לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ"ד כסלו תש"פ

מסכת נדה דף ס'

דף ס' ע"א

אשה שהשאילה חלוקה לנכרית או לנדה, ואחר כך לבשתה היא ומצאה עליו כתם – הרי זו תולה בה וטהורה, שמכיון שהשואלת בין כך טמאה היא תולה בה. ודווקא אם הנכרית גדולה ויודעים בה שכבר ראתה, אבל אם לא ראתה, אין תולין בה. ולרבי מאיר אם הגיעו ימי נעוריה וראויה לראות, תולין בה אע"פ שאין ידוע שכבר ראתה.

אבל ישראלית טהורה ששאלה חלוק מחבירתה טהורה, ואחר כך לבשתה חבירתה, ונמצא עליו כתם – שתיהן טמאות, כיון שאם יתלה באחרת היא מקלקלת אותה, ומה ראית לקלקל את חברתה יותר ממנה. וכן שלש נשים שלבשו חלוק אחד, או שישבו על ספסל אחד של עץ, ונמצא דם על החלוק או על הספסל, כולן טמאות מהטעם שנתבאר.

ואם ישבו על ספסל של אבן או על האיצטבא של מרחץ – רבי נחמיה מטהר, שלשיטתו כל דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו בו על הכתמים.

אשה שהשאילה חלוקה לשומרת יום כנגד יום ביומה הראשון, או ליולדת שיושבת על דם טוהר, או לבתולה שדמיה טהורים – תולה את הכתם בה, שבין כך אינה מקלקלת אותה.

השאילה לשומרת יום כנגד יום ביומה השני, או לסופרת שבעה נקיים לאחר זיבה שעדיין לא טבלה – לרשב"ג תולה בה, ואע"פ שהיא מקלקלת אותה, ששומרת יום תצטרך לשמור ביום השלישי, והסופרת תסתור כל הימים שלפניה, כיון שעתה היא טמאה תולין בה. ולרבי אינה תולה בה, הואיל ומקלקלת אותה, לפיכך שתיהן מקולקלות, ואין אומרים זו שמצאה את הכתם תתקלקל וחברתה תהא טהורה.

טמא וטהור שהלכו בשני שבילין שאחד טהור ואחד טמא – לרב חסדא באנו למחלוקת רבי ורשב"ג, שלרשב"ג תולין שביל טמא באדם טמא וטהור בטהור, ולרבי שניהם טמאים. לרב אדא ורבי יוסי בר חנינא מודה רבי שתולין שביל טמא באדם טמא, שרק בשומרת יום ביומה השני שהיא בחזקת טהרה, שהרי יכולה לטבול כל שעה, אין תולין בה, אבל כאן שהשני בין כך טמא, ואין מקלקלין אותו בכלום, תולין בו.

השאילה חלוקה לבעלת הכתם, ואח"כ לבשתה היא, ונמצא בו כתם: לשיטת רבי – לרבי יוחנן אינה תולה בחברתה לטהר את עצמה, שהרי אפילו בשומרת יום שראתה דם מגופה אינה תולה, ק"ו בבעלת כתם. ולאחד מהלשונות בגמרא (ראה בסמוך), ביום הראשון של בעלת הכתם תולה בה גם לרבי, ורק ביומה השני אין תולין בה משום שמקלקלה. לשיטת רשב"ג – י"א שתולין בה (ראה בסמוך), ולרבי יהודה בר ליואי אין תולין בה, לפי שבא לה מעלמא ואינה בחזקת רואה.

ויש ברייתא הסותרת דבריה מרישא לסיפא אם תולין כתם בבעלת הכתם או לא. ונאמרו שלש דרכים ליישבה: א. לרבי אין תולין, ולרשב"ג תולין. ב. שניהם כרבי, וביום הראשון תולין שאינו מקלקלה, וביום השני אין תולין. ג. שניהם כרשב"ג, ולענין טומאת מפרע תולין בה, שאינה מקלקלה בכך, ולא תטמא למפרע, אבל מכאן ולהבא אין תולין בה לפי שמקלקלה.

דף ס' ע"ב

לרבי נחמיה לא גזרו משום כתמים אם נמצא בדבר שאינו מקבל טומאה – שדורש 'ונקתה לארץ תשב', כיון שישבה לארץ נקתה. ומטהר היה אפילו באחורי כלי חרס, ואין גוזרין על גבו אטו תוכו. וכן מטהר במטלניות שאין בהן שלש על שלש, שאין מקבלין טומאה, שאינם ראויים לא לעניים ולא לעשירים.

