לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ' סיון תשע"ט

מסכת ערכין דף ז'

דף ז' ע"א 

היוצא ליהרג, וחבלו בו אחרים – פטורים. הוא שחבל באחרים – לרבי שמעון בן אלעזר פטור, שאין אתה יכול להחזירו לבית דין ולעמוד בדין על מה שחבל, שאין מענין את דינו, ויורשיו פטורים. ולת"ק גובה מן היורשים. וטעם המחלוקת: לרב יוסף – לת"ק מלוה על פה גובה מן היורשין, ולר"ש ב"א אינו גובה. לרבה – לדברי הכל מלוה על פה אינו גובה מן היורשין, ונחלקו במלוה הכתובה בתורה, שלת"ק ככתובה בשטר, ולר"א בר"ש אינה ככתובה בשטר.

החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו – פטור בעל השור, ולא עוד אלא שאם מת השור, יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו. ולדברי האומר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר ומלוה על פה אינו גובה מן היורשין, אין גובה מן היורשים אלא אם עמד בדין קודם שמת, וכגון שישבו דיינים על שפת הבור וחייבוהו לשלם מיד.

היוצא ליהרג זורקין בשבילו דם חטאתו ואשמו – ואין זו כחטאת שמתו בעליה כל זמן שלא נהרג. במה דברים אמורים, שהיה זבח זבוח באותה שעה, אבל אין זבח זבוח, נעשה כמי שחטא בשוגג באותה שעה, שאין נזקקין לו מפני שאין מענין את דינו.

האשה שיצאה ליהרג – אין ממתינין לה עד שתלד ואע"פ שהוולדות ממון הבעל הוא, שנאמר ומתו 'גם' שניהם לרבות את הוולד. ישבה האשה על המשבר – ממתינין לה עד שתלד, שמכיון שעקר גוף אחר הוא. האשה שנהרגה – נהנין בשערה. בהמה שנהרגה – אסורה בהנאה.

הנואף והנואפת אין נהרגין עד שיהו שניהם בני עונשין – אבל אם היתה היא קטנה והוא גדול, או הוא קטן והיא גדולה, אין הגדול נהרג, שנאמר ומתו גם 'שניהם' עד שיהיו שניהם שוין.

אשה מעוברת היוצאה ליהרג – מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הוולד תחילה, כדי שלא תבא לידי ניוול.

תינוק בן יומו נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב – שאם מתה אמו ביום שנולד, נוחל אותה, וכשהוא מת בו ביום, מנחילן מכחו לאחיו מאביו שאינן בני אמו. ודווקא בן יום אחד, אבל עובר לא, שאשה מעוברת שמתה, העובר מת תחילה, ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. ודווקא כשמתה מעצמה, שחיות העובר חלש, וטיפת מלאך המות חותכת את סימניו תחילה, ואע"פ שהוא מפרכס לאחר מיתת אמו, אין זה חיות אלא כזנב הלטאה שמפרכסת. אבל כשנהרגה, היא מתה תחילה.

דף ז' ע"ב 

האשה שישבה על המשבר, ומתה בשבת – מביאין סכין דרך רשות הרבים ומקרעים את כריסה, ומוציאין את הוולד, שמחללים שבת על ספק פיקוח נפש גם על מי שלא היה לו חזקת חיות.

מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק כנעני ספק ישראל – מפקחין עליו את הגל בשבת.

האשה שנהרגה – לרב אין נהנין בשער של עצמה – שגופה הוא, והמת אסור בהנאה. ובפאה נכרית שלה, אם הוא מחובר לה – כשאמרה תנו שערי לבתי נהנין ממנה, וכשלא אמרה תנו אין נהנין ממנה. ואם הוא תלוי על יתד, הרי זה ספק אם מותר להנות ממנה.

לרב נחמן בר יצחק מותר ליהנות גם משער של עצמה, ואע"פ ששיער בהמה שנהרגה אסור, שהאשה מיתתה אוסרתה ושיער לאו בר מיתה הוא, ובהמה גמר דינה אוסרתה.

צדיקים שבעיר הנדחת יוצאין ממנה ערומים וכל ממונם נשרף. ר' יוסי בר חנינא נסתפק לענין שער פאה נכרית של נשים צדקניות של עיר הנדחת, כשהוא תלוי על יתד, אם הוא כגופה וניצול, או שהוא כממונה ונשרף.

הדרן עלך הכל מעריכין

פרק שני – אין בערכין

אין בערכין פחות מסלע – שאפילו עני הנדון בהשג יד, לא יתן פחות מסלע, שנאמר 'וכל ערכך יהיה בשקל הקדש', כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין משקל. ולא יותר על חמשים, שזה גדול שבערכין הכתובין בפרשה.

