לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ"ח תשרי תשע"ט

מסכת מנחות דף נ"ח

דף נ"ח ע"א 

יחיד אינו מתנדב שתי הלחם בנדבה – שנאמר 'קרבן ראשית תקריבו', ציבור ולא יחיד'. ואפילו ציבור שמביא חובתו כיוצא בה אינו מביא בנדבה, שנאמר 'אותם'.

למה נאמר 'כל שאור' ו'כל דבש' (לרבות חצי קומץ כמבואר להלן) ולא די באחד מהם – שיש בשאור מה שאין בדבש שהותר מכללו במקדש, והם כבשים הקרבים עם שתי הלחם, אבל דבש לא הותר מכללו במקדש, וגוזלות שעל גבי הסלין שהוקרבו עולות לא היו אלא לעטר ביכורים. ויש בדבש שאין בשאור, שדבש הותר בשירי מנחות, ושאור לא.

לרבי אליעזר 'כל שממנו לאשים' הוא בבל תקטירו, ולרבי עקיבא 'כל ששמו קרבן'. והנפ"מ ביניהם: א. המעלה מבשר חטאת העוף ע"ג המזבח – שלר"א פטור שאין ממנו לאשים, ולרבי עקיבא חייב ששמו קרבן. ב. הקריב לוג שמן של מצורע – שלרבי אליעזר פטור שאין ממנו לאשים, ולרבי עקיבא חייב שנקרא קרבן, וכן שנה לוי ש'כל קרבנם' בא לרבות לוג שמן של מצורע.

'שאור בל תקטירו' אין לי אלא כולו, מקצתו מנין תלמוד לומר 'כל', עירובו מנין ת"ל 'כי כל'. – לאביי בא לרבות אפילו חצי זית, שיש קומץ פחות משני זיתים, ויש הקטרה פחותה מכזית. ולרבא בא לרבות חצי קומץ, שלשיטתו אין קומץ פחות משני זיתים, ואין הקטרה פחותה מכזית.

 

דף נ"ח ע"ב 

המעלה משאור ומדבש שעירבן יחד על גבי המזבח – לרבא לוקה ארבע: משום שאור, ומשום דבש, ומשום עירובי שאור, ומשום עירובי דבש. ולאביי אין לוקין על לאו שבכללות. י"מ שלוקה אחת. וי"א שאינו לוקה אפילו אחת, לפי שאין הלאו מיוחד כמו לאו של חסימה.

*************

יום שני כ"ט תשרי תשע"ט

מסכת מנחות דף נ"ט

דף נ"ט ע"א 

מנחת הסולת והמחבת והמרחשת והחלות והרקיקין מנחת כהנים מנחת כהן משיח מנחת עובד כוכבים מנחת נשים מנחת העומר – טעונות שמן ולבונה. מנחת נסכים – טעונה שמן ולא לבונה. לחם הפנים – טעון לבונה ולא שמן. שתי הלחם ומנחת חוטא ומנחת קנאות – אין טעונים לא שמן ולא לבונה.

החלות והרקיקין ששנינו במשנתינו באין עשר עשר חלות – ולהוציא משיטת רבי שמעון שבאין מחצה חלות ומחצה רקיקין.

נאמר במנחת העומר 'ונתת עליה שמן ושמת עליה לבונה מנחה היא'. ודרשו חכמים:

'עליה' שמן – ולא על לחם הפנים, שלא נלמוד בק"ו ממנחת נסכים שאינה טעונה לבונה וטעונה שמן. אבל אין למעט מנחת כהנים, שבמנחה נאמר 'נפש' ללמד שכל מנחת יחיד טעונה שמן.

'עליה' לבונה – ולא על מנחת נסכים לבונה, שלא נלמוד בק"ו מלחם הפנים שאינו טעון שמן וטעון לבונה. אבל אין למעט מנחת כהנים, שנאמר במנחת סלת 'נפש', ומשם למדנו לכל מנחת יחיד שטעונה לבונה.

'מנחה' – לרבות מנחת שמיני למילואים ללבונה. ואין לומר להוציא, כי מסברא אין לנו לרבות לבונה, שאין למדים שעה מדורות.

'היא' – להוציא שתי הלחם שלא יטענו לא שמן ולא לבונה. ואין להוציא מנחת כהנים אע"פ שביותר דברים מנחת העומר דומה לשתי הלחם, שמ'נפש' למדנו שמנחת יחיד טעון שמן ולבונה.