רב פסק הלכה כר' נחמיה. וכן אמרו בברייתא שרבי יעקב לבדו חולק על רבי נחמיה ומטמא אפילו דבר שאינו מקבל טומאה, אבל חכמים הורו כרבי נחמיה. וי"א שחכמים חולקים על רבי נחמיה. שהורו לטמאות דם שנמצא על שפתה של אמבטי, ועל עלה של זית בשעה שמסיקות את התנור.

שתי נשים שהיו טוחנות ברחיים של יד, ונמצא דם תחת הפנימית – שתיהן טמאות, לפי שהחיצונה דוחקת את עצמה להתקרב אל הרחיים, ועוברת ונכנסה למעמדה של הפנימית, נמצא ששתיהן עברו שם ואין יודעין ממי נפל. נמצא תחת החיצונה – החיצונה טמאה והפנימית טהורה, שהפנימית אינה מתרחקת מן הרחיים ליכנס במעמדה של החיצונה. נמצא בינתיים – שתיהן טמאות.

שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת (והיו משולבות, שתכופות ודבוקות זו בזו – סא.), ונמצא דם תחת אחת מהן – כולן טמאות. (בין אם נמצא תחת פנימית, ובין תחת החיצונה. שם).

בדקה אחת מהן כשיעור וסת של מציאת הדם ונמצאת טמאה – לשיטת התנא במשנתינו היא טמאה ושתיהן טהורות. שסובר כבר פדא שאם בדקה עצמה כשיעור וסת לאחר שעסקה בטהרות ונמצאת טמאה, תולין שבוודאי היתה טמאה בשעת עסק הטהרות ושורפין אותן. ולפיכך אם בדקה אחת כשיעור וסת לאחר מציאת הדם במיטה ונמצאת טמאה, תולין שוודאי בא ממנה והיא טמאה וודאי, ושאר הנשים טהורות. אבל אם בדקה עצמה לאחר שיעור וסת, כולן טמאות.

ולרבי אושעיא הסובר שגם אם בדקה כשיעור וסת לאחר שעסקה בטהרות אין טהרותיה נשרפות, שמא נטמאת לאחר מכן, אין תולין בזו שנמצאת טמאה אפילו אם בדקה עצמה כשיעור וסת לאחר מציאת הדם במיטה, אלא בכל אופן כולן טמאות.

בא על אשתו ובדקה עצמה לאחר תשמיש ונמצאת טמאה – אם היה כשיעור וסת, חייב חטאת, שבוודאי כבר היה דם בשעת בעילה. שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה, חייב אשם תלוי, שהוא ספק אם כבר היה בשעת בעילה. שהתה יותר מכך, פטור, שמחזיקין שהדם בא לאחר ביאה.

אשה שנתעסקה בטהרות, ופרשה וראתה דם – לבר פדא דינה כחיוב בעלה בקרבן כשבדקה עצמה לאחר תשמיש, שאם שהתה כשיעור וסת לאחר שפרשה, טהרותיה טמאות, שתולין שהיתה וודאי טמאה ושורפין אותן. ואם שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה, טהרותיה תלויות, ואם שהתה יותר מכך טהרותיה טהורות.

ולרבי אושעיא, גם אם בדקה כשיעור וסת לאחר שעסקה בטהרות אין טהרותיה נשרפות – שמא נטמאת לאחר מכן, ורק לאחר תשמיש אנו תולין שהשמש עיכב את הדם. משל לילד וזקן שהיו מהלכין בדרך, כל זמן שהיו בדרך ילד שוהא לבא, נכנסו לעיר ילד ממהר לבא. ועוד משל לאדם שנותן אצבע בעין, כל זמן שאצבע בעין דמעה שוהא לבא, נטל האצבע דמעה ממהרת לבא.

היתה אחת משלש הנשים שישנו במטה מסולקת דמים, תולה את הדם באחרת שאינה מסולקת. כיצד? עוברה ושאינה עוברה תולה עוברה בשאינה עוברה, מניקה ושאינה מניקה תולה מניקה בשאינה מניקה, זקנה ושאינה זקנה תולה זקנה בשאינה זקנה, בתולה ושאינה בתולה תולה בתולה בשאינה בתולה.

היו כולן מעוברות, או כולן מניקות או כולן זקנות או כולן בתולות, רואין כאילו הן ראויות, וכולן טמאות.