בן עשרים שערכו חמשים, והיה עני, ונתן סלע לערכו שהרי נידון בהשג יד, ולאחר מכן העשיר – פטור. נתן פחות מסלע והעשיר, נותן חמשים סלע, שבנתינה ראשונה לא יצא ידי ערכו, ועני המעריך את עצמו והעשיר קודם נתינה נותן ערך של עשיר.

עני בן עשרים שהעריך עצמו והיה לו חמש סלעים – לרבי מאיר אינו נותן אלא אחת, שנאמר חמשים ונאמר שקל, או חמשים או שקל. ולחכמים נותן את כולן, שנאמר 'אשר תשיג יד הנודר' והרי ידו משגת.

עני שהעריך את העשיר נדון בהישג יד – שנאמר אשר תשיג 'יד הנודר' ולא יד הנידר.

*************

יום שני כ"א סיון תשע"ט

מסכת ערכין דף ח'

דף ח' ע"א 

היו בידיו חמש סלעים, ואמר ערכי עלי, וחזר ואמר ערכי עלי, ונתן תחילה ארבע לשניה, ואחר כך נתן אחד לראשונה – יצא ידי שתיהן, גם לחכמים שצריך ליתן כל מה שתשיג ידו, שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, לפיכך כשנתן לראשונה נתן כל מה שיש לו, ולשניה נתן יותר ממה שהיה צריך ליתן, שהרי כל החמשה נשתעבדו לראשונה. ואם נתן תחילה ארבע לראשונה, ולאחר מכן נתן אחת לשניה – ידי שניה יצא, ידי ראשונה לא יצא, שכולם משועבדים לראשונה והיה צריך ליתן לראשונה כל החמשה.

היו בידו חמש סלעים ואמר שני ערכי עלי בבת אחת – נסתפקו בגמרא אם נותן לכל אחת שתים ומחצה, או שכולם ראויים לכל אחת מהן, ועדיין אחד מן הערכין עליו.

דין נדה מן התורה – אם ראתה היום, מונה ששה והוא. ראתה שני ימים, מונה חמשה והן, ואפילו ראתה כל שבעה ופסקה לערב, טובלת ומשמשת. מיום שביעי ואילך במשך י"א יום הן ימי זיבה, שאם ראתה בהן יום אחד או שנים שומרת יום כנגד יום וטובלת, ואם ראתה בהן שלשה ימים רצופים, הרי היא זבה וטעונה ספירת שבעה נקיים וקרבן. ואם משכו ימי זובה חדש או שנה אינה חוזרת לתחילת נדות עד שתשב שבעה נקיים, ישבה ז' נקיים וראתה, הרי היא תחילת נדה ומונה ששה והוא, וחוזרת לעניינה ככל המפורש. ואם לא ראתה באותן י"א יום ג' רצופין, אינה זבה וכשתראה אחרי כן, בין ראתה סמוך בין שהרחיקה ראייתה, הרי היא תחילת נדה, ואפילו אם תראה שלשה רצופין אינה מונה אלא ארבעה והן, שאין ימי זיבה אלא באותן י"א יום שבין סוף נדה זה לתחלת נדה הבאה.

אשה שהיא טועה, שראתה היום ואינה יודעת אם בימי נדתה עומדת אם באותן י"א יום של זיבה, אינה חוזרת לפתח נדותה לא בפחות משבעה ימים נקיים, ולא ביותר מי"ז נקיים.

כיצד? טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי, פתחה שבעה עשר – שאם לא תראה עד לאחר י"ז לבד מיום זה, היא חוזרת לפתח נדותה למנות ששה והוא. כי ממה נפשך לאחר י"ז יצתה מספק של ימי הזוב, שאם יום זה שראתה מתחילת ימי זיבה היה, כיון שכלו י"א יום יצתה ימי הזוב, והרחיקה ראייתה שלא ראתה עד לאחר י"ז, ותחילת נדה היא. ואפילו אם תאמר שיום זה תחילת נדה היא, אעפ"כ יצתה ימי הזוב, שהרי עברו ששה להשלמת ימי נדותה ואחד עשר שבין נדה לנדה הרי י"ז, ולאחר י"ז כשראתה תחילת נדה היא. אבל אם תראה ביום י"ז לא יצתה מן הספק אם יום נדה הוא או יום זיבה, שיש לומר שמא יום זה שבאת לפנינו כשראתה ראשון לימי נדה היה ויום י"ז שראתה בו סוף אחד עשר יום שבין נדה לנדה הוא ואינה צריכה שימור, או שמא יום ראשון שבאתה לפנינו מימי זיבה הוא וכשכלו י"א יום יצתה מימי הזוב, ויום י"ז שראתה בו תחילת נדה הוא וצריכה למנות ששה והוא. וכל שכן אם תראה קודם י"ז.

