שומא.

מבן ט' שנים ועד י"ב שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ועודן בו כשהגדיל – לת"ק הן שומא, ולרבי יוסי ברבי יהודה הן סימן. בן י"ג שנה ויום אחד שהביא שתי שערות – לדברי הכל הן סימן.

ואם הביא מבן י"ב שנה ויום אחד ובכל שנת י"ב – מהרישא משמע שהן סימן, ומסיפא משמע שהן שומא. ונאמרו כמה דרכים ליישב הסתירה: א. לרב נחמן מחלוקת תנאים היא, ונחלקו במחלוקת האמוראים הנ"ל אם תוך הזמן כלפני הזמן או כלאחר הזמן. ב. לדברי הכל 'תוך הזמן כלפני הזמן', ורישא וסיפא בתינוקת, אלא שרישא רבי היא שהבת בי"ב שנים היא גדולה, וסיפא ר"ש בן אלעזר היא שבת י"ג היא גדולה. ג. רישא וסיפא בתינוק, ורישא ר"ש בן אלעזר היא שבן י"ב נעשה גדול, וסיפא רבי היא. ד. שניהם כרבי, ורישא בתינוקת שבת י"ב היא גדולה, וסיפא בתינוק. ה. שניהם כר"ש בן אלעזר, ורישא בתינוק וסיפא בתינוקת.

קטנה שהגיעה לכלל שנותיה – אינה צריכה בדיקה אם הביאה שתי שערות, שחזקה היא שהביאה סימנין. ולפיכך, קטנה שהשיאוה אמה או אחיה בנישואין דרבנן כל י"ב שנה ממאנת והולכת בלא בדיקה. מכאן ואילך, אם לא בדקו אם יש לה שתי שערות – אינה ממאנת, שסומכין על החזקה שהביאה סימנין. ואם יבמה היא, אינה חולצת עד שתיבדק, שלענין חליצה אין סומכין על חזקה זו וחוששין שמא לא הביאה שתי שערות.

קטנה שהגיעה לכלל שנותיה, ובדקו ולא מצאו לה שתי שערות – לרב פפא אין חוששין שמא הביאה שתי שערות ונשרו, ואם היא נשואה מדרבנן ממאנת. ולרב פפי חוששין שמא נשרו, ואינה ממאנת שמא גדולה היא. אבל אם היא יבמה אינה חולצת, שמא לא הביאה כלל וקטנה היא.

להלכה חוששין שמא נשרו ואינה ממאנת. ודוקא אם קדשה כשהיא קטנה, ובעל לאחר שהגיעה לכלל שנותיה, שיש כאן ספק אשת איש דאורייתא, שבשעת בעילה שלאחר זמן שמא הביאה, וביאה זו קדושין גמורין שהרי גדלה, ושוב אינה יוצאה במיאון. אבל אם לא בעל לאחר שנעשית בת י"ב ויום אחד, כיון שאין כאן קידושין גמורים אלא מה שקידשה בקטנותה שהוא מדרבנן, אין מחמירין עליה מספק. (אבל אם ידוע שהביאה סימנין, אפילו אם לא בא עליה בגדלותה, אינה יוצאת במיאון אלא בגט, אע"פ שקידושיה מדרבנן, שלא תיקנו חכמים מיאון בגדולה).

קטן בן י"ב ויום אחד שהקדיש ויודע לשם מי הקדיש, ואכל את הקדשו – לרב הונא לוקה, אע"פ שלענין אחר אינו בר עונשין, שנאמר 'איש כי יפליא לנדור ולא יחל דברו', כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל, וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל.

דף מ"ו ע"ב

קטן בן י"ב ויום אחד שהקדיש ויודע לשם מי הקדיש – אינו חייב קרבן מעילה אם מעל בהקדישו, אע"פ שדינו כגדול לענין זדון שבועה ולענין איסור ולבל יחל. (לרב הונא שהוא עצמו לוקה כשאכל את הקדשו, ולחולקים עליו ישנו בבל יחל אם אכלוהו אחרים, ולסובר שמופלא הסמוך לאיש מדרבנן, יש איסור דרבנן).

הקדיש הוא ואכלו אחרים – לרב כהנא אין לוקין, שדין מופלא הסמוך לאיש אינו אלא מדרבנן. ולרבי יוחנן וריש לקיש לוקין, שדין מופלא הסמוך לאיש הוא מדאורייתא.

