לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון כ"ד אב תשע"ח
דף קי"ד ע"א
רובע ונרבע שרבעו קודם הקדישן, וכן מוקצה ונעבד קודם שהוקדשו – אם הקריבן בחוץ, פטור מן הכתוב 'ואל פתח אהל מועד לא הביאו', וזה לא היה ראוי מעולם לבוא לעזרה. ואם הקדישם ואחר כך רבעו, או שאחר כך נעבד או הוקצה לע"ז, וכגון קדשים קלים שהוא ממון בעלים לר"י הגלילי ואין בזה משום 'אין אדם אוסר דבר שאינו שלו', כיון שהיה ראוי לבוא מתחילה, לא נתמעט מ'אל פתח אהל מועד לא הביאו', אלא מ'לפני משכן ה".
אתנן ומחיר כלאים ויוצא דופן שהקריבן בחוץ – נתמעטו במשנה מ'לפני משכן ה" ולא מ'אל פתח אהל מועד לא הביאו', לענין וולדות קדשים, שראויים לבוא בפתח אהל מועד במעי אמן, וסובר שוולדות קדשים בלידתם הם קדושים, ויכול לעשותם אתנן או מחיר במעי אמן.
דף קי"ד ע"ב
לשיטת רבי שמעון כל שראוי לבוא בפנים לאחר זמן, אע"פ שאינו ראוי עכשיו, אם הקריבו בחוץ עובר בלא תעשה – שנאמר 'לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום', אמר משה לישראל, כשתכנסו לארץ, תקריבו בשעת כיבוש וחילוק נדבות, אבל חובות לא תקריבו עד שתבואו לשילה שנקראת 'מנוחה', וחובות אלו מחוסרי זמן, ועובר עליהם בלאו אם יקריבם בבמה.
אין לוקין על לאו של מחוסר זמן – לפי שהכתוב נתקו לעשה. י"א שכן הוא לחכמים, אבל לר"ש לוקין משום 'לא תעשון'. ולרב נחמן בר יצחק גם לר"ש לא נאמר הלאו אלא על המקריבו בחוץ, שפנים של גלגל הוא כחוץ לגבי שילה, אבל המקריבו בפנים אינו לוקה.
לרבי שמעון הזובח פסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות עובר בלאו של 'לא תוכל לזבוח את הפסח', אבל בשעת היתר הבמות לא שנאמר באחד שעריך, לא אמרתי לך אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד. והעמידו למסקנת הגמרא (את הרישא) בפסח שלאחר חצות, ובשעת היתר הבמות, ומה שאמר בשעת איסור היינו לקרבן זה (שאין מקריבין חובות אלא בבמת ציבור. וסיפא קודם חצות, שהוא שלמים ומותר בבמת יחיד).
*************
יום שני כ"ה אב תשע"ח
דף קט"ו ע"א
מצורע ששחט את אשמו בחוץ קודם זמנו: לרב חלקיה בר טובי – לשמו פטור, לפי שאינו מתקבל בפנים. שחטו שלא לשמו, כגון לשם עולה, חייב, הואיל וראוי לשלא לשמו בפנים. אבל אינו חייב לשמו משום שראוי שלא לשמו בפנים, לפי שהוא מחוסר עקירה. ולרב הונא אינו כשר שלא לשמו בפנים (ולכן גם בחוץ פטור), שאין לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו. ופסח בשאר ימות השנה שאינו כשר לשם פסח וכשר שלא לשמו, הוא משום שבשאר ימות השנה שלמים הוא.
שחט עולת מחוסר זמן בבעלים, ואשם נזיר ומצורע בחוץ בזמנו שלא לשמו – חייב, גם לרבי אליעזר שאשם שלא לשמו פסול כחטאת, שהוא ראוי לפנים לשמו. וה"ה בחטאת, ושנה התנא טפל וה"ה לעיקר.
שחט עולת מחוסר זמן בגופה, וחטאת מחוסר זמן בגופה או בבעליו שלא לשמו – פטור, לפי שאינו ראוי לבוא בפתח אהל מועד. והוא הדין לאשם (לשיטת החולקים על חלקיה), אלא שהתנא סובר כרבי אליעזר שאשם הוקש לחטאת, ושנה את העיקר וכ"ש לטפל.
בברייתא אחת שנינו שהשוחט עולת מחוסר זמן בבעלים, ואשם נזיר ומצורע בחוץ חייב, שנאמר 'שור' מ"מ, 'כשב' מ"מ, 'עז' מ"מ. ובברייתא אחרת שנינו שאם שחט אשם נזיר ואשם מצורע מחוסר זמן בבעלים פסולים, ומשמע שאינן ראויים לבוא בפנים. ותירצו לרב חלקיה בר טובי שברייתא ראשונה מדובר שלא לשמו, ובברייתא שניה כששחטו לשמו. ורב הונא מיישב ברייתא ראשונה כשהפריש שתי אשמות לאחריות, שהאחת מתחילתה עולה, כדין אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם שכשר לעולה.
דף קט"ו ע"ב
המעלה בחוץ מבשר חטאת, ומבשר אשם, ומבשר קדשי קדשים, ומבשר קדשים קלים, וממותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות – פטור, שנאמר 'עולה', מה עולה שראויה להעלאה אף כל שראויה להעלאה.
היוצק והבולל והפותת והמולח והמניף והמגיש, והמסדר את השלחן, והמטיב את הנרות, והקומץ, והמקבל דמים בחוץ – פטור, שנאמר 'אשר יעלה עולה או זבח', מה העלאה שהיא גמר עבודה אף כל שהוא גמר עבודה.
לשיטת התנא במשנה היתה עבודה בבכורות עד הקמת המשכן – ולר' אסי פסקו הבכורות בסיני, ומאותו היום נצטוו על הכהונה. וכבר נחלקו תנאים בדבר בפירוש הכתוב 'וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו', שלרבי יהושע בן קרחה זו פרישת בכורות שהם היו הנגשים אל ה' ומקריבין קרבנות, ולרבי זו פרישת נדב ואביהוא, שכבר היתה העבודה בכהנים.
עולה שהקריבו ישראל במדבר – י"א שאינה טעונה הפשט וניתוח. וי"א שטעונה. ונחלקו תנאים בדבר, שלרבי ישמעאל כללות נאמרו בסיני, ופרטות נאמרו באהל מועד לאחר שהוקם המשכן, ושם נתפרשו דיני הפשט וניתוח בעולה. ולר"ע כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב, וכבר ניתנו דיני הפשט וניתוח בסיני.
'הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש'. והיכן דיבר? – לרבי כשאמר 'וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו' ,זו פרישת נדב ואביהוא, והזהירם שאם יגשו יפרץ בם. ולר"י בן קרחה שנאמר 'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי', אל תקרי בכבודי אלא במכובדיי, דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעו עד שמתו בני אהרן, כיון שמתו בני אהרן, אמר לו אהרן אחי לא מתו בניך אלא להקדיש כבודו של מקום עליהם. כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקבל שכר על שתיקתו, שנאמר וידום אהרן.
וכן בדוד הוא אומר 'דום לה' והתחולל לו' – אע"פ שמפיל לך חללים, אתה שתוק. וכן בשלמה הוא אומר, עת לחשות ועת לדבר, פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, ופעמים שמדבר ומקבל שכר על הדבור .
'נורא אלקים ממקדשך' – אל תיקרי ממקדשך אלא ממקודשיך, שבשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו, מתיירא ומתעלה ומתהלל.
*************