וכן אם אמרה שני ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר י"ז יום לבד משני ימים הללו – שאם לא תראה עד לאחר י"ז תחילת נדה היא. כי ממה נפשך, אם שני ימים הללו מימי הזוב, הרי כלו ימי הזוב לתשעה ימים אחר השנים, וכשהרחיקה וראתה לסוף י"ז תחילת נדה היא. ואם תחילת נדה היא, הרי כלו להם ימי נדות וזוב לסוף ששה עשר אחר השנים, שימי נדות וזוב אינן אלא י"ח, וזו שלא ראתה עד לאחר י"ז שהוא יום עשרים לתחילת ראיית הספק, נדה היא. אבל אם תראה ביום י"ז וכל שכן קודם לכן לא יצתה מן הספק, דשמא אלו שני ימים תחילת נדה היו ולסוף ששה עשר אחר השנים כלו ימי נדות וזוב, וזו שראתה ביום י"ז תחילת נדה היא, או שמא אחד משני הימים סוף י"א של זיבה היה והשני תחילת נדה, ולא כלו ימי נדות וזיבות עד לאחר י"ז, וזו שראתה ביום י"ז סוף זיבה היא. וכל שכן אם תראה קודם, כגון אם תראה ביום י"ג וי"ד עומדת בספק, דשמא ב' ימים הללו שבאתה לפנינו סוף ימי זוב היו, וזו שלא ראתה שוב עד יום י"ג תחילת נדה היא, או שמא שני הימים תחילת נדה היו, ויום י"ג זה שמיני של ימי הזוב הוא, ותשמור יום כנגד יום. וכן בספק זה היא לעולם עד שתשב י"ז נקיים.

וכן כשאמרה שלשה ימים טמא ראיתי, פתחה י"ז – מאותו הטעם שנתפרש, אבל אם תראה אבל קודם לכן, כגון ביום י"ז עצמו, עומדת בספק, שיש לומר שמא שני ימים מהשלשה היו סוף זיבה והשלישי תחילת נדה, ויום י"ז זה סוף זיבה הוא, או שמא כולן השלשה תחילת נדה היו ולסוף ט"ו לבד מהשלשה כלו ימי נדות וזוב, ויום י"ז זה תחילת נדה הוא, אבל ליום י"ח יצתה מן הספק ממה נפשך.

אמרה ארבעה ימים טמא ראיתי, פתחה ששה עשר – שאם לא תראה עד לאחר ששה עשר לבד מארבעה אלו, יצתה מן הספק ותחילת נדה היא. כי ממה נפשך אם תחלת נדה היו, הרי כלו ימי נדות וזוב לסוף י"ד אחר ד' הללו, ואם ימי זוב היו כל שכן שכלו קודם ששה עשר ועכשיו תחילת נדה היא. ואם שנים מהן היו סוף זיבה והשנים תחלת נדה, אעפ"כ לסוף ששה עשר כלו ימי נדות וזוב. ואין לומר שמא השלשה סוף זיבה היו והרביעי תחילת נדה ולא כלו עד סוף י"ז, דאם השלשה היו סוף זיבה כשראתה בד' אינה תחילת נדה, דכיון שראתה ג' רצופין בימי זיבה זבה היא ולא תצא לעולם מידי זיבה להיות תחילת נדה עד שתשב שבעה נקיים, ולאחר שישבה שבעה נקיים חזרה לתחילת נדותה. אבל אם תראה קודם לכן, אפילו ביום ששה עשר, יש להסתפק בסוף זיבה ותחילת נדה, דשמא שנים מהארבעה היו סוף זיבה והשנים תחילת נדה, ויום ששה עשר סוף זיבה, או שמא הארבעה היו תחילת נדה או סוף זיבה, וכבר יצתה מימי נדות וזוב.

אמרה חמשה ימים טמא ראיתי פתחה ט"ו – כי ממה נפשך מה שראתה לאחר ט"ו תחילת נדה היא, אבל יום ט"ו עצמו אם תראה בו יש כאן ספק, שמא שנים מהחמשה היו סוף זיבה והשלשה ימי נדות, ועדיין יום ט"ו זה סוף ימי הזוב הוא.