יתומה שהשיאתה אמה שנשואיה מדרבנן שנדרה – בעלה מפר לה, ואפילו אם היא בת י"ב שנים ויום אחד. לסובר ש'מופלא הסמוך לאיש' נדרו נדר מדרבנן, יבואו נשואין דרבנן ויבטלו נדר דרבנן. וגם לסובר שנדרה נדר מן התורה, שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת.

קטן שלא הביא שתי שערות – לרבי יהודה אפילו אם הגיע לעונת נדרים אין תרומתו תרומה, ולרבי יוסי עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה, משבא לעונת נדרים תרומתו תרומה. לסובר שמופלא הסמוך לאיש הוא מדרבנן, צ"ל שלרבי יוסי חיוב תרומה בזמן הזה הוא מדרבנן, שאם היה מן התורה, היאך בא הקטן שתרומתו תרומה מדרבנן ומתקן טבל מן התורה.

רבי יוסי שנה בסדר עולם: ארץ ישראל יש לה קדושה ראשונה ושניה, והיינו בימי יהושע ובימי עזרא, שבגלות נבוכדנצר בטלה קדושת הארץ ונצטרכו ליורשה ולקדשה בשניה, אבל קדושה שלישית אין להן, שלעתיד לבוא לא יצטרכו לרשתה ולקדשה, שקדושה שניה לא בטלה. ולסובר שלרבי יוסי חיוב תרומה בזמן הזה הוא מדרבנן, צ"ל שרבי יוסי עצמו לא סבר כן, אלא שגם קדושה שניה בטלה, וכל זמן שלא קדשוה, אין בה חיוב תרומה מן התורה.

******

יום שני י"א כסלו תש"פ

מסכת נדה דף מ"ז

דף מ"ז ע"א

עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה, כגון שנפל סאה של תרומה לתוך פחות ממאה של חולין: לרבי מאיר ורבי יהודה חייבת בחלה ואינה נפסלת בטבול יום – ואע"פ שתרומה אינה חייבת בחלה, אין התרומה פוטרתה, שדין דימוע הוא מדרבנן, כי מן התורה אחד בטל בשנים, וחכמים החמירו בתרומה שצריך אחד ומאה, ודימוע דרבנן אינו מפקיע חיוב חלה דאורייתא. שסוברים שחיוב חלה בזמן הזה הוא מן התורה.

לרבי יוסי ורבי שמעון פטורה מחלה – שלשיטתם חיוב חלה בזמן הזה הוא מדרבנן, ודימוע דרבנן מפקיע חיוב חלה דרבנן.

י"א שאפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן, חיוב חלה הוא מדאורייתא, שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה, ולא נתחייבו במעשר. וי"א שאפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא חיוב חלה הוא מדרבנן, שנאמר 'בבואכם' ודרשו בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם, וכשעלה עזרא לא עלו כולם.

משל משלו חכמים באשה: א. פגה, בוחל, וצמל. פגה – כשעודה תנוקת, וכמו שנאמר 'התאנה חנטה פגיה'. ב. בוחל – אלו ימי נעוריה, כמו ששנינו 'התאנים משיבחילו' שהוא משילבין ראשיהן. וגם נאמר 'וגם נפשם בחלה בי' והוא מלשון גדלה עלי. בזו ובזו אמרו שאביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה. ג. צמל – כיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה. והוא מלשון 'יצתה מלאה'.

איזהו סימנין של בגרות (צמל)? א. לר' יוסי הגלילי משיעלה הקמט תחת הדד, ולא משיעלה ממש, אלא כדי שתחזיר ידיה לאחוריה ונראית כמי שיעלה. ב. לרבי עקיבא משיטו הדדים (גדולים יותר). ג. לבן עזאי משישחיר הפיטומת. ד. לרבי יוסי כדי שיהא נותן ידו על עוקצו של דד והוא שוקע ושוהא לחזור. ה. לר"א בר' צדוק משיתקשקשו הדדין. ו. לר' יוחנן בן ברוקה משיפציל ראש החוטם. ז. לר' יוסי משתקיף העטרה. ח. לר"ש משנתמעך הכף. והוא מקום תפוח שלמעלה מאותו מקום, כיון שמגדלת הוא מתמעך והולך.

י"א שרבי פסק הלכה כדברי כולן להחמיר. (שאיזה מאלו שתביא שוב אין אביה מפר נדריה. וי"מ שאם הביאה אחד מן הסימנים הללו היא בוגרת ואינה בוגרת, ואם קבל אביה בה קדושין וקדשה היא את עצמה לאחר, צריכה גט משניהם).

