לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ"ו אדר א' תשע"ט

מסכת חולין דף צ"ו

דף צ"ו ע"א

טביעות עין עדיף מסימנין: א. שאם לא כן איך סומא מותר באשתו, ואיך בני אדם מותרין בנשותיהן בלילה, אם לא בטביעות עין של קולם. ב. שנים שאמרו פלוני שיש בו סימן זה וזה הרג את הנפש, אינו נהרג, ואם אמרו טביעות עין יש לנו בו, הורגין אותו. ג. כשמבקש לשלוחו לקרות לפלוני שיש בו סימן אינו מכירו, ואם יש בו טביעות עין הוא מכירו.

הנוטל גיד הנשה – לת"ק צריך שיטול את כולו, וכרבי מאיר שצריך לחטט אחריו. ולרבי יהודה כדי לקיים בו מצות נטילה, ואין צריך לחטט אחריו.

האוכל מגיד הנשה כזית, סופג ארבעים. אכל את כולו ואין בו כזית, חייב. אכל כזית מירך ימין וכזית משמאל – לת"ק סופג שמונים, ולר' יהודה אינו סופג אלא ארבעים, שאינו נוהג אלא באחת.

מן התורה לדברי הכל אין צריך לחטט אחר גיד הנשה, ומחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר הוא אם צריך לחטט מדרבנן.

דף צ"ו ע"ב 

אכל גיד הנשה ואין בו כזית – לחכמים חייב, שבריה היא. ולרבי יהודה פטור עד שיהא בו כזית, שנאמר בו אכילה.

היה בו ארבעה וחמשה זיתים, ואכל ממנו כזית – חייב, לחכמים שנאמר בו אכילה, ולרבי יהודה שנאמר 'אשר על כף הירך', שאע"פ שלא אכל כולו אלא על מה שעל הכף חייב, ובלבד שתהא שם אכילה.

לחכמים לא אסרה תורה אלא שעל כף הירך – שנאמר 'אשר על כף הירך'. ומה שנאמר 'הירך' בא לפרש שהגיד האסור הוא הפנימי שמתפשט על כל הירך, ולא החיצון. ולרבי יהודה כל מקום שיאכל ממנו חייב, שנאמר 'הירך', של כל הירך.

עוף אין בו איסור גיד הנשה – שנאמר 'על כף הירך' (שני פעמים), ועוף אין לו כף.

ירך שנתבשל בה גיד הנשה – אם יש בה בנותן טעם, הרי זו אסורה. כיצד משערין אותה, כבשר בלפת. גיד הנשה שנתבשל עם הגידים, בזמן שמכירו, שאר גידין אסורים בנותן טעם. ואם אינו מכירו, כולן אסורין, שבכל גיד יש לומר זה הוא גיד הנשה, והרוטב אסור בנותן טעם. וכן חתיכה של נבלה או חתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות, בזמן שמכירן, שאר חתיכות אסורות בנותן טעם, ואם אינו מכירן, כולן אסורות, והרוטב בנותן טעם.

*************

יום שני כ"ז אדר א' תשע"ט

מסכת חולין דף צ"ז

דף צ"ז ע"א 

ירך שנצלה עם גיד הנשה – קולף ואוכל עד שמגיע לגיד.

גדי שצלאו בחלבו – אסור לאכול אפילו מראש אזנו, שהחלב מפעפע ומתפשט בכל הבשר אפילו בצליה.

מעשה שהתיר רבי יוחנן גדי שצלאו בחלבו לקלוף ולאכול עד שמגיע לחלבו – י"א לפי שכחוש היה, וי"א שהיה כליה שנצלה בחלב, ומשום שהקרום מפסיק, וי"א שבישלו שקץ של דגים קטנים בקדירה, והורה להם שיטעימוהו לקפילא.

קדירה שבשל בה בשר – לא יבשל בה חלב, ואם בישל, אסור בנותן טעם. וכן קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין, ואם בישל בנותן טעם. ואיך אנו יודעים אם נתן טעם? בתרומה מטעים לכהן, ובשר בחלב מטעים לקפילא גוי.

דף צ"ז ע"ב 

יש מקומות שאסרו חכמים בטעם, ויש מקומות שאמרו שיתנו לקפילא, ויש מקומות שאמרו בששים. מין בשאינו מינו שהאדם יכול להבחין טעמו, ושניהם של היתר, כגון תרומה וחולין, יטעימנו לכהן. מין בשאינו מינו של איסור, יטעימנו לקפילא. מין במינו שאי אפשר לעמוד על טעמו, או מין בשאינו מינו של איסור ואין שם קפילא, בששים.

ירכות שנמלחו בגיד הנשה – לרבינא אסורות, לפי שמלוח הרי הוא כרותח. והקשו על דבריו, שהכוונה כרותח של צלי ולא מבושל (שהרי על כבוש אמרו שהוא כמבושל), וירך שנצלה בה גיד הנשה קולף ואוכל עד שמגיד לגיד. ולרב אחא בר רב אשי ורב אשי מותרות.

מליח – הרי הוא כרותח (של צלי). כבוש – הרי הוא כמבושל.

כשמשערין האיסור בששים, משערין אותו שיהא בו אחד מששים ברוטב וקיפה ובחתיכות ובקדרה. י"א בקדירה עצמה, וי"א במה שבלעה הקדירה.

כל איסורין שבתורה משערינן כאילו הן בצל וקפלוט, ואילו היה נותן טעם בהיתר זה שנתבשל עמו, אוסרו (כשאי אפשר לטעמו, כגון מין במינו, או מין בשאינו מינו של איסור ואין שם קפילא, קודם שפסקו הלכה שמשערין בששים). אבל אין משערין בפלפלין ותבלין שאפילו באלף אינם בטלים, ששיערו חכמים שאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט.

גיד בששים ואין גיד מן המנין, כחל בששים וכחל מן המנין, ביצה של עוף טמא בששים ואין ביצה מן המנין. וכחל עצמו אסור, שהבשר נתן בו טעם, והוא לא נתן טעם בבשר לפי שמועט הוא. ואם נפל לקדרה אחרת אוסר.

כשמשערין בששים, צריך שיהא ששים של היתר כשיעור האיסור עצמו, ואין די בששים כנגד מה שהאיסור פולט. ואע"פ כן אם נפל שוב לקדירה אחרת הוא אוסר, שמשנתן טעם ונאסר עשאוהו חכמים כחתיכה של נבילה שהיא אסורה לעולם.

*************