לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ"ח אייר תשע"ט

מסכת בכורות דף מ"ו

דף מ"ו ע"א 

נדר שהודר על דעת רבים – אין לו הפרה, אפילו למ"ד בנדר שהודר ברבים שיש לו הפרה. ודווקא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה יש לו הפרה. מעשה במלמד שפשע בתינוקות, והדירו רב אחא שלא ילמד עוד תינוקות, והחזירו רבינא משום שלא מצא מדקדק כמותו.

הדרן עלך מומין אלו

פרק שמיני – יש בכור

יש בכור לנחלה ולא לכהן: א. הבא אחר נפלים אף על פי שיצא את ראשו חי, או אחר בן תשעה שיצא ראשו מת. ב. אם הפילה תחילה כמין בהמה חיה ועוף, לרבי מאיר אינו בכור לכהן, ולחכמים הוא בכור לכהן, עד שיהא בו מצורת אדם. ג. המפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם והיוצא מחותך – הבא אחריהם בכור לנחלה ולא לכהן. ד. מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה עודה שפחה ונשתחררה עודה עובדת כוכבים ונתגיירה, ומשבאת לישראל ילדה – לת"ק הוא בכור לנחלה ולא לכהן, שהרי לאב לא היה בנים קודם לכן, והוא ראשית אונו, אבל לכהן לא שאינו פטר רחם, כיון שכבר ילדה. ולרבי יוסי הגלילי הוא בכור לנחלה ולכהן, שנאמר 'פטר רחם בישראל', עד שיפטרו רחם מישראל.

יש בכור לכהן ולא לנחלה: א. מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה. ב. נתגיירה כשהיא מעוברת או נשתחררה מעוברת ובעלה עמה, ואחר כך ילדה, הולד בכור לכהן, שהוא פטר רחם בישראל, ולא לנחלה דהורתו שלא בקדושה ולאו בר נחלה הוא. ג. בת ישראל מבכרת וכהנת, או בת ישראל ולויה, או בת ישראל מבכרת ואשה שכבר ילדה, שנתערבו ולדותיהם, הרי הוא בכור לכהן, שבעלה של מבכרת חייב חמש סלעים לכהן, שיש לו בן זכר בכור בכל מקום שהוא, ואינו בכור לנחלה, שהרי אין ידוע מי הוא בנו. ד. וכן מי שלא שהתה לאחר בעלה שלשה חדשים, ונשאת וילדה, ואינו ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון, הרי זה בכור לכהן שהוא פטר רחם, והוא יפדה את עצמו, ואינו בכור לנחלה.

דף מ"ו ע"ב 

לשמואל אין הראש פוטר בנפלים – ולפיכך בן שמונה חי שהוציא ראשו והחזירו, וקדמו אחיו ויצא, הרי הוא בכור, שאין ראש הנפל פוטרו עד שיצא ראשו ורובו. שנאמר 'כל אשר נשמת רוח חיים באפיו', מי שהוא בן חיים הלך אחר אפיו, ולא מי שאינו בר קיימא. ונדחו דבריו. וכמו ששנינו במשנתינו שהבא אחר נפלים שיצא ראשו חי אינו בכור לכהן.

הוציא ראשו אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד – בין בבהמה, שאינו ניתר כבר בשחיטת אמו, ואע"פ שפרצוף פניו אינו חשוב כל כך. ובין באדם, שאם יצא רוב ראש כדרכו, מונים ימי טוהר של לידתה גם אם החזירו, ואע"פ שיש לה פרוזדור. ואיזהו רוב ראשו, משיצא פדחתו.

פדחת פוטרת בכל מקום – לריש לקיש חוץ מן הנחלה, שהבא אחר מי שיצא פדחתו לבד הרי הוא בכור לנחלה, אא"כ יצא פניו של ראשון, שנאמר 'יכיר', ואין היכר אלא בפרצוף פנים עם החוטם. ולרבי יוחנן אפילו לנחלה, ואע"פ שנאמר יכיר, הכרת פרצוף פנים הוא עד החוטם. וי"א שבמקום שצריך הכרת פנים הוא עם החוטם, ולענין יכיר די בפדחת לפי שלא נאמר 'פנים'.

גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נכרית ואח"כ נתגיירה – אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה, ואינה מביאה קרבן לידה.

