לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ"א תשרי תשע"ט

מסכת מנחות דף נ"א

דף נ"א ע"א 

חביתי כהן גדול לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים, ודוחות את השבת. ונחלקו חכמים מנלן: לרב הונא – 'תופיני', תאפינה נאה, ואם אופה אותה מאתמול, נעשית נפוחה ברוח. ונדחו דבריו, שיכול לכבוש אותה בירקות כדי שלא ישלוט בה רוח. לרבי ישמעאל – 'תעשה' ואפילו בשבת, 'תעשה' ואפילו בטומאה. לאביי – שנאמר 'סלת מנחה תמיד', הרי היא כמנחת תמידין. לרבא – ש'על מחבת' מלמד שטעונה כלי, ואם אופה אותה מאתמול תיפסל בלינה.

סדר הברייתא שנאמרה לענין שיעור השמן במנחת חביתין: מתחילה דרשו מ'בשמן' האמור במנחת חביתין להוסיף לה שמן. ואיני יודע כמה, שמא נלמד ממנחת נסכים ששלשה לוגין לעשרון לפי שדומה לו ב'תבש"ט' (שהוא תדיר, ובא חובה, ודוחה שבת, וטומאה), או שנלמד ממנחת נדבה שהוא לוג אחד שדומה לו ב'יג"ל' (יחיד, בא בגלל עצמו, לבונה). ומסיים רבי ישמעאל בנו של ריב"ב שלמדים מ'סלת מנחה תמיד' שהיא כמנחת תמידין שמביא שלשה לוגין לעשרון. ולרבי שמעון למדים ממנחת כבשים ששלשת לוגין לעשרון, ולא ממנחת פרים ואילים שנותן שני לוגין לעשרון, שדנין מנחה הבאה עשרון ממנחה הבאה בעשרון ולא ממנחה הבאה ב' וג' עשרונים.

ובגמרא הקשו הרי מתחילה אמרו 'בשמן' להוסיף לה שמן, ולאחר מכן נסתפקו בזה. ונחלקו אמוראים ליישבה: לאביי – רבי שמעון דרש תחילה מ'בשמן' שיוסיף לה שמן, והספק שלאחר מכן הוא לרבי ישמעאל בנו של ריב"ב אם ללמוד ממנחת נסכים שיוסיף לה שמן או ללמוד ממנחת נדבה שנותן לוג שמן לעשרון, עד שפשט מ'סלת מנחה תמיד' שהיא כמנחת תמידין. לרב הונא בריה דרב יהושע – כולה רבי ישמעאל בנו של ריב"ב, ומתחילה אמר ש'בשמן' בא להוסיף, כי אם לקבוע שצריכה שמן, כבר נאמר 'על מחבת'. ושוב חזר בו שמא בא הכתוב לקבוע לה שמן שלא נאמר שהיא כמנחת חוטא שבאה חריבה, עד שלמד ממנחת תמידין שנותן שלשה לוגין לעשרון. לרבה – כולה רבי שמעון, ומתחילה למד מ'בשמן' שבא להוסיף לה שמן, שלקבוע אין צריך שכבר נאמר על מחבת, ולאחר מכן פירש שאילו לא נאמר בשמן לא היה לנו ללמוד מן הדין, שהוא ספק אם נלמד ממנחת תמידין או ממנחת נדבה, לכך צריך לומר 'בשמן' שיוסיף לה שמן. ועדיין יש להסתפק שמא יוסיף רק כמנחת פרים ואילים והיינו שני לוגין לעשרון, לכך פירש שדנין מנחה הבאה עשרון ממנחה הבאה עשרון.

דף נ"א ע"ב 

כהן גדול שמת, ולא מינו כהן אחר תחתיו – לרבי יהודה מנחת חביתין קריבה משל יורשים, שנאמר 'והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה', ומקריבים עשרון שלם בבוקר ועשרון בין הערבים, שנאמר 'אותה', כולה ולא חציה. ולרבי שמעון קריבה משל ציבור, שנאמר 'חק עולם', משל עולם. 'כליל תקטר' שתהא כולה בהקטרה (שלא יעשה ממנה שיריים לאכילה, וי"מ שיקטירו שלימה ולא לחצאין כרבי יהודה).

