לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ"ו חשון תשע"ט

מסכת מנחות דף פ"ו

דף פ"ו ע"א 

מה ששנינו במשנה ששמן אנפקטן פסול בדיעבד – היינו כר' חייא, שהוא היה זורקו, ומה ששנינו בברייתא שבדיעבד כשר היינו כר' שמעון בר רבי, שהיה מטבל בו – וסימניך עשירים מקמצין.

'ששה חדשים בשמן המור' – י"א שהוא סטכתא, וי"א שמן זית שלא הביא שליש הנקרא אנפקנון, וסכין אותו מפני שמשיר השיער ומעדן הבשר.

שמן זית כבוש שלוק שרוי ושל שמרים ושל ריח רע – פסול אף בדיעבד. ואיבעיא אם המקדישו לוקה כמקדיש בעל מום כיון שפסול כמוהו, או שמא אין בעל מום אלא בבהמה.

שלשה זיתים [-ג' לקיטות] ובכל אחד שלשה שמנים – ובשלשתם רק הראשון כשר למנורה, והשאר כשר למנחות.

סדר ג' הזיתים: הראשון – מגרגרו בראש הזית, ולמסקנת הגמ' היינו 'מגלגלו' – שמניחו להתבשל בראש הזית. השני – מגרגרו בראש הגג, השלישי – עוטנו בבית הבד עד שילקה, ומעלהו ומנגבו בראש הגג [בברייתא: עושהו כמין תמרה עד שיזובו מימיו]. ג' השמנים בכל א' מג' הזיתים: כותש ונותן לתוך הסל, ולר' יהודה נותנו סביבות הסל – זהו ראשון, טוען בקורה ולר' יהודה באבנים – זה שני. חזר וטחן וטען – זה שלישי.

בברייתא שנינו: שיטת ת"ק – לא היה כותש שמן ראשון אלא טוחנו בריחיים, ולר' יהודה כותש. והתנא במשנתנו סובר כת"ק שם לענין שנותן לתוך הסל ולא סביבותיו, וכר' יהודה לענין שכותש ולא טוחן.

[המקבל עליו לספק שמן זית – צריך שיהא שמן מזיתו, והיינו היוצא בלא טעינה והוא שמן זית זך. (לפי רש"י כת"י)].

סדר מעלות השמן: הראשון שבראשון – אין למעלה הימנו, השני שבראשון והראשון שבשני – שוין למנחות (אבל למנורה רק ראשון שבכל אחד מהם כשר), השלישי שבראשון והשני שבשני והראשון שבשלישי – שוין למנחות, השלישי שבשני והשני שבשלישי – שוין למנחות, השלישי שבשלישי – אין למטה הימנו.

'זך כתית למאור' – ולא כתית למנחות, שלולי המיעוט היינו למדים בק"ו – מה מנורה שאינה לאכילה טעונה שמן זית זך, מנחות שהן לאכילה אינו דין שיטענו כן.

דף פ"ו ע"ב 

'זך' – אין זך אלא נקי. לר' יהודה: 'כתית' – אין כתית אלא כתוש (ולא טחון, כדלעיל ע"א), יכול יהא זך כתית פסול למנחות – ת"ל 'ועשרון סולת בלול בשמן כתית', ומה שנאמר 'למאור' היינו שרק למאור צריך דווקא זך וכתית, אך למנחות הכל כשר – שהתורה חסה על ממונן של ישראל.

'צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך' – 'אליך' ולא לי, לא לאורה אני צריך. שולחן בצפון ומנורה בדרום (ולא ליד השולחן כדרך האוכלים) – לא לאכילה אני צריך ולא לאורה אני צריך. 'ויעש לבית חלוני שקופים אטומים' – שקופים מבפנים ואטומים מבחוץ – לא לאורה אני צריך. 'מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד' – אם תאמר לאורה אני צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל – והיינו נר מערבי שנותנין בה שמן כנגד חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים.

יין לנסכים – כל הארצות כשרות, אלא שהיו מביאים ממקום המובחר – קדוחים ועטולין אלפא, שניה להן – בית רימה ובית לבן בהר, וכפר סיגנא בבקעה.

אין מביאים יין – מבית הזבלים ומבית השלחים, ולא מגפנים שנזרעה תבואה ביניהם, ולא הליסטיון (מתוק מהשמש). ואם הביא מכל אלו – כשר (לענין מתוק יבואר להלן פז.).

יין ישן – לרבי אין מביאים, לחכמים כשר.

אין מביאים יין – מתוק ומעושן ומבושל, וגם בדיעבד פסול.

אין מביאים יין – מגפנים המודלים על עמודים, אלא מהשוכבים על הקרקע ומכרמים עבודים (חפורים).

אין כונסים היין בחביות גדולות, ואינו ממלא החבית עד פיה, כדי שיהא ריחו נודף.

אינו מביא יין מפי החבית – מפני הקמחים, ולא משוליה – מפני השמרים, אלא משלישה מאמצעה, היה הגזבר יושב וקנה בידו, וכשהתחילו לצאת השמרים הקיש בקנה שיפסיקו ליקח היין.