שמואל בדק סימני גדלות בשפחתו, ונתן לה דמי בושתה. שדורש מ'לעולם בהם תעבודו', שלעבודה נתתים ולא לבושה. וכן היה מייחד שפחותיו לעבדיו ואינו מפקירן משום בושת. רב נחמן היה מחליף להן את של זה בזה ואינו מקפיד על בושתן. רב ששת הפקיר שפחותיו לערביים, וציווה אותן שיזהרו מישראל.

דף מ"ז ע"ב

היה רבי שמעון (בן יוחי) אומר: שלשה סימנין נתנו חכמים באשה מלמטה וכנגדן מלמעלה – פגה מלמעלה, בידוע שלא הביאה שתי שערות. בוחל מלמעלה, בידוע שהביאה שתי שערות. צמל מלמעלה, בידוע שנתמעך הכף.

איזוהי חצר שקובעת את התבואה לחיוב מעשר? א. לרבי ישמעאל חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה, שבצור מושיבין שומר על פתח החצר. ב. לרבי עקיבא אם אין שומר קבוע לפתוח ולנעול, אלא זה פותח וזה נועל, אינה בת שימור, ופטורה. ג. לרבי נחמיה כל שאין אדם בוש לאכול בתוכה, חייבת. ד. לרבי יוסי כל שנכנסים לה ואין אומרים לו מה אתה מבקש, אע"פ שאין אדם בוש לאכול בתוכה, פטורה. ה. לר' יהודה שתי חצרות זו לפנים מזו, הפנימית חייבת והחיצונה פטורה.

י"א שרבי פסק הלכה כדברי כולן להחמיר. (שאם יש בה אחד מכל אלו חייבת. וי"מ שאם יש לה שימור הקל ביותר אין אוכלין מפירות הנכנסים לה עד שיתעשרו, ולהפריש מהן על טבל אחר אסור עד שיהיה לה שומר קבוע).

בת עשרים שנה שלא הביאה שתי שערות – תביא ראיה שהיא בת עשרים שנה והיא איילונית, ואז אינה חולצת ולא מתיבמת אם מת בעלה בלא בנים. בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות, יביאו קרובי אשת אחיו שמת ראיה שהוא בן עשרים שנה והוא סריס, ואז אינו חולץ ולא מיבם. אלו דברי בית הלל. ולבית שמאי זה וזה בן שמונה עשרה. לר' אליעזר הזכר כדברי בית הלל, והנקבה כדברי בית שמאי, שהאשה ממהרת לבא לבגרות לפני האיש.

בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות, אינו סריס עד שיוולדו בו סימני סריס. ואם לא הביא עד שהגיע לרוב שנותיו, הוא סריס אע"פ שלא נולדו בו סימני סריס.

כשהביאו לפני רבי חייא בן עשרים שלא הביא שתי שערות – אם היה כחוש היה מורה להשמינו, ואם היה שמן היה מורה להכחישו, שלפעמים השערות באים ע"י כחישות, ופעמים ע"י השמנה.

לרב כל מנין השנים שנשנו בפרק זה צריך שיהיו מעת לעת – ולכן איילונית וסריס צריך שיהיו בני עשרים שנה ויום אחד, ולעולא רק באלו ששנינו בהן 'ויום אחד' צריך שיהיו שלימים, אבל באיילונית וסריס א"צ עשרים שלמים אלא משנכנס יום אחד בשנת העשרים. ולרבי יוסי בן כיפר משנכנס שלשים יום בשנת העשרים, וכן הורה רבי לשיטת בית שמאי ששנת שמנה עשרה שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא כשנת שמנה עשרה לכל דבריה.

ואלו הן השנים הצריכים מעת לעת: א. שנה האמורה בקדשים, שנאמר 'כבש בן שנתו', שנתו שלו ולא שנה של מנין עולם. ב. שנה האמורה בבתי ערי חומה, שנאמר 'עד תום שנת ממכרו', ממכרו שלו ולא שנת של מנין עולם. ג. שתי שנים שבשדה אחוזה, שנאמר 'במספר שני תבואות ימכר לך', פעמים שאתה מוכר שלשה תבואות בשתי שנים. ד. שש שנים שבעבד עברי, שנאמר 'שש שנים יעבוד ובשביעית', שגם בשביעית יעבוד.

וכן שנים שנאמרו בבן ובבת הן מעת לעת: י"מ לענין ערכין, כגון בן חמש שנים שצריך שיהיה חמש שנים מלאים. וי"מ לענין בן עשרים ובת עשרים שלא הביאו שערות והביאו סימני סריס או איילונית, שהוא מבן עשרים שנה מעת לעת. (כשיטת רב לעיל).