'אותה' לרבי שמעון בא ללמד על כהן גדול שמת ומינו אחר תחתיו, שלא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרון של ראשון. ולא למד מ'ו'מחציתה, שאינו דורש וא"ו. 'חק עולם' לרבי יהודה בא ללמד שתהא נוהגת לדורות. 'כליל תקטר' לרבי יהודה בא ללמד גזירה שוה מ'כליל' האמור במנחת כהן הדיוט, ששניהם ב'כליל תקטר', ושניהם בלאו על אכילתם.

כל כהן מביא מנחת עשרון ביום שנתחנך לעבודה – שנאמר 'זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו', יכול יהו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד, ת"ל 'אשר יקריבו לה", אהרן בפני עצמו ובניו בפני עצמן. בניו אלו כהנים הדיוטות, ואין לומר כהנים גדולים, שנאמר 'והכהן המשיח תחתיו מבניו' הרי כ"ג אמור, הא מה אני מקיים בניו אלו כהנים הדיוטות.

שבעה דברים התקינו בית דין, וזה אחד מהן: עובד כוכבים ששלח עולתו ממדינת הים, שלח עמה נסכים קריבה משלו, ואם לאו קריבין משל ציבור. וכן גר שמת והניח זבחים, יש לו נסכים קריבין משלו, ואם לאו קריבין משל ציבור. ותנאי ב"ד הוא על כ"ג שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו, שתהא מנחתו קריבה משל ציבור. ואע"פ שלרבי שמעון קריבה משל ציבור מן התורה, שני תקנות היו, מן התורה היתה קריבה משל ציבור, וכשפחתו השקלים בלשכה תקנו שיביאו משל יורשים, כיון שפשעו בה, חזרו והעמידוה על דין תורה.

וכן תקנו על פרה שלא יהא מועלין באפרה – ואע"פ שמן התורה היא, שנאמר 'חטאת היא' מלמד שמועלין בה, 'היא' בה מועלין ולא באפרה. שתי תקנות היו, מן התורה אין מועלין באפרה, וכשזלזלו בה ולקחו מאפרה למכתן גזרו בו מעילה, וכשראו שלא היו מזין במקום ספק כדי שלא יבואו לידי מעילה, העמידוה על דין תורה.

*************

יום שני כ"ב תשרי תשע"ט

מסכת מנחות דף נ"ב

דף נ"ב ע"א 

פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים – בברייתא אחת שנינו: לר' יהודה – בתחילה מגבין להן הגזברים מכל אחד מישראל. לר' שמעון – מתרומת הלשכה באין. ובברייתא אחרת שנינו להיפך, והסתפקו איזו נשנית אחרונה, ורצו להוכיח מכך שר' שמעון סובר שכשמת כהן גדול באה מנחת חביתין משל ציבור ולא משל יורשים, מפני חשש פשיעת היורשים, וכמו כן חשש בפר העלם דבר שיפשעו ולא יגבו. ודחה רב אשי: שמא לא חשש ר' שמעון לפשיעה רק בדבר שאין להם כפרה.

שנינו בברייתא בשם ר' שמעון: נאמר בקרבן התמיד 'את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו' –  רבוי הלשון 'קרבני' 'לחמי' 'אשי' לרבות פר העלם דבר של ציבור, ושעירי עבודת כוכבים, שבאין מתרומת הלשכה, כתמיד. ומוכח שהברייתא הראשונה הנ"ל היא שנשנית האחרונה.

שנינו במשנה שאם שמת הכהן הגדול מקריבים למנחת חביתין עשרון שלם שחרית – והסתפק ר' יוחנן אם גם בין הערבים מקריבים עשרון, או שאין מקריבין כלום. ובתחילה הוכיח רבא מהמשנה בתמיד שמנתה הכהנים העוסקים בעבודת התמיד 'שמיני בחביתים', הרי שלעולם אין בטלה בין הערביים. ודחו שהתנא מונה מה שבדרך כלל ולא מקרים מיוחדים, שהרי גם מה שמנה 'שביעי בסלת תשיעי ביין' לפעמים אינו – שדרשו מ'מנחתם ונסכיהם' שיכול להביא אף לאחר עשרה ימים. וחזר רבא ולמד זאת מהפסוק 'סלת מנחה תמיד' – מה תמיד אינו בטל לא בשחרית ולא בערבית אף זו אינה בטלה. וכן שנינו בברייתא.