אין מעידים על האדם שמת כדי להשיא את אשתו, אלא על פרצוף פנים עם החוטם. ואם ראה העד פדחת בלא פרצוף פנים, פרצוף פנים בלא פדחת, אין מעידין עד שיהו שניהם עם החוטם, שנאמר 'הכרת פניהם ענתה בם'. ואפילו לרבי יוחנן שהכרת פנים היינו עד החוטם, בעדות אשה החמירו חכמים, ואע"פ שהקילו בסופה לאחר שכוונו יפה להיות משיאים עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה, בתחילתה לא הקילו. וי"א שהכרת פנים לרבי יוחנן הוא עם החוטם, וב'יכיר' די בפדחת לפי שלא נאמר פנים.

*************

יום שני כ"ט אייר תשע"ט

מסכת בכורות דף מ"ז

דף מ"ז ע"א 

היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר – לרבי יוחנן אין לו בכור לנחלה, שכבר היה לו 'ראשית אונו'. ולריש לקיש יש לו בכור לנחלה, כי הגר שנתגייר כקטן שנולד. ולשיטת רבי יוסי הגלילי יש לו בכור לנחלה (גם לרבי יוחנן), שלמדים בכור מאב מבכור לאם שהבן שילדה לאחר שנתגיירה חשוב בכור לכהן לפי שהוא פטר רחם בישראל.

היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר – לר' יוחנן קיים פריה ורביה, שכבר יצא משום 'לא תהו בראה לשבת יצרה'. לריש לקיש לא קיים, כי הגר שנתגייר הוא כקטן שנולד.

לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים – י"א כשנתעברה מגוי, בין למ"ד אין מזהמין את הוולד, והוא כשר לפי שהולכים אחר אמו, ומשום כך פטור מחמש סלעים. ובין למ"ד מזהמין את הוולד, לפי שנקרא לוי פסול. וי"א אפילו כשנתעברה מישראל, שבחיוב חמש סלעים הולכים אחר האם לפי שהוא תלוי בפטר רחם.

כהנת שנתעברה מגוי – בנה חייב בחמש סלעים, ואין דומה ללויה, שהלויה לא נפסלה בבעילת זנות, אבל כהנת נתחללה והרי היא זרה.

לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות – נותנין לה מן המעשר ואוכלת.

דף מ"ז ע"ב 

כהן שמת והניח בן חלל – אם מת לאחר שלשים, אין הבן חייב לפדות את עצמו, שכבר זכה אביו בפדיונו. מת בתוך שלשים – לרב חסדא ולריש לקיש הבן חייב לפדות את עצמו, שהרי לא זכה אביו בפדיונו. ולרבה בר רב הונא אין חייב לפדות את עצמו, לפי שבא מכח מי שלא היינו יכולים לתובעו בדין.

נתגיירה מעוברת – הרי הוולד בכור לכהן וחייב בחמש סלעים, ואע"פ שאביו גוי, אינו יכול לומר באתי מכח מי שלא היו יכולים לתובעו בדין, שהגוי אינו מתייחס אחר אביו.

מי שלא שהתה אחרי בעלה שלשה חדשים וילדה, ואין ידוע אם הוא מבעלה הראשון או מן השני – אותו הבן אינו נוטל מאחד מהן אפילו כפשוט, שאחיו מן הראשון דוחים אותו אצל שני, ואחיו מן השני דוחין אותו אצל ראשון. והבא אחריו אינו בכור לנחלה, שמא קדמו זה, אבל נוטל כפשוט. ואין יכולים לכתוב הרשאה זה לזה כיון שלא הוכרו מעולם.

שתי נשים של שני אנשים שילדו, והוכרו וולדותיהן ואחר כך נתערבו, וכשבאין כולן לירש, דוחין אותן אחיהם, שלכל אחד אומרים לאו אחינו אתה – כותבין הרשאה האחד לחבירו על חלקו בנכסי אביו, ובעל ההרשאה בא אצל יורשי שני האבות, ואומר להם אם אחיכם אני תנו לי, ואם זה אחיכם תנו לי חלקו. אבל אם לא הוכרו מעולם, אין כותבין, שלא היתה להם זכיה מעולם בנכסי אביו.

המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינין, המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, והמפלת ליום ארבעים – הבא אחריהם בכור לנחלה ולכהן.

יוצא דופן והבא אחריו – לת"ק שניהם אינן בכור לא לנחלה ולא לכהן, הראשון אינו בכור לנחלה שנאמר 'וילדו לו' דרך לידה, ולא לכהן שאינו פטר רחם. השני אינו בכור לנחלה שאינו ראשית אונו, ולא לכהן לפי שהוא בכור לרחמים ולא לוולדות, ובכור לדבר אחד אינו בכור. לרבי שמעון הראשון בכור לנחלה, שנאמר 'תלד' לרבות יוצא דופן, והשני בכור לכהן, שסובר בכור לדבר אחד הוא בכור.

*************