הלכה כרבי יוסי בן כיפר ששלשים יום בשנת העשרים כשנת עשרים, לענין מי שלא הביא שערות שהוא סריס.

הדרן עלך יוצא דופן

********

יום שלישי י"ב כסלו תש"פ

מסכת נדה דף מ"ח

דף מ"ח ע"א

פרק שישי – בא סימן

אשה שבא אצלה סימן התחתון עד שלא בא העליון, שהביאה שתי שערות ועדיין לא הגיעה לידי 'בוחל' (עיין מז.) – הרי היא גדולה וחולצת או מתיבמת.

בא העליון עד שלא בא התחתון – לחכמים אי אפשר שיהיה כן, ולפיכך גם אם בדקו ולא מצאו לה שערות, אנו אומרים שבוודאי כבר הביאה אלא שנשרו, וגדולה היא וחולצת או מתיבמת. ולרבי מאיר אפשר שיבוא העליון עד שלא בא התחתון, והעליון לבדו אינו סימן, לפיכך אינה חולצת ולא מתיבמת.

לשון הכתוב 'שדים נכונו ושערך צמח' – לרבי מאיר כך הוא הסדר, שלפעמים בא סימן העליון תחילה. ולחכמים שאי אפשר שיבוא העליון תחילה, הכוונה שמכיון ששדים נכונו, בידוע ששערך צמח.

דף מ"ח ע"ב

עיקר הסימן באשה הוא סימן התחתון – ומכיון שבא תחתון שוב אין משגיחין על עליון, שנאמר 'איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם', השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, מה איש בסימן אחד והוא התחתון, אף אשה בסימן אחד בתחתון ולא בעליון.

בבנות כרכים סימן התחתון ממהר לבא, מפני שרגילות במרחצאות. בבנות כפרים סימן העליון ממהר לבא, מפני שטוחנות ברחים, ומתוך שמנידות זרועותיהן תדיר מתפשטים דדיהן.

בנות עשירים צד ימין ממהר לבא, שנישוף בסודר שתולות על צד ימין. בנות עניים צד שמאל ממהר לבא, מפני ששואבות כדי מים עליהן, וי"א מפני שנושאין אחיהן על צדיהן.

וי"א שצד שמאל קודם לצד ימין – ומעולם לא קדם צד שמאל לימין, חוץ מאחת שקדם צד שמאל לצד ימין, ואחר כך חזר לאיתנו.

תנאים נחלקו בדין בדיקת סימנין: לשיטת תנא קמא – כל הנבדקות נבדקות על פי נשים, וכן היה רבי אליעזר מוסר לאשתו, ורבי ישמעאל מוסר לאמו.

לשיטת רבי יהודה – קודם עונת נדרים, נשים בודקות אותן, שהרי אפילו הביאה שערות קטנה היא, וכל הבדיקה היא שאם תביא שערות הן שומא גם אם עודן בה לאחר שתגדל. וכן לאחר עונת נדרים שצריכה בדיקה, שהרי אין סומכין על החזקה שהביאה שערות אלא לענין שלא תמאן ולא לענין חליצה, אשה נאמנת עליה, משום שחזקה היא שתביא שערות לאחר י"ב שנים. ובתוך עונת נדרים – אין נשים בודקות אותן, שסובר 'תוך הפרק כלאחר הפרק', כלומר שאם תביא שתי שערות בתוך שנת י"ב הרי היא גדולה, ותוכל להינשא ע"י חליצה, וכיון שאין חזקה שתביא שערות אין אשה נאמנת עליה. וללשון ראשון אם בדקה אשה תוך הפרק, אע"פ שאין נאמנת להקל, נאמנת להחמיר, כיצד נאמנת לומר גדולה היא שלא תוכל למאן, או שקטנה היא ולא תחלוץ, אבל אין נאמנת לומר קטנה היא שתמאן, וגדולה היא שתחלוץ.

לשיטת רבי שמעון – גם בתוך עונת נדרים נשים בודקות אותן, שסובר 'תוך הפרק כלפני הפרק', שגם אם תביא שערות בתוך שנת י"ב לא נעשית גדולה, ובודקין אותה רק שאם הביאה שערות ויהיו עליה לאחר י"ב אינן אלא שומא וקטנה היא, ולענין זה סומכין על האשה. ולאחר הפרק (ללשון ראשון אשה נאמנת, שיש חזקה שתביא שתי שערות. וכדברי רבי יהודה). ללשון שני, נאמנת רק להחמיר ולא להקל, שאינו סובר חזקה זו שלאחר י"ב מסתמא הביאה שתי שערות.