יין שיש בו קמחין פסול – שנאמר 'תמימים יהיו לכם ומנחתם, תמימים יהיו לכם ונסכיהם'.

*************

יום שני כ"ז חשון תשע"ט

מסכת מנחות דף פ"ז

דף פ"ז ע"א 

ברישא שנינו שיין הלסיטיון כשר בדיעבד, ובסיפא שנינו שהמתוק פסול – לרבינא: כרוך ותני, שאכן הליסטיון פסול. לרב אשי: הליסטיון שמתוק מהשמש אינו מאוס, משא"כ המתוק מחמת הפרי מאוס ופסול.

טעמו של רבי שאין להביא יין ישן – אין לפרש שדורש 'מה כבש בן שנתו אף יין בן שנתו', שא"כ יש לו לפסול אף בדיעבד, ובברייתא שנינו שכשר, אלא טעמו משום שנאמר 'אל תרא יין כי יתאדם', והישן כבר עברה מעט אדמומיתו.

מביאים מכרמים העבודים – היינו פעמיים בשנה. רב יוסף היה לו חלקת כרם שחפרו פעמיים בשנה והוציא יין שהיו צריכים למוזגו כפול מכל יין (ששה חלקים מים על כל חלק יין).

לא היו כונסים היין בחביות גדולות – אלא חביות כדיות (קטנות ככד) לודיות ובינוניות. ואין מניחין אותם שתים סמוכות זו לזו, אלא אחת אחת.

הגזבר היה מקיש בקנה ולא דיבר – שכשם שהדיבור יפה לבשמים כך דיבור רע ליין.

המקדיש יין שיש בו קמחים – הסתפק ר' יוחנן עם לוקה כמקדיש כבעל מום כיון שפסול כמותו, או שמא אין בעל מום אלא בבהמה.

אלים – היו מביאים לקרבנות ממואב, כבשים – מחברון, עגלים – משרון, גוזלות – מהר המלך. לר' יהודה מביאים כבשים שגבהם כרחבם, שנאמר 'ירעה מקנך ביום ההוא כר נרחב'.

'על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה' אל דמי לכם' – לרבא ב"ר שילא אומרים: 'אתה תקום תרחם ציון', לרב נחמן בר יצחק: 'בונה ירושלים ה". וכשהיה בית המקדש קיים אמרו 'כי בחר ה' בציון אוה למושב לו'.

הדרן עלך כל קרבנות הצבור

פרק עשירי – שתי מדות

שתי מדות של יבש היו במקדש – עשרון וחצי עשרון. לר' מאיר היו ג' מדות – עשרון, עשרון, וחצי עשרון.

עשרון שימש – למדידת כל המנחות, ואף לפר היה מודד ג' פעמים עשרון, ולאיל ב' פעמים.

חצי עשרון שימש – למדידת חלוקת חביתי כהן גדול, שאמנם היה מביא מביתו עשרון שלם, אך היה צריך למדוד לחצותו חצי עשרון בבוקר וחצי בין הערבים.

דף פ"ז ע"ב 

הכפל בפסוק 'עשרון עשרון לכבש האחד' – לר' מאיר: מלמד ששתי עשרונות היו במקדש, אחד גדוש שבו מדד לכל המנחות, ואחד מחוק שבו מדד לחביתי כהן גדול. לחכמים: לרבות חצי עשרון. אבל לא היו שתי עשרונות – שנאמר 'ועשרון אחד לכבש האחד'. ור' מאיר דרש מכך שלא ימדוד בשל שלשה לפר ובשל שנים לאיל, וחכמים דרשו זאת מהניקוד על וי"ו שבאמצע עשרון. ור' מאיר לא דרש הניקוד, ושהיתה מידת חצי עשרון למד מיתור וא"ו הראשונה, וחכמים לא דרשו יתור זה.

חצי עשרון לרבי מאיר – היה מחוק, שיש ללמוד זאת מכך שהעשרון לחביתין היה מחוק, ומזה יש ללמוד גם לעשרון היחיד שהיה לדעת חכמים שהיה מחוק.

חילוק שש חלות שנעשו מכל מחצית עשרון של חביתין – היה ביד, שאין ראוי שנעשה בכלי כיון שנאמר כן בקללה – 'והשיבו לחמכם במשקל'.

שולחן – הסתפק רמי בר חמא אם מקדש קמצים של מנחות או לבונה (בלא בזיכין) בגודש שלו (שאין לו תוך), כשם שמקדש הלחם, ופשט רב חסדא שרק לחם הראוי לו מקדש, אך קמצים אינו מקדש ליקרב, אך מקדשם ליפסל, שהרי אמרו שלדברי האומר שהיה קופל הלחם טפחיים ומחצה – שלחן מקדש ט"ו טפחים בגובהו, ולדברי האומר טפחיים קופל – מקדש י"ב טפח בגובה.

*************