לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ"ג ניסן תשע"ט

מסכת בכורות דף י"א

דף י"א ע"א 

אע"פ שהוקש פטר חמור לבכור אדם, אינו ממתין שלשים יום, ואין צריך חמשה שקלים – שנאמר 'תפדה' מיד, 'תפדה' בכל שהוא. ולרבי יוסי בר יהודה אומר אין פדייה פחותה משקל, שנאמר 'וכל ערכך יהיה בשקל הקדש', כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין משקל. לרבי יהודה נשיאה אמרו שעין יפה פודה בסלע, עין רעה בשקל, ובינונית ב'רגיא' (שלש זוז).

הלכה כחכמים שפודין פטר חמור אפילו בשה כחוש שאינו שוה אלא דנקא. וכל זה כשעושה מעצמו, אבל אם בא לימלך מורין לו לפדות ב'רגיא'.

מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו פודהו בשויו – י"א שכן הוא לרבי שמעון, אבל לרבי יהודה הקפידה עליו תורה ואינו פודה אלא בשה. ולרב אחא הוא גם לרבי יהודה, שלא יהא חמור מן ההקדש, ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו.

הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי – ופדיונו לבעלים, לרבי שמעון שהרי מותר בהנאה גם קודם פדיה, וממון בעלים הוא. וגם לרבי יהודה שהוא אסור בהנאה, אע"פ היא של בעלים שהרי קונה אותה לענין השווי שיש בין החמור לשה, ואינו דומה להקדש.

הגונב פטר חמור של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים – ואפילו לרבי יהודה שאין לו בו עכשיו דמים לפי שהוא אסור בהנאה, יש לו בו דמים לאחר מכאן. ואע"פ שנאמר 'וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש', פטר חמור לא נחשב של הקדש אע"פ שאסור בהנאה.

שה של פדיון פטר חמור שהגיע ליד כהן, אינו נכנס לדיר להתעשר – שהלקוח והניתן במתנה פטור ממעשר בהמה.

ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים בתוך ביתו, וכן ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאין בתוך ביתו שנפלו מבית אבי אמו כהן, ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל – מפריש עליהן עשרה שיין, ומעשרן והן שלו.

דף י"א ע"ב 

הלוקח טבלים ממורחין מן העובד כוכבים – מעשרן והן שלו, וכגון שהיה אריס בקרקע של עובד כוכבים, ומירחן העובד כוכבים, שחייב במעשר כי אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, והן שלו שאומר לכהן אני בא מכח אדם שלא היית יכול לעמוד עמו בדין. (אבל אם מרחו הגוי, פטור ממעשר, שנאמר 'דגנך' ולא דגן עובד כוכבים).

למסקנת הגמרא כל זה לתרומת מעשר, שנאמר 'ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל', טבלים שאתה לוקח מבני ישראל אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן, טבלים שאתה לוקח מן העובד כוכבים אי אתה מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן, אלא מעשרן והן שלו. אבל תרומה גדולה מפריש ונותן לכהן.

המפקיד פירותיו אצל הכותי ואצל עם הארץ, בחזקתן למעשר ולשביעית – ואין חוששין שמא החליפן. הפקידן אצל העובד כוכבים, לת"ק הן כפירותיו של גוי, ומפריש תרומה ונותן לכהן, שבוודאי החליפן. ולרבי שמעון הרי הן כדמאי, שמפריש והן שלו, שאינו אלא ספק אם החליפן או לא.

מת השה שפדו בו את החמור – אפילו בבית הבעלים, נהנה בו הכהן, שאע"פ שעדיין לא הגיע לידו כבר זכה בו כהן משעת הפרשה.

*************

יום שני כ"ד ניסן תשע"ט

מסכת בכורות דף י"ב

דף י"ב ע"א 

אין פודין פטר חמור לא בעגל ולא בחיה לא בשחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים (מתיש הבא על הרחל) ולא בכוי – שנאמר כאן 'שה' ונאמר בקרבן פסח 'שה', מה להלן פרט לכל השמות הללו, אף כאן, אבל א"צ שיהא זכר תמים ובן שנה, שנאמר 'תפדה תפדה' ריבה. רבי אליעזר מתיר בכלאים, מפני שהוא שה, ואוסר בכוי מפני שהוא ספק.

נתן את החמור עצמו לכהן – אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו.

לרבי מאיר פודין פטר חמור בבן פקועה – כיון שטעון שחיטה שה מעליא הוא. ולחכמים שאין טעון שחיטה – למר זוטרא אין פודין בו שלמדים 'שה שה' מקרבן פסח, ולרב אשי פודין בו.

נדמה, כגון רחל שילדה מין עז – לרבי אלעזר פודין בו, שהרי אפילו כלאים פודין בו. לשיטת חכמים נסתפקו בגמרא אם פודין בו לא.

פרה שילדה מין עז – אין פודין בו. וגם לרבי אלעזר שפודין בכלאים, אין תולין אותה אחר האב לומר שעז הוא, אלא הולכין אחר אמו ועגל הוא.