באלו דברים מנחת העומר דומה למנחת כהנים יותר מללחם הפנים: א. שבאות עשרון, ולחם הפנים שני עשרונים. ב. שטעונות כלי, ולחם הפנים נתקדש בתנור. ג. שעבודתן בחוץ, ולחם הפנים סידורו בהיכל. ג. נפסלין בלינה, שקדשי קדשים הם ואין נאכלות אלא ליום, ולחם הפנים עומד על השולחן משבת לשבת. ד. שטעונות הגשה, ולחם הפנים אין טעון הגשה. ה. יש מגופן לאישים, שמנחת העומר נקמצת ומנחות כהנים כליל, ולחם הפנים אין מגופן לאישים. ובדברים אלו מנחת העומר דומה ללחם הפנים יותר מלמנחת כהנים: א. שקרבן ציבור הם. ב. שבאות חובה. ג. שדוחות את הטומאה, ומנחת כהן קרבן יחיד הוא ואינו דוחה טומאה. ד. שירי עומר נאכלין לכהנים וכן לחם הפנים, ומנחת כהן כולה כליל. ה. בשניהם נוהג פיגול, שיש להם מתיר, ומנחת כהנים כולה כליל ואין לה מתירין ואין פיגול נוהג בה. ו. עומר קרב אפילו בשבת, ולחם הפנים סידורו בשבת, משא"כ מנחת כהן.

באלו דברים מנחת העומר דומה למנחת כהנים יותר מלמנחת נסכים: א. שניהם באים עשרון. ב. שניהם בלול. ג. באים לוג לעשרון, ומנחת נסכים שלש לוגין לעשרון. ד. טעונות הגשה. ה. באין בגלל עצמן ולא בגלל זבח.

באלו דברים מנחת העומר דומה למנחת נסכים יותר מלמנחת כהנים: א. שניהם חובת ציבור, שמנחת נסכים באה עם התמידין. ב. שניהם דוחות את הטומאה. ג. שניהם דוחות שבת.

באלו דברים מנחת כהנים דומה למנחת העומר יותר משתי הלחם: א. שבאין עשרון. ב. שטעונין כלי ללוש, ושתי הלחם קדושתן בתנור. ג. שבאות מצה, ושתי הלחם באות חמץ. ד. שבאות בגלל עצמן, ושתי הלחם באות בגלל כבשים. ה. שטעונות הגשה. ו. שיש מהן לאישים. ובאלו דברים שתי הלחם דומין למנחת העומר יותר ממנחת כהנים: א. שהן של ציבור. ב. באות חובה. ג. דוחות את הטומאה. ד. שנאכלין. ה. יש בהם פיגול. ו. באות בשבת. ז. עומר מתיר חדש במדינה ושתי הלחם במקדש, אבל שאר מנחות אין מתירין כלום. ח. צריכות תנופה. ט. שאין באין אלא מתבואת ארץ ישראל. ט. שקבוע להם זמן. י. שאין באין אלא מן החדש.

דף נ"ט ע"ב 

הנותן שמן ולבונה על מנחת חוטא – חייב על השמן בפני עצמו ועל לבונה בפני עצמה. נתן עליה שמן פסלה, לבונה ילקטנה. שנאמר 'כי חטאת' ונאמר 'היא', פוסל אני בשמן שאי אפשר ללקטו, ומכשיר אני בלבונה שאפשר ללוקטה.

נתן עליה לבונה שחוקה – למסקנת הגמרא, אע"פ שאינה נבלעת במנחה כשמן, מאחר שאי אפשר ללקטה פסולה.

נתן שמן על שיריה – אינו עובר בלא תעשה. נתן כלי ובתוכו שמן, על גבי כלי שבתוכה מנחת חוטא – לא פסלה.

מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה לבונה – מלקט את הלבונה וכשרה. ואם עד שלא ליקט לבונתה חישב עליה, בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו פסול ואין בו כרת. ואם משליקט לבונתה מחשב עליה, חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת. ונחלקו אמוראים למה אין אומרים שהוא דחוי משעה שנתן עליה לבונה: א. לאביי – שהתורה קראתה חטאת אפילו כשנתן עליה לבונה, לפיכך מועיל בה מחשבה. ב. לרבא – חנן המצרי היא שאינו פוסל משום דחוי. ג. לרב אשי כל שבידו לתקן, אין בו משום דחוי.

לשיטת חנן המצרי אפילו דם שעיר הנעשה בפנים בכוס, ומת המשתלח – לא נדחה הדם, אלא מביא שעיר אחר ומזווג לו וכשר הדם למתנותיו. ולרבי יהודה אם נשפך הדם ימות המשתלח, ואם מת המשתלה ישפך הדם, דאית ליה דחויין. ואע"פ כן אינו סובר משום דיחוי כשבידו לתקן (כדברי רב אשי), שלשיטתו ממלא כוס אחד מדם תערובת של פסחים וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד, ולא נפסל משום דיחוי.

נתן משהו שמן על כזית מנחה – י"א שפסל, שנאמר 'לא ישים', שימה כל דהו, 'עליה' שיהא בה כשיעור. נתן כזית לבונה על משהו מנחה פסל, שנאמר 'לא יתן' עד שיהא בה שיעור נתינה, 'עליה' אפילו אין בה שיעור, שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. וי"א שבנתינת משהו שמן הוא ספק אם פסל, שמא צריך כזית גם בשימת שמן כמו בנתינת לבונה.

*************