*********

יום שני כ"ה כסלו תש"פ

מסכת נדה דף ס"א

דף ס"א ע"א

שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת כשהן פרודות, ונמצא דם תחת האמצעית – כולן טמאות. נמצא תחת הפנימית – שתים הפנימיות טמאות והחיצונה טהורה. נמצא תחת החיצונה – אם עלו דרך מרגלות המטה, שלא עברה פנימית על מקום מציאת הדם, שתים החיצונות טמאות והפנימית טהורה. ואם עברו שלשתן דרך החיצונה, כולן טמאות, שמא כשעברה פנימית דרך שם נפל ממנה. (ואם ישנו כשהן משולבות – נתבאר דינם לעיל ס:).

בדקה אחת מהן ונמצאת טהורה – היא טהורה ושתים טמאות. בדקו שתים ומצאו טהורות, הן טהורות ושלישית טמאה. בדקו שלשתן ומצאו טהורות, כולן טמאות.

גל טמא שהיה שם כזית מן המת, ונתערב בין שני גלים טהורים, ובדקו אחת מהן ומצאו טהור – הוא טהור ושנים טמאים, בדקו שנים ומצאו טהורים – הם טהורין ושלישי טמא. בדקו שלשתן ומצאו טהורין – לרבי מאיר כולן טמאים, שכל דבר שהוא בחזקת טומאה, הוא לעולם בטומאתו עד שיודע לך טומאה היכן היא. ולחכמים בודק עד שמגיע לסלע או לבתולה, ואם לא מצא, הגל טהור, ותולים שהעורב נטלה.

ומודים חכמים בשלש נשים שאם בדקו שלשתן ומצאו טהורות שכולן טמאות, שממה נפשך הדם הגיע מאחת מהן.

אע"פ שאסור לקבל לשון הרע, צריך לחשוש לדבר. רבי טרפון לא רצה להטמין בני אדם שיצא עליהם קול שהרגו את הנפש, שמא יש בקול ממש ואסור להצילם.

סיחון ועוג אחים היו – והן בני אחיה בר שמחזאי. ומשה היה ירא מעוג ולא מסיחון, שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו,  שנאמר 'ויבא הפליט ויגד לאברם העברי', זה עוג שפלט מדור המבול.

דף ס"א ע"ב

בגד שאבד בו כתם, כגון שנכנס במים או נגלל בדם בהמה, ולא נודע מקום הנדות – לתנא קמא מעביר שבעה סממנין על הבגד, ומבטל את דם הנדות שלא יטמא. לרבי שמעון בן אלעזר בודקו שכונות שכונות, כלומר כל שלש ושלש אצבעות לבד.

בגד שאבדה בו שכבת זרע – אם היה חדש, בודקו במחט, שמקום הזרע קשה והמחט מתעכב ליכנס בו. היה שחוק, בודקו בחמה, ששוטחו כנגד עיניו, ומקום הזרע סתום ואין החמה נראית בבגדו כל כך.

בגד שאבד בו כלאים – לא ימכרנו לעובד כוכבים, שמא ימכרנו לישראל. ולא יעשנו מרדעת לחמור.

ועושה ממנו תכריכין למת – לר' ינאי רק לסופדו, אבל לקוברו אסור. ולר' יוחנן מותר גם לקוברו, שנאמר 'במתים חפשי', כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות. ומדין זה למדנו שמצוות בטילות לעתיד לבוא.

בגד שאבד בו כלאים – צובעו ומותר, שאין הצבע שולט בצמר ופשתים יחד, שהפשתן קשה לקבל הצבע יותר מן הצמר, ואם לא ניכר וודאי נפל.

מן התורה אין איסור כלאים אלא ב'שוע טווי ונוז' – כלומר שיהו חלוקין יחד במסרק, וטווי יחד, וארוג. שנאמר 'שעטנז' בתיבה אחת, ומשמע שצריך את כולם. וחכמים גזרו על הארוג אע"פ שאינו שוע וטווי.

ולפיכך, אם הטיל חוט של פשתן בבגד של צמר, וניתקו, ואינו יודע אם התנתק לגמרי או לא – מותר ללובשו, כיון שאינו אלא ספק דרבנן.

בגד צבוע – לת"ק מטמא משום כתם, לרבי נתן בר יוסף אינו מטמא משום כתם, שלא הותרו בגדי צבעונין לאשה אלא להקל על כתמיהן, שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור. שבפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים, ועל האירוס (זוג המקשקש). ובקשו לגזור על בגדי צבעונין, ולא גזרו כדי להקל על כתמיהן.