לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ"ט אלול תשע"ח

מסכת מנחות דף ל'

דף ל' ע"א 

הכותב ס"ת ובא לגמור – לא יגמור באמצע הדף, אלא מקצר והולך עד סוף הדף. וכותב לעיני כל ישראל באמצע שיטה. לרבנן אפילו באמצע שיטה, ולרב אשי באמצע שיטה דוקא, וכן הלכה. ובחומשין של ס"ת, כגון 'ויישם בארון במצריים' ו'בכל מסעיהם', גומר אפילו באמצע הדף.

שמונה פסוקים אחרונים שבתורה אדם אחד קורא אותן בבית הכנסת – ואינו מפסיק באמצע לקרוא לאחר, לרבי יהודה לפי שיהושע כתבן, ולר"ש לפי שנשתנו ליכתב בדמע.

'וימת שם משה עבד ה" אפשר משה חי וכתב וימת שם משה – לרבי יהודה עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע בן נון, ולרבי שמעון אי אפשר שס"ת חסר אות אחת, שנאמר 'לקוח את ספר התורה הזה', אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר אחריו וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר, ומשה כותב בדמע, ולא היה אומר אחריו מרוב צערו.

הלוקח ס"ת מן השוק – כחוטף מצוה מן השוק. כתבו – מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני. ואם הגיה אפילו אות אחת, מעלה עליו כאילו כתבו.

עושה אדם יריעה מבת שלש דפין ועד בת שמנה דפין – פחות מיכן ויתר על כן לא יעשה. ולא ירבה בדפין (לעשות ח' אם קלף קטן הוא) מפני שנראה אגרת, ולא ימעט בדפין (לעשות שלש אם יריעה גדולה היא), מפני שעיניו משוטטות וטועה בראשי השיטות, אלא כגון למשפחותיכם שלש פעמים. נזדמנה לו יריעה בת תשע דפים וצריך לקצרה, לא יחלק שלש לכאן ושש לכאן, אלא ארבע לכאן וחמש לכאן. וכל זה בתחלת הספר, אבל בסוף הספר אפילו פסוק אחד בדף אחד. שיעור הגליון מלמטה, טפח. מלמעלה, שלש אצבעות. ובין דף לדף, כמלא ריוח רוחב שתי אצבעות. ובחומשין, מלמטה שלש אצבעות, מלמעלה שתי אצבעות, ובין דף לדף כמלא ריוח רוחב גודל. בין שיטה לשיטה, יניח כמלא שיטה. ובין תיבה לתיבה, כמלא אות קטנה. ובין אות לאות, כמלא חוט השערה.

אל ימעט אדם את הכתב לעשות אותיות קטנות – לא מפני ריוח של מטה, ולא מפני ריוח של מעלה, ולא מפני ריוח שבין שיטה לשיטה, ולא מפני ריוח שבין פרשה לפרשה. נזדמנה לו תיבה בת חמש אותיות, לא יכתוב שתים בתוך הדף ושלש חוץ לדף, אלא שלש בתוך הדף ושתים חוץ לדף. נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות, לא יזרקנה לבין הדפין, אלא חוזר וכותב בתחילת השיטה.

דף ל' ע"ב 

הטועה בשם, נחלקו תנאים בדבר: לרבי יהודה – גורר את מה שכתב, ותולה את מה שגרר בין השיטין, וכותב את השם על מקום הגרר. לרבי יוסי – אף תולה את השם, ומגיהו בין השיטין. לרבי יצחק – אף מוחק, וכותב את השם על המחק. לר"ש שזורי – כל השם כולו תולין, מקצתו אין תולין. לר"ש בן אלעזר משום ר"מ – אין כותבין את השם לא על מקום הגרר, ולא על מקום המחק, ואין תולין אותו, אלא מסלק את היריעה כולה וגונזה. רב חננאל בשם רב פסק להלכה שתולין את השם, ורבה בר בר חנה בשם ר' יצחק בר שמואל פסק שמוחק וכותב.

רבין בר חיננא פסק בשם עולא בשם רבי חנינא שהלכה כר"ש שזורי בדין מסוים, וכן בכל מקום ששנה הלכה כמותו. ונחלקו אמוראים על איזה דין של ר"ש שזורי פסק כמותו: לרב פפא על הדין של 'שידה', ולרב נחמן בר יצחק על הדין של 'יין'. (שני הדינים יבוארו להלן בדף לא.).