אמרה ששה ימים טמא ראיתי, פתחה ארבעה עשר, שבעה ימים טמא ראיתי, פתחה שלשה עשר. שמונה ימים טמא ראיתי, פתחה שנים עשר. תשעה ימים טמא ראיתי, פתחה אחד עשר, עשרה ימים טמא ראיתי, פתחה עשרה. אחד עשר, פתחה תשעה. שבכל אלו מסתפקין שמא שנים הראשונים בסוף זיבה והאחרונים מן הנדות, אבל אם תאמר ששלשה היו ימי זיבות, שוב אין ימים האחרים ימי נדות כל זמן שלא ישבה שבעה נקיים, וכיון שישבה לאחר סוף הראיה שבעה נקיים, וודאי פתחה שלאחר מכן תחילת נדה היא.

אמרה שנים עשר ראיתי פתחה שמונה – שלאחר שישבה שמונה נקיים יצתה מן הספק, שאפילו אם שנים הראשונים היו סוף זיבה, כלו לה ממנין האחרון י"ח ימים, ויצאו ימי נדות וזוב ותחילת נדה היא. אבל אם ראתה ביום שמיני עצמו ספק הוא, שיש לומר שנים מן הי"ב היו סוף זיבה, והעשרה שבעה מהן לנדות והשלשה לזוב, והיא זבה וז' נקיים ישבה, ושמיני זה שראתה בו עדיין מן האחד עשר הוא ואינה תחילת נדה, שאין בין סוף נדה לתחילת נדה פחות מי"א יום, או שמא תחילת נדה היא, שיום ראשון של שנים עשר תחילת נדה היה, ולסוף שבעה כלו להם ימי נדות, והתחילו בשמיני ימי זיבה וליום שנים עשר הלכו להם מימי זוב חמשה, נמצא שיכלו להם ימי זוב לסוף ששה, ולסוף ששה כלו ימי נדה וזוב, והרי ישבה שבעה נקיים לזיבה, ושמיני זה תחילת נדה הוא.

אמרה שלשה עשר ראיתי פתחה שבעה – ששני ימים הראשונים אנו מספקין לסוף זיבה, נשתיירו לה י"א ימי זיבה וז' נקיים הרי י"ח.

דף ח' ע"ב 

כל זבות הטועות, כלומר כל אלו שראו שלשה ימים רצופים שיש לספק שמא זבות הן – מביאות קרבן לסוף שבעה נקיים כדין זבה, ואינו נאכל שמא לא ראו בימי זיבה, חוץ מזו שפתחה שבעה וזו שפתחה שמונה שמביאות קרבן ונאכל, שמכיון שראו י"ב רצופין, ממה נפשך זבות הן, שגם אם נאמר ששני ימים ראשונים היו סוף זיבה, נשאר להם ז' ימים לנדות ועוד שלשה ימים לזיבה. אבל כל השאר אפשר ששלשה מן הימים שראו היו ימי זיבה, ואפשר ששני ימים ראשונים היו מסוף זיבה ולאחר מכן היה ימי נדות, ושוב לא היה לה שלשה ימי זיבות ממנין האחרון.

אין טהור בנגעים פחות משבוע אחד של הסגר – והוא בנגעי אדם, ולא יתר על שלשה שבועות, והן בנגעי בתים. 'צדקתך כהררי קל' אלו נגעי אדם, שנבררין בשבוע אחד אם לטהר אם ליחלט וצדקה גדולה היא זו. 'משפטיך תהום רבה' אלו נגעי בתים. ופשוטו של מקרא – לרב יהודה הקב"ה נושא עוון, והכוונה שאלמלא שאתה עושה לנו צדקה שאתה מגביה עונות, מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שיהו מכריעין עד תהום רבה. ולרבה הקב"ה כובש עוון, והכוונה שאתה מצדיקנו במה שאתה כובש ומסתיר משפטיך והיינו העונות, בתהום רבה.

אפיית שתי הלחם אינו דוחה שבת ולא יו"ט – לפיכך אם חל עצרת באמצע שבת, נאכלין ביום שני לאפייתן, ואם חל באחד בשבת נאכלים ביום שלישי.

לחם הפנים אין נאכל פחות מיום תשיעי לאפייתן ולא יתר על אחד עשר. שנאפין בערב שבת ונאכלין לשבת האחרת שהוא יום תשיעי. חלו שני ימים טובים של ראש השנה להיות חמישי בשבת וששי בשבת, נאפה לחם הפנים ברביעי בשבת, ונסדר בשבת, ונאכל בשבת שניה שהוא אחד עשר לאפייתו.

אין קטן נימול פחות מיום שמיני, ולא יתר על שנים עשר – שאם נולד בין השמשות של ערב שבת אינו נימול בשבת שמא תשיעי הוא ומילה שלא בזמנה אינה דוחה לא שבת ולא יום טוב, ואם חלו שני ימים טובים של ר"ה אחר אותו שבת, אינו נימול עד יום שלישי שהוא שנים עשר ללידתו.

*************