לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ"ה תמוז תשע"ח

מסכת זבחים דף פ"ו

דף פ"ו ע"א 

לשיטת תנא קמא בברייתא העצמות והגידין והקרנים והטלפים יקרבו גם אם פירשו – שנאמר 'והקטיר הכהן את הכל המזבחה'. ומה שנאמר 'ועשית עולותיך הבשר והדם', בא ללמד שעיכולי עולה אתה מחזיר ולא עיכולי גידין ועצמות. ולרבי מחוברין יעלו, ואם פירשו, אפילו הן בראש המזבח ירדו. (וכך היא שיטת התנא במשנתינו).

עצמות קדשים הנאכלים, כגון חטאת ואשם – לפני זריקה מועלין בהן, לאחר זריקה אין מועלין בהן.

עצמות וגידין של עולה – לשיטת רבה: אם פירשו לאחר זריקה – אע"פ שיורדים מעל המזבח, קדשים פסולים הם ואסורים בהנאה, ומועלים בהם לעולם. ואם פירשו קודם זריקה, אין בהם מעילה לאחר זריקה, שהזריקה מתרת אותם להדיוט, ומותר לעשות מהם אפילו בית יד לסכין, שנאמר 'לו יהיה' בעולה, ונאמר באשם, מה אשם עצמותיו מותרין אף עולה. ולשיטת רבי אלעזר: אם פירשו לפני זריקה, מועלין בהם לעולם. פירשו לאחר זריקה, אין נהנין מהם מדרבנן, אבל אין מועלין בהם.

דף פ"ו ע"ב 

פסולין שעלו על המזבח ועצמות וגידים שהעלן מחובר ועכלתן האש, ופקעו מעל המזבח – לא יחזיר. וכן גחלת שפקעה מעל המזבח – לא יחזיר.

איברים שפקעו מעל המזבח – אם יש בהם ממש יחזיר, ואם נשרפו לגמרי לא יחזיר. שלטה האש בכולן ונתקשו, אבל לא נעשו פחם – אם פקעו קודם חצות יחזיר, ומועלין בהן, שעדיין בני מזבח הם. פקעו לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהם, כדין דבר שנעשה מצותו. שכתוב אחד אומר כל הלילה והקטיר, וכתוב אחד אומר כל הלילה והרים, חלקיהו חציו להקטרה וחציו להרמה.

כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו כך הכבש מקדש – וכשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן, כך הכלים מקדשין.

נאמר בתרומת הדשן 'כל הלילה', ומה תלמוד לומר 'עד בקר', תן בוקר לבקרו של לילה – וכיון שאין זמן לדבר, הכל לפי צורך השעה. לפיכך בכל יום תורם את המזבח מקרות הגבר, או סמוך לו מלפניו או מאחריו. ביום הכיפורים בחצות, משום חולשא דכהן גדול. ברגלים שרבו מקריבי הקרבנות, באשמורת הראשונה.

*************

יום שני כ"ו תמוז תשע"ח

מסכת זבחים דף פ"ז

דף פ"ז ע"א 

אברים שפירשו קודם חצות והחזירן אחר חצות – לרבה חצות של ליל שני עוכלתן, ולרב חסדא עמוד השחר עוכלתן מק"ו, ומה חצות שאין עושה לינה עושה עיכול, עמוד השחר שעושה לינה אינו דין שעושה עיכול.

פירשו קודם חצות והחזירן לאחר עמוד השחר – לרבה חצות של ליל שני עוכלתן, ולרב חסדא אין בהן עיכול לעולם, וכל שפוקעין יחזיר, ומועלין בהן עד שיעשו דשן.

לשיטת רב יוסף חצות עושה עיכול לאברים בכל מקום שהן – לפיכך גם אם פירשו קודם חצות הם כמעוכלין בחצות. והלכה כדבריו, ואין בהם מעילה מחצות ואילך, אלא שמדרבנן אין נהנין מהן.

ולאחר שנפסקה הלכה כרב יוסף, לא נחלקו רבה ורב חסדא אם ליל שני עוכלתן או עלות השחר אלא לענין אברים שמינים – שאפילו הוקשו אינו חשוב עיכול, ששומנן מעכבן מליעשות דשן.

איברים שלנו בעזרה – מקטר והולך כל הלילה. לנו בראש המזבח – מקטר והולך לעולם, שהרי גם אם לנו בעזרה ועלו על המזבח לא ירדו, כ"ש שאם לנו במזבח שלא ירדו. ואם ירדו מן המזבח – לרבה אין לינה בראשו של מזבח ויעלו, שהמזבח דינו כשולחן שגם אם לנו עליו ימים רבים אין בכך כלום. ולרבא יש לינה בראשו של מזבח ולא יעלו.

כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו כך הכבש והכלים מקדשין – שנאמר 'הנוגע במזבח', אין לי אלא מזבח, כבש מנין, ת"ל 'את המזבח'. כלי שרת מניין, ת"ל 'כל הנוגע בהם יקדש'.

כלי שרת מקדש את הפסולין שלא יצאו לחולין ע"י פדיון – וריש לקיש נסתפק אם מקדשין לענין שיוכלו להקריבם לכתחילה, או לא.

דף פ"ז ע"ב 

תלה אברים פסולים באויר של ראש המזבח – נסתפקו בגמרא אם אויר מזבח כמזבח ולא ירדו, או לא.

לצד שאויר מזבח לאו כמזבח גם אויר כבש לאו ככבש – ולפיכך אם עלו על הכבש, הכבש מקדשו לעלות למזבח רק כשימשכם, אבל אם הרימם לאויר הכבש, נעשה כירוד ולא יעלה. ואע"פ שאויר יש בין כבש למזבח, אם רובו לכבש ככבש, ואם רובו למזבח כמזבח, ויש חיבור לעולין. ולא כרמי בר חמא שנסתפק אם יש חיבור לעולין או לא.

לצד שאויר מזבח כמזבח מחשבה פוסלת בעולת העוף רק אם מלקה על מנת להורידה ולמחר ולהעלותה ולהקטירה – אבל אם חשב על מנת להניחה על המזבח עד למחר ולהקטירה, אין זה פיגול, שהמזבח מקדשו וראוי להקטרה. ולשיטת רבה שאין לינה מועלת בראש המזבח, מחשבה פוסלת כשאמר הריני מולקה על מנת להורידה קודם עמוד השחר, ולהעלותה לאחר עמוד השחר.

למסקנת הגמרא – אם הכהן עצמו עומד על המזבח, ותופס בידו, נחשב על המזבח. והספק אם אויר מזבח כמזבח הוא באופן שעומד על הקרקע, ותולה אותם בקנה מעל המזבח. ולא נפשט הספק.

*************