לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי ז' תמוז תשע"ט

מסכת ערכין דף כ"ד

דף כ"ד ע"א 

המקדיש נכסיו – מעלין לו תפיליו בדמים ופודה אותן. וכן המוכר נכסיו, חולצין תפיליו מראשו עד שיפדם בדמים.

אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך עצמו – אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבע לשמן, ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן.

אף על פי שאמרו עבדים נמכרין בכסותן לשבח, שאם תלקח לו כסות בשלשים דינר משובח מנה, וכן פרה אם ממתינין אותה לאיטליז משובחת היא, וכן מרגלית אם מעלין אותה לכרך משובחת היא, אין להקדש אלא מקומו ושעתו. שנאמר 'ונתן את הערכך ביום ההוא', שלא ישהה הגזבר מרגלית לאדם קל ועני שהעריך עצמו, לומר העלה אותה לכרך ולפי אותן הדמים תן, אלא לפי מה ששוה כאן שמין.

סתם ההקדישות לבדק הבית – שנאמר 'קודש לה".

הדרן עלך שום היתומים

פרק שביעי – אין מקדישין

המקדיש שדה אחוזה בשנה ראשונה של יובל ובא לגואלה, נותן בבית כור חמשים סלעים. ואם הקדישה עשר שנים או עשרים לאחר היובל, מחשבין השנים הנותרות עד היובל הבא, ונותן סלע ופונדיון לכל שנה. ואם הקדיש פחות משתי שנים לפני היובל, אין דין גירוע – ואם בא לגאלה נותן חמשים סלעים, שנאמר 'על פי השנים הנותרות ונגרע', מיעוט שָׁנִים שתים, ועצה טובה אמרו חכמים שיהא אדם חס על נכסיו, ולא יפדה פחות משתי שנים שלא יפסיד מ"ח סלעים. (דין מחשבין חדשים להקדש מבואר בדף כה.).

מקדישין בין לפני היובל, בין לאחר היובל.

דף כ"ד ע"ב 

המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה: לרב – לשיטת רבי קדושה ונותן חמשים, שנאמר 'ואם משנת היובל' ושנת היובל בכלל, ולחכמים אינה קדושה, שאין שנת היובל בכלל. ולשמואל – גם לרבי אינה קדושה כל עיקר, שלא נאמר 'בשנת' אלא 'משנת', משנת שאחר יובל. וסובר שמואל כרבי שמעון שאם הגיע יובל ולא נגאלה, כהנים נכנסים לתוכה ואין נותנים דמיה להקדש, ולפיכך יש לומר ק"ו, מה שדה שהיא מוקדשת כבר קודם היובל יוצאה מהקדש, אינה מוקדשת אינו דין שלא תקדש. ורב אינו דורש ק"ו זה, כי ביובל אינה חוזרת לבעלים אלא יוצאת לכהנים, והם זוכין משולחן גבוה.

אע"פ שלרבי שנת היובל בכלל (לדעת רב), נותן לכל בית סאה סלע ופונדיון לשנה – שהחמשים שקלים מתחלקים לפי מ"ט שנים ולא לפי חמשים, שסובר רבי כרבי יהודה ששנת חמשים עולה לכאן ולכאן. ולשיטת שמואל שגם לרבי אין יובל בכלל, סובר רבי כחכמים ששנת חמשים אינה נמנית ראשון למנין הבא, שאם כן היה צריך לחלק חמשים שקלים למ"ח שנים, והיה צריך ליתן לכל שנה סלע ושתי פונדיונות.

אין גואלין אחר היובל פחות משנה – לשמואל הכוונה בזה שאם הקדישה בשנת יובל עצמה אין צריך ליגאל, שאינה קדושה. ולרב היינו כשבא לגאול באמצע יובל, כגון אחר עשרים או שלשים שנה, והיה עומד באמצע שנה, לא יאמר חצי סלע וחצי פונדיון אני נותן משנה זו, אלא נותן סלע ופונדיון שלם, לפי שאין מחשבין חדשים עם ההקדש.

