לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ"ט טבת תשע"ט

מסכת חולין דף מ'

דף מ' ע"א 

השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות – שחיטתו פסולה מדרבנן. אך אינה אסורה בהנאה משום תקרובת עבודה זרה, משום שאין שם ע"ז על מחובר. שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר – שחיטתו פסולה.

השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם נהרות לשם מדברות לשם חמה ולבנה לשם כוכבים ומזלות לשם מיכאל השר הגדול לשם שילשול קטן – הרי אלו זבחי מתים משום תקרובת עבודה זרה ואסורים בהנאה. ובהרים וכו' שהם מחוברים היינו בשוחט לשם שר שלהם ולא לשמם עצמם, וכן מדוייק ממה שנקט עמהם 'מיכאל שר הגדול'.

דף מ' ע"ב 

היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים – לרב הונא: כיון ששחט בה סימן אחד אסרה, שסבר כעולא בשם ר' יוחנן שאף שאין אדם אוסר בהמת חבירו כשהשתחוה לה, אם עשה בה מעשה מעשה אסרה, ולפי"ז לאו דווקא סימן שלם אלא גם מעשה כל דהוא. לרב נחמן ורב עמרם ורב יצחק: אף ע"י מעשה לא אסרה.

שנינו: השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודת כוכבים חייב שלש חטאות – משום שבת, ושוחט בחוץ, וע"ז, ומדובר בחטאת העוף והיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו וכל האיסורים חלים כאחת, שבזבח אחר מיד ששחט מקצת אסרה משום ע"ז ואינו חייב משום שחוטי חוץ. ואין להעמיד באומר 'בגמר זביחה עובדה' – שא"כ לאו דווקא חטאת. ולאמוראים שאין אדם אוסר שאינו שלו אף במעשה – חטאת נחשבת כשלו כיון שקנאה לכפרה.

אילו לא אמר רב הונא 'סימן אחד' לא היה קשה מהברייתא הנ"ל ולא הוצרכו להעמיד בחצי קנה פגום – שיש לומר שדווקא מעשה גדול של שחיטה שלמה אוסר. ואילו לא אמר 'בהמת חברו' לא היה קשה – שדווקא שלו אוסר ולא של חבירו, וחטאת אינה נחשבת כשלו אף שקנאה לכפרה.

שנינו במשנה: ב' אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם ע"ז ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה – ולאמוראים שאין אדם אוסר שאינו שלו מדובר ששני השוחטים שותפים בבהמה. וכן מה ששנינו המטמא והמדמע והמנסך את של חבירו בשוגג פטור במזיד חייב – היינו דווקא ביש לו שותפות ביין שניסך.

*************

יום שני א' שבט תשע"ט

מסכת חולין דף מ"א

דף מ"א ע"א 

גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני עבודה זרה – לת"ק: אסרו, שסבר אדם אוסר של חבירו ע"י מעשה. לר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא: מותר מב' טעמים: א. אין מנסכים יין אלא בפני ע"ז, ב. אינו יכול לאסור את של חבירו שלא ברצונו.

רב הונא שאמר (לעיל מ:) שאדם אוסר של חבירו ע"י מעשה – סבר כת"ק. ורב נחמן ורב עמרם ורב יצחק שאמרו (שם) שאינו אוסר – כוונתם משום שאף לת"ק דווקא גוי אוסר של חבירו אבל ישראל לא, שאין כוונתו אלא לצער את חבירו, ולא לשם ע"ז. אמנם ישראל מומר דינו ככותי, ובזה מדובר במה ששנינו במשנה שאם ב' אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם ע"ז ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה. (וכמו כן אפשר להעמיד ביש לו שותפות, כנ"ל בדף הקודם. רש"י).

המטמא והמדמע והמנסך את של חבירו – בשוגג פטור במזיד חייב, ולאמוראים הנ"ל 'מנסך' מדובר בישראל מומר, שבישראל כשר אין היין נאסר, שאין מתכוין אלא לצער חבירו. (וכמו כן אפשר להעמיד כנ"ל).

התרו בישראל העובד ע"ז בשל חבירו וקבל עליו התראה – כיון שהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה, ולמ"ד שאדם אוסר של חבירו הרי זה נאסר ואין אומרים שמתכוין רק לצער חבירו.

דף מ"א ע"ב 

אין שוחטין לתוך ימים או נהרות – שלא יאמרו ששוחט לשר של הים או הנהר. ולא לתוך כלים – שלא יאמרו שמקבל הדם לזרוק לע"ז. אך בספינה שוחט על גבי כלים שימשך הדם לתוך הים, או מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דופני הספינה לתוך הים. לתוך עוגה של מים – בצלולים לא ישחוט, שלא יאמרו ששוחט לבבואה הנשקפת. אך בעכורים מותר.

אין שוחטין לגומא כל עיקר, והרוצה לנקר חצרו עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת לתוך הגומא, ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את הצדוקים, ונאמר 'ובחוקותיהם לא תלכו', ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו.

השוחט חולין לשם עולה או לשם זבחים או לשם אשם תלוי או לשם פסח או לשם תודה – לת"ק: שחיטתו פסולה, כיון שהוא נידר ונידב חוששים שיאמרו שהקדישו והרי הם קדשים בחוץ. לר' שמעון: כשרה, שאין חוששים שיאמרו כן.

מה ששנינו שאשם תלוי נידר ונידב – היינו כר' אלעזר שאמר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום.

אף שאין הפסח נידב ונידר – הואיל והפרשתו כל השנה כולה שייך תמיד להקדישו.

לת"ק אם שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד מתכוין לשם אחד מכל אלו ואחד לשם חולין – שחיטתו פסולה.

השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה – שחיטתו כשרה, שאין זה נידר ונידב.

לשם חטאת – היינו באומר 'לשם חטאת' שאף אם חייב חטאת אינו כלום, אבל אם חייב חטאת ואמר 'לשם חטאתי' יש לומר ששוחט באמת לשם חטאתו ופסולה.

לשם תמורה – היינו בסתם, אבל אם יש לו זבח בתוך ביתו, ואמר 'לשם תמורת זבחי' שחיטתו פסולה.

זה הכלל: כל דבר שנידר ונידב השוחט לשמו אסור, ושאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר – ורישא בא לרבות עולת נזיר, שיאמרו שמא נדר נזירות בצנעה, וסיפא בא לרבות עולת יולדת, ובאין לו אשה, או שיש לו אך לא אמר 'לשם עולת אשתי', שאם אמר כך הרי זו פסולה – ואף שכל היולדת יש לה קול, יאמרו שמא הפילה.

שחט בעלי מומים לשם נידר ונידב: לר' ינאי שחיטתו כשרה, שידוע שאין כוונתו לשם קרבן, ולר' יוחנן גם בזה פסולה, שלפעמים מכסה המום ואינו ידוע.

הדרן עלך השוחט

*************