ואלו מימרות של ר"ש שזורי שכבר פסקו אמוראים אחרים שהלכה כדבריו: א. בן פקועה אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה, שחיטת אמו מטהרתו. ב. בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו אע"פ שלא אמר תנו. חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא, ולר"ש שזורי אף המסוכן. ג. תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה, אף בחול שואל לע"ה אם כבר הפריש מעשר ונמצא תרומת מעשר שלו אינה תרומה, ואוכל על פיו. ד. פול המצרי שזרעו לזרע, מקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו לאחר ר"ה, אין תורמין מזה על זה, שאין תורמין ומעשרין לא מחדש על ישן ולא מישן על החדש, אלא צובר גרנו לתוכו, ונמצא תורם ומעשר מחדש שבו על החדש שבו, ומישן שבו על הישן שבו.

*************

יום שני א' תשרי תשע"ט

מסכת מנחות דף ל"א

דף ל"א ע"א 

שידה שמחזקת ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש – יצאה מתורת כלי ואין מקבלת טומאה. ונחלקו תנאים בסדר מדידתה: לבית שמאי נמדדת מבפנים, לבית הלל מבחוץ. ומודים אלו ואלו שאין עובי הרגלים והלבזבזין נמדד. ולר' יוסי מודים שעובי הרגלים והלבזבזין נמדד, וביניהן אין נמדד. ולר"ש שזורי אם היו רגלים גבוהות טפח אין ביניהן נמדד, ואם לאו, ביניהן נמדד. לרב פפא פסק הלכה של ר' חנינא כר"ש שזורי עולה על דין זה.

לרבי מאיר שמן נעשה ראשון לעולם, בין שנטמא באב הטומאה או בראשון או בשני, שכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה. ולחכמים גם הדבש, ולר"ש שזורי יין חשוב משקה, ולא שמן ודבש. ולרב נחמן בר יצחק פסק הלכה של ר' חנינא כר"ש שזורי עולה על דין זה.

פעם אחת נתערב לר"ש שזורי טבל בחולין – ואמר לו רבי טרפון שיקח מן השוק ויעשר עליו, שסובר מן התורה בטל ברוב, ורוב עמי הארץ מעשרים הן, והרי זה כתורם מן הפטור על הפטור. ולא אמר לו ליקח מגוי, שסובר אין קנין לגוי בא"י להפקיע מיד מעשר, ונמצא תורם מן החיוב על הפטור. וי"א שאמר לו ליקח מן הגוי, שסובר יש קנין לגוי להפקיע מיד מעשר, ולא אמר לו ליקח מע"ה שסובר אין רוב עמי הארץ מעשרין. וגם בדין זה הלכה כר"ש שזורי, אע"פ שלא נשנה במשנה, שהרי 'כל מקום ששנה' אמרו, ולא אמרו 'במשנתינו'.

דף ל"א ע"ב 

נתקרע גליון של ספר תורה ונכנס הקרע בשני שיטין בתוך הכתב יתפור – בשלש שיטין לא יתפור, אלא יסלק את היריעה. ודוקא בקלף ישן, שמתוקן בעפצים ונעשה שחור, אבל בחדש, והיינו שלא תיקנו בעפצים, אפילו בשלש יתפור. ויתפור בגידין ולא בגרדין.

נקרע בין דף לדף כנגד הכתב – שאילו היה בכתב היה יותר מג' שיטין, או בין שיטה לשיטה, נסתפקו בגמרא אם יתפור או לא. ולא נפשט.

מזוזה שכתבה שתי תיבות בכל שיטה – כשרה. כתבה שתים ושלש ואחת, כשרה, לפי שעשאה כְּשִירָה.  אבל לא יעשנה אחת שתים ושלש כקובה, ולא שלש שתים ואחת כזנב.

ס"ת שעשאה כְּשִירָה  – או שעשה את השירה כשאר תיבות של ספר תורה, פסולה.

תיבות 'על הארץ' שבסוף המזוזה כותב בשיטה אחרונה. י"א בסוף שיטה, שתיבת 'השמים' תהיה מעל 'הארץ', כגבוה שמים על הארץ. וי"א בתחילת שיטה, כמו שהשמים מרוחקת מן הארץ.

*************