*************

יום חמישי ח' תמוז תשע"ט

מסכת ערכין דף כ"ה

דף כ"ה ע"א 

אין מחשבין חדשים עם ההקדש – שאם בא לגאלה חמש שנים וחצי לפני היובל, אין מחשבין אותן ששה חדשים שיצאו, אלא נותן ששה סלעים וששה פונדיונין, שנאמר 'וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות', שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים. ואם יש ריוח להקדש שנחשוב אותה יציאת חצי שנה שיצאה, כגון שהקדישה בשנת מ"ח ומחצה, שאם נחשוב לחדשים שיצאו ה"ז פחות משתי שנים לפני היובל, ואינה יוצאה בגירוע אלא בחמשים שקל, מחשבין (רש"י לעיל כד.), שנאמר 'וחשב לו הכהן' מכל מקום.

המקדיש שדהו בשעת היובל, נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף. היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים, אינן נמדדין עמה, פחות מכאן נמדדין עמה. הקדישה שתים ושלש שנים לפני היובל, נותן סלע ופונדיון לשנה.

אחד בעלים ואחד כל אדם פודה בית חומר בחמשים שקל – אלא שהבעלים נותנין חומש, וכל אדם לא.

חמשים שקלים שנותן הוא על בית כור זרע – כלומר שזורעים בו כור, ולא על קרקע שקוצרין ממנו כור תבואה. וכשזורעים במפולת יד, ולא במפולת שוורים. ואין משערין לא בזרע מרובה ולא בזרע מועט אלא בזריעה בינונית.

הקדיש קרקע שזורעים בה לתך (חצי כור), חצי לתך, סאה, תרקב, או חצי תרקב, פודה לפי החשבון של חמשים שקלים לבית כור.

היו בקרקע נקעים עמוקים עשרה טפחים – אם לא היה בהם מים, קדושים בפני עצמם ופודה אותן לפי חשבון. היו מלאים מים, אינו פודה אותם לא בפני עצמם לפי שאינם בני זריעה, ואין מצטרפין לחשבון שאר הקרקע. היו פחותים מעשרה טפחים, נמדדים עם הקרקע.

אכלה הקדש שנה או שתים קודם הפדיון, או שלא אכלה אלא שהיתה לפניו, כגון שלא זרע בה גזבר כלום ולא השכירה לשום אדם – מנכה סלע ופונדיון לכל שנה עד שעת הפדיון, שנאמר 'ונגרע מערכך' אף מן ההקדש.

אמרו בעלים הרינו נותנין דבר שנה בשנה אין שומעין להם, אלא נותן את כולו כאחד – שנאמר 'וחשב לו הכהן את הכסף', עד שיהא כסף כולו כאחד.

דף כ"ה ע"ב 

הקדישה וגאלה – אינה יוצאה מידו ביובל. גאלה בנו – יוצאה לאביו ביובל. גאלה אחר או אחד מהקרובים, ובא המקדיש וגאלה מיד קרובו – יוצאה ביובל ומתחלקת לכהנים. שנאמר 'אם לא יגאל את השדה' בעלים, 'ואם מכר את השדה' גזבר, 'לאיש אחר', ולא לבן, אבל אח דינו כאחר, שנאמר 'איש', ואנו מרבין את הבן שקם תחת אביו לייעוד ועבד עברי, ולא אח אע"פ שקם תחת אחיו לייבום, שכל עיקר ייבום אינו אלא במקום שאין בן.

גאלה אחד מן הכהנים והרי היא תחת ידו – לא יאמר הואיל והיא יוצאה לכהנים ביובל והרי היא תחת ידי הרי היא שלי, אלא יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים.

גאלה בתו של מקדיש – דינה כאחר שיוצא לכהנים ביובל, לפי שחשובה אחר במקום בן לענין נחלה.

בגמרא נסתפקו מי מעמיד שדה לאשה שהקדישה – אם הבעל משום שהוא יורשה, או הבן לפי שנוטל בראוי כבמוחזק. ולא נפשט.

הקדישה פחות משתי שנים לפני היובל – אע"פ שאינה בת גירעון, יוצאת לכהנים ביובל, שנאמר 'אם לא יגאל השדה והיה השדה בצאתו ביובל', ושדה זו בת גאולה היא.

*************