לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי ח' אדר א' תשע"ט

מסכת חולין דף ע"ח

פרק חמישי – אותו ואת בנו

דף ע"ח ע"א 

אותו ואת בנו – נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין, שנאמר 'שור או כשב או עז כי יולד', וכתיב אחריו 'ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד', לימד על אותו ואת בנו שנוהג במוקדשין. ואין לפרש  במוקדשין ולא בחולין, ש'שור' הפסיק הענין. ואין לפרש בחולין ולא במוקדשין שנאמר 'ושור' וא"ו מוסיף על ענין ראשון.

השוחט אותו ואת בנו: חולין בחוץ – שניהם כשרים, והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו. קדשים בחוץ – הראשון חייב כרת משום שחוטי בחוץ, (והשני פטור מכרת שאינו ראוי לפנים), ושניהם פסולים, ושניהם סופגים את הארבעים (ראשון משום לאו של שוחט בחוץ, ושני משום אותו ואת בנו). חולין בפנים – שניהם פסולין משום חולין בעזרה, והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו.  קדשים בפנים – הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו, ופסול משום מחוסר זמן.

חולין וקדשים בחוץ – הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו, ופסול. קדשים וחולין בחוץ – הראשון חייב כרת ופסול משום קדשים בחוץ, והשני כשר, ושניהם סופגים את הארבעים, ראשון משום שחוטי חוץ ושני משום אותו ואת בנו.

חולין וקדשים בפנים – שניהם פסולין, ראשון משום חולין שנשחטו בעזרה ושני משום מחוסר זמן. והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו. קדשים וחולין בפנים – הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו, ופסול משום חולין בעזרה. חולין בחוץ ובפנים – הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול. קדשים בחוץ ובפנים – הראשון חייב כרת משום קדשים בחוץ, ושניהם סופגים את הארבעים, ראשון משום שחוטי חוץ ושני משום אותו ואת בנו, ושניהם פסולים, ראשון משום שחוטי חוץ ושני משום מחוסר זמן. חולין בפנים ובחוץ – הראשון פסול משום חולין בעזרה ופטור, והשני סופג את הארבעים וכשר. קדשים בפנים ובחוץ – הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו, ופסול משום שחוטי חוץ.

דף ע"ח ע"ב 

אותו ואת בנו נוהג בכלאים. שנאמר 'או' לרבות את הכלאים. (דין כוי יבואר להלן עט:)

כל מקום שנאמר 'שה' אינו אלא להוציא את הכלאים, שנאמר 'שה כשבים ושה עזים' ולא 'שה כשבים ועזים' ללמד שיהיו אביו ואמו כבשים או שניהם עזים.

אין צריך שישחוט שור ובנו ושה ובנו – שנאמר 'בנו' (ולא 'בניו'), ולא שישחוט שור ושה ובנו, שנאמר 'אותו'. ולרבי יונתן אין צריך דרשה לחלק, וכן סובר חנניה שדורש 'אותו' לדרשה אחרת.

'איש אשר יקלל את אביו ואת אמו' – אין לי אלא אביו ואמו, קילל אחד מהם מנין – לרבי יונתן שנאמר אביו ואמו קלל, כלומר בתחלת המקרא סמך קללה לאביו ובסוף המקרא סמכה לאמו, לומר או זה או זה. ולרבי יונתן משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב 'יחדו'.

לת"ק אותו ואת בנו נוהג בנקבות ולא בזכרים – שנאמר 'אותו' אחד ולא שנים, אחר שחילק הכתוב אנו למדים ממה שחייב באם על הבנים רק בנקבות ולא בזכרים, אף כאן בנקיבות ולא בזכרים. ואם תאמר ש'אותו' זכר משמע, תלמוד לומר 'בנו' שכרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו. ולחנניה נוהג בין בזכרים ובין בנקבות – שנאמר 'אותו' שמשמע זכר, ונאמר 'בנו' שכרוך אחריו ומשמע נקיבה.

*************

יום חמישי ט' אדר א' תשע"ט

מסכת חולין דף ע"ט

דף ע"ט ע"א 

לשמואל הלכה כחנניה שחוששין לזרע האב – לפיכך אותו ואת בנו נוהג בזכרים ובנקיבות.

רבי יהודה מסתפק אם חוששין לזרע האב או לא. ולפיכך: פרדות שנולדו מסוס נקיבה, אף על פי שאביהן חמור – מותרין זה בזה, ואין אומרים שצד סוס משתמש בצד חמור, כי ממה נפשך, אם חוששין לזרע האב יש בשניהם צד סוס וחמור, ואם אין חוששין הרי כולן מין סוס. אבל הנולדין מחמור נקיבה עם הנולדין מסוס נקיבה, אסורים, שמא אין חוששין לזרע האב, נמצא זה כולו סוס, וזה כולו חמור. ולחכמים – והיינו חנניא – חוששין לזרע האב, ולפיכך כל מיני פרדות אחת הן ומותרים זה בזה, שכולן מין אחד הם של סוס וחמור.

גם לרבי יהודה אסור להרביע פרי עם האם – והיינו פרד בן סוס נקבה על סוס נקבה – שמא חוששין לזרע האב, ונמצא הפרי הוא סוס וחמור, ואמו כולו סוס. ולפיכך פרידה שתבעה, אע"פ שיודעים מה מין אמה, אין מרביעין עליה אלא