שיעור הלבונה שמביא כהן גדול למנחת חביתין – לאבא יוסי בן דוסתאי: מפריש שני קמצים, ומקריב קומץ שחרית וקומץ בין הערבים, שלא מצינו הקרבת חצי קומץ. לחכמים: מפריש קומץ אחד, ומקריב חצי קומץ שחרית וחצי קומץ בין הערבים, שלא מצינו שני קמצים לעשרון אחד.

דף נ"ב ע"ב 

כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו, שמביאים עשרון שלם בבקר ועשרון שלם בין הערביים – לאבא יוסי בן דוסתאי פשוט שמביאים שני קמצי לבונה, שהרי לעולם מביאים כך, אך לחכמים הסתפק ר' יוחנן האם מתוך שהוכפלה סולתו הוכפלה לבונתו – קומץ לכל עשרון, או שמא כיון שבלבונה לא גילה הכתוב שיביאו כפול – יקריבו חצי קומץ לבונה בבקר וחצי בערב, כמו בחיי הכהן.

כמו כן הסתפקו כשמת כהן גדול לענין השמן – האם לוג ומחצה בבוקר ולוג ומחצה בערב, כמו שמביא הכהן עצמו, או שמכפילים ובכל פעם מביאים ג' לוג שמן.

רבא רצה לפשוט הספק – מהמשנה דה' קמצין הן (ולא מנו לבונה זו כיון שבאה לחצאים), ואם מביאים שני קמצים כשמת כהן גדול היה צריך התנא למנות ז'. ודחו: לא מנה התנא מקרים מיוחדים. וטען רב יוסף בר שמעיה: שהרי שנה התנא המעלה קומץ של מנחה בחוץ לעזרה, שהוא גם מקרה, וא"כ היה לו למנות גם אופן זה.

שנינו בברייתא לענין מנחת חביתין כשמת כה"ג ולא מינו אחר תחתיו – מביאים עשרון שחרית עם קומץ לבונה ולוג ומחצה שמן, וכמו כן מביאים בערב. ואין לומר שהברייתא כחכמים – שאם הלבונה הוכפלה כסולת, כך גם יש להכפיל השמן. ובהכרח אבא יוסי בן דוסתאי היא, הסובר שגם בחיי כהן גדול מביא קומץ לבונה שלם בבוקר וקומץ בערב, וכשם שלדבריו אף כשמת כהן גדול והוכפלה הסולת אין השמן כפול, כך גם לחכמים אין הלבונה והשמן כפולים אף שהסולת נכפלה.

נחלקו אמוראים כמי פסק ר' יוחנן במחלוקת כמה לבונה מביא הכהן בחייו – י"א שפסק כאבא יוסי בן דוסתאי  שמקריב קומץ שחרית וקומץ ערבית. וי"א שר' יוחנן אמר שבכל מקום הלכה כסתם משנה, ולהלן במשנה שנינו ה' קמצין הן, ולאבא יוסי ז' הן, ונמצא לפי"ז שהלכה כחכמים.

‏ הדרן עלך התכלת

פרק חמישי – כל המנחות באות מצה

 

כל המנחות באות מצה – חוץ מי' לחמי חמץ שבקרבן תודה, ושתי הלחם.

חימוץ לחמי תודה ושתי הלחם – לרבי מאיר: יוצר שאור מתוך העשרון שלהם, ובה מחמיצם. לרבי יהודה: אין עושים כן מפני שאין מתחמץ יפה, אלא מניח בכלי העשרון שאור מחומץ יפה מתוך ביתו, ומוסיף לו סולת עד עשרון. ואמרו לו: שא"כ לפעמים המנחה חסירה מעשרון – בשאור המגובל במעט מים ונפחו מועט מנפחו של הקמח, ולפעמים יתרה מעשרון – בשאור מגובל בהרבה מים ונפחו גדול מנפח הקמח.

*************