רחל שילדה מין עז ואביו שה – זהו נדמה, והשווהו חכמים לכלאים.

נדמה וכלאים פסולים לקרבן – שנאמר 'שור או כשב' פרט לכלאים, 'או עז' פרט לנדמה. ופטורים ממעשר בהמה – שלמדים 'תחת תחת' מקדשים. ואפילו אם יש בו מקצת סימנין של אמו, פטור ממעשר בהמה, כדין קדשים ולא כדין בכור.

אין פודין פטר חמור בפסולי המוקדשין – שנאמר בהם 'כצבי וכאיל', מה צבי ואיל אין פודין אף פסולי המוקדשין.

דף י"ב ע"ב 

בהמה שניקחה בפירות שביעית – אין פודין בו פטר חמור וודאי, ש'לאכלה' אמרה תורה ולא לסחורה. אבל פודין בו ספק פטר חמור – אפילו רבי יהודה שאסור בהנאה עד שיפריש עליו טלה, שמכיון שהוא לעצמו אין זה סחורה.

בהמת שביעית פטורה מן הבכורה – שנאמר 'לאכלה' ולא לשריפה, ובבכור מקריבין את האימורים לגבוה. וחייבת במתנות, שנחשב 'לאכלה'.

האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה – ואין בה פטור של חלה משום 'לאכלה' ולא לשריפה, שהרי חלה שנטמאת נשרפת, שנאמר 'לדורותיכם'. ואין למדין ממנה לבכור, שזה עיקרו לאכילה, וזה עיקרו לשריפה.

ישראל שהיה לו פטר חמור בתוך ביתו, ואמר לו הכהן תנהו לי ואני אפדהו – לא יתנו לו אא"כ פדאו בפניו, שנחשדו הכהנים על פטרי חמורים, שמורין בה היתר לעבוד בו בלא פדיון, שאומרים כיון שהשה שאפריש תחתיו יהיה שלי, למה לי לפדותו.

המפריש פדיון פטר חמור ומת השה – לרבי אליעזר חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן, שנאמר 'אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה', מה בכור אדם חייב באחריותו, אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו. ולחכמים אין חייבין באחריותו כפדיון מעשר שני. העיד רבי יהושע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום.

מת פטר חמור לאחר שהפריש הפדיון ועדיין לא נתנו לכהן – לרבי אליעזר יקבר ומותר בהנאתו של טלה, הואיל והוא חייב באחריותו כאילו לא הפריש הטלה עדיין, ומותר לישראל בהנאתו של טלה. ולחכמים אין צריך החמור להקבר, והטלה לכהן, שמזמן שהפריש את הטלה הרי הוא ברשות כהן, ופטר חמור פדוי.

פטר חמור קודם פדיון אסור בהנאה לרבי אליעזר – אע"פ שהוקש לבכור אדם שמותר בהנאה, שנאמר 'אך פדה תפדה', לפדייה הקשיתיו ולא לדבר אחר.

מודה ר' אליעזר בישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו שמפריש טלה עליו והוא שלו – אע"פ שבודאי פטר חמור סובר שכל זמן שלא הגיע עדיין ליד כהן אינו פדוי.

היה מבן חדש עד חמש שנים בשעה שאמר ערכי עלי, והמתין ולא נתנו עד שיהא בן שש שיש לו ערך אחר – אינו נותן אלא כשעה שהעריך.

אין בערכין ובפדיון הבן ובנזירות ובפטר חמור פחות משלשים – שפחות מבן שלשים אינו נערך, ואין בו פדיון הבן, ואין נזירות פחות משלשים יום, ואין פדיון פטר חמור בפחות מבן שלשים. ומוסיפין עד עולם – שיש ערך לכל זמן שהוא עומד בו, וכן נזיר נודר בנזיר ארבעה וחמשה שנים, ואם המתין מפדיון בנו ומפדיון פטר חמורו כמה שנים עדיין יכול לפדותו ואינו נותן יותר.

בברייתא אחת אמרו פדיון הבן לאחר שלשים יום, ופדיון פטר חמור לאלתר. ובברייתא האחרת אמרו שאין פטר חמור פחות משלשים. ונחלקו אמוראים ליישבה: לרב נחמן – אין פודין לכתחילה פחות מבן שלשים, ואם פדאו פדוי אפילו אם אמר מעכשיו, משא"כ בפדיון הבן שאם פדאו מעכשיו אינו פדוי. לרבא – לרבי אליעזר שהקישו לבכור אדם, מצוה לשהותו כל שלשים, ומכאן ואילך או פודהו או עורפו, ולחכמים שלא הוקש לאדם, פודיהו לאלתר.

הפודה את בנו בתוך ל' יום ואמר מעכשיו יחול פדיון זה – אינו פדוי. אמר עכשיו אני נותן מעות, והפדיון לא יחול עד לאחר שלשים יום לרב בנו פדוי. (ולשמואל אינו פדוי – עיין להלן מט.).

*************