לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ"א תשרי תש"פ

מסכת תמיד דף ל"ג

דף ל"ג ע"א

מי שזכה במחתה להוליך הגחלים למזבח הזהב, נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח, ופנה את הגחלים הילך, וחתה (גחלים גסות ובוערות) ירד ועירן לתוך של זהב, אבל לא היה חותה בשל זהב, כדי שלא תתקלקל. נתפזר ממנו כקב גחלים, שהיה חותה במחתה של כסף בת ארבעה קבים, ומערה בשל זהב שהיא של שלשה, והיה מכבדן לאמה שלא יכוו בהן הכהנים, ובשבת שאסור לכבות היה כופה עליהן פסכתר.

פסכתר – כלי גדול מחזיק לתך, ושתי שרשרות היו בו, אחת שהוא מושך בה ויורד, ואחת שהוא אוחז בה מלמעלן, שבו מורידין הדשן מעל המזבח, וכשמורידו מלא דשן דרך קרקע הכבש שהוא משופע, היה כהן אחד לפניו שמושכו בשרשרת וכהן אחד היה למעלה מן הפסכתר ותופס בשרשרת שלפניו, שלא יתגלגל במדרון הכבש. ושלשה דברים היה משמש: כופין אותו על גבי גחלים, ועל השרץ בשבת, ומורידין בו את הדשן מעל גבי המזבח.

הגיעו בין האולם ולמזבח, נטל אחד את המגרפה, והוא כלי גדול שהיו זורקים אותו כדי להשמיע קול, וזורקה בין האולם ולמזבח, אין אדם שומע קול חבירו בירושלים מקול המגרפה. ושלשה דברים היתה משמשת: כהן ששומע את קולה יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות והוא רץ ובא, ובן לוי שהוא שומע את קולה, יודע שאחיו הלוים נכנסים לדבר בשיר, והוא רץ ובא. וראש המעמד כשהיה שומע קול המגריפה היה מעמיד את הטמאיםשל אותו בית אב שלא היו ראויים לעבוד בשער המזרח. (י"מ כדי לביישן ויזהר פעם אחרת, וי"מ מפני החשד, שלא יאמרו שלמלאכתו הלך והניח מלעבוד).

הדרן עלך אמר להם הממונה

פרק שישי – החלו עולים

אותם שזכו בכף של קטורת ובמחתה של גחלים החלו להיות עולים במעלות האולם, ולפניהם היו מקדימים ללכת מי שזכה בדשון מזבח הפנימי כדי להוציא את הטני שהניח שם, והשתחוה ויצא. ומי שזכה בדישון המנורה, נכנס ומצא שתי נרות מערביים דולקין, מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק, שממנו היה מדליק את המנורה של בין הערבים. מצאו שכבה, כגון לאחר שמת שמעון הצדיק שלא היה הנס, מדשנו ומדליקו ממזבח העולה, נטל את הכוז ממעלה שניה, והשתחוה ויצא.

מי שזכה במחתה, צבר את הגחלים על גבי המזבח, ורדדן בשולי המחתה, כדי שלא יפול הקטורת מעל הגחלים, לפיכך הוא מרקען ופושטן שלא יהיו משופעים אילך ואילך, והשתחוה ויצא.

מי שזכה בקטורת – היה נוטל את הבזך מתוך הכף, ונותן את הכף לאוהבו או לקרובו שבא עמו לצורך כך. ואם נתפזר מן הקטורת שבבזך לתוך הכף, לפי שהבזך היה מלא וגדוש ופעמים נופל ממנו לתוך הכף, נותן אוהבו את הקטורת שנתפזר בתוך הכף בחפניו של מקטיר. ומלמדים אותו לפי שלא הקטיר מעולם, ואומרים לו הוי זהיר שלא תתחיל מפניך שלא תכוה, התחיל מרדדן ויוצא. לא היה המקטיר מקטיר עד שהממונה אומר לו הקטר, ואם היה כהן גדול, הממונה אומר לו: אישי כהן גדול הקטר. פרשו העם, שכל הכהנים פורשים מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרת הקטורת, והקטיר, והשתחוה ויצא.

הדרן עלך החלו עולים

דף ל"ג ע"ב

פרק שביעי – בזמן שכהן גדול

בזמן שכהן גדול נכנס להשתחות בהיכל, שלשה אוחזין בו – אחד בימינו, ואחד בשמאלו, ואחד באבנים טובות שעל כתפות האפוד. וכיון ששמע הממונה קול רגליו של כהן גדול שהוא יוצא, הגביה לו את הפרוכת התלוי בפתחו של אולם, נכנס והשתחוה, ויצא, נכנסו אחיו הכהנים, השתחוו ויצאו.

לאחר שברכו וקראו ועשו העבודות האמורות למעלה, באו ועמדו על מעלות האולם, עמדו הראשונים לדרום אחיהם הכהנים, וחמשה כלים בידם, הטני ביד אחד, והכוז ביד אחד, והמחתה ביד אחד, והבזך ביד אחד, וכף וכסויו ביד אחד, וברכו את העם ברכה אחת (שלשה פסוקים של ברכת כהנים, ולא ענו אמן בין הפסוקים), אלא שבמדינה אומרים אותה שלש ברכות (שהיו עונין אמן בין הפסוקים) ובמקדש ברכה אחת.

במקדש היו אומרים את השם ככתבו ביו"ד ק"א, ובמדינה בכנויו באל"ף דל"ת. במדינה הכהנים נושאים את ידיהם כנגד כתפיהם, ובמקדש על גבי ראשיהן, חוץ מכהן גדול שאין מגביה את ידיו למעלה מן הציץ. לר' יהודה אף כהן גדול מגביה את ידיו למעלה מן הציץ, שנאמר 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם'.

בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר, היה עולה בכבש והסגן בימינו, הגיע למחצית הכבש ונתייגע קצת, אחז הסגן בימינו והעלהו, והושיט לו הראשון הראש והרגל וסמך עליהן וזרקן, הושיט השני לראשון שתי הידים, נותנן לכהן גדול וסמך עליהן וזרקן, נשמט השני והלך לו, וכך היו מושיטין לו שאר כל האברין, והוא סומך עליהן וזורקן. ובזמן שהוא רוצה, הוא סומך, ואחרים זורקין. בא לו להקיף את המזבח, מהיכן הוא מתחיל? מקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית. נתנו לו יין לנסך, הסגן עומד על הקרן והסודרים בידו, שני כהנים עומדין על שלחן החלבים, ושתי חצוצרות בידם, תקעו והריעו ותקעו, באו ועמדו אצל בן ארזא, אחד מימינו ואחד משמאלו, שחה לנסך, והניף הסגן בסודרים, והקיש בן ארזא בצלצל, ודברו הלוים בשיר, הגיעו לסוף פרשה, תקעו, והשתחוו העם. על כל פרק תקיעה, ועל כל תקיעה השתחויה. זהו סדר התמיד לעבודת בית אלקינו, יהי רצון שיבנה במהרה בימינו, אמן.

השיר שהיו הלוים אומרים במקדש: ביום הראשון היו אומרים' לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה', בשני היו אומרים 'גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו הר קדשו', בשלישי היו אומרים 'אלקים נצב בעדת קל בקרב אלקים ישפוט'. ברביעי היו אומרים 'קל נקמות ה' קל נקמות הופיע', בחמישי היו אומרים 'הרנינו לאלקים עוזנו הריעו לאלקי יעקב', בששי היו אומרים 'ה' מלך גאות לבש לבש' וגו', בשבת היו אומרים 'מזמור שיר ליום השבת', מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

הדרן עלך בזמן שכהן גדול וסליקא לה מסכת תמיד

**********

יום שני כ"ב תשרי תש"פ

מסכת תמיד דף ל"ד

דף ל"ד ע"א

מסכת מדות

פרק ראשון – בשלשה מקומות

בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש בבית אבטינס ובבית הניצוץ ובבית המוקד. והלוים בעשרים ואחד מקום, חמשה על חמשה שערי הר הבית, ארבעה על ארבע פנותיו מתוכו, חמשה על חמשה שערי העזרה, ארבע על ארבע פנותיה מבחוץ, ואחד בלשכת הקרבן, ואחד בלשכת הפרוכת, ואחד לאחורי בית הכפורת.

איש הר הבית שהיה ממונה על כל המשמרות ששומרים העזרה, היה מחזר על כל משמר ומשמר, ואבוקות דולקין לפניו, וכל משמר שאינו עומד ואומר לו 'איש הר הבית שלום עליך', ניכר שהוא ישן, חובטו במקלו, ורשות היה לו לשרוף את כסותו, והם אומרים מה קול בעזרה, קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפים שישן לו על משמרו.

חמשה שערים היו להר הבית: שני שערי חולדה מן הדרום משמשין כניסה ויציאה, קיפונוס מן המערב משמש כניסה ויציאה, טדי מן הצפון לא היה משמש כלום (ולראב"י (להלן ע"ב) בעל קרי היה יוצא בו), שער המזרחי שבחומת עזרת נשים שהכל נכנסין דרך שם לכל העזרות, ועליו שושן הבירה צורה, ובו כהן גדול השורף את הפרה ופרה וכל העוסקים בה יוצאים להר המשחה, וכבש היו עושין מהשער להר מפני קבר התהום.

שבעה שערים היו בעזרה: שלשה בצפון, ושלשה בדרום, ואחד במזרח. שבדרום, שער הדלק, שני לו שער הבכורות, שלישי לו שער המים. שבמזרח שער נקנור, ושתי לשכות היו לו אחת מימינו ואחת משמאלו, אחת לשכת פנחס המלביש ואחת לשכת עושי חביתין. ושבצפון שער הנצוץ, וכמין אכסדרה היה ועלייה בנויה על גביו שהכהנים שומרים מלמעלן והלוים מלמטן, ופתח היה לו לחיל. שני לו שער הקרבן, שלישי לו בית המוקד.

ארבע לשכות היו בבית המוקד כקיטונות פתוחות לטרקלין, שתי לשכות בקדש ושתים בחול, וראשי פיספסין מבדילין בין קדש לחול. ומה היו הלשכות משמשות? מערבית דרומית היתה לשכת טלאי קרבן, שהיו שם טלאים המבוקרים, דרומית מזרחית היתה לשכת עושי לחם הפנים, במזרחית צפונית גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששקצום מלכי יון, בצפונית מערבית יורדים לבית הטבילה.

דף ל"ד ע"ב

שני שערים היו לבית המוקד, אחד פתוח לחיל ואחד פתוח לעזרה. זה שהיה פתוח לעזרה פשפש קטן היה לו, שבו נכנסין לבלוש את העזרה, לחפש על כל כלי השרת שהיו כולן במקומן.

בית המוקד כיפה ובית גדול היה, מוקף רובדין של אבן, וזקני בית אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם, ופרחי כהונה איש כסתו בארץ.

ומקום היה בבית המוקד אמה על אמה, וטבלא של שיש וטבעת היתה קבועה בה, ושלשלת המפתחות היתה קבועה בה (ע"פ שט"מ), הגיע זמן הנעילה, הגביה הכהן השוער את הטבלא בטבעת, ונטל את המפתחות מן השלשלת, ונעל הכהן מבפנים כל השערים שיש לו לנעול, ובן לוי ישן לו מבחוץ, גמר מלנעול החזיר את המפתחות לשלשלת ואת הטבלא למקומה, נתן כסותו עליה ישן לו. אירע קרי באחד מהם, יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה והנרות דולקים מכאן ומכאן עד שמגיע לבית הטבילה, לרבי אלעזר בן יעקב הולך במסיבה ההולכת תחת החיל, יוצא והולך לו בשער טדי.

הדרן עלך בשלשה מקומות

פרק שני – הר הבית

הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, רובו של בנין בדרום ההר, ששם היה רוב תשמיש העזרה, שני לו מן המזרח, שתשמישו מועט מן הדרום, שלישי לו מן הצפון, מיעוטו מן המערב, שאין תשמיש היכל כל כך. מקום שהיה רוב מדתו שם היה רוב תשמישו.

כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל, חוץ ממי שאירעו דבר שהוא מקיף לשמאל, ושואלין לו מה לך מקיף לשמאל, אם השיב שאני אבל, משיבין לו השוכן בבית הזה ינחמך, ואם אמר שאני מנודה, לרבי מאיר משיבין לו השוכן בבית הזה יתן בלבם ויקרבוך, ולרבי יוסי אם יאמרו כן עשיתן כאילו עברו עליו את הדין, אלא משיבין לו השוכן בבית הזה יתן בלבך ותשמע לדברי חבריך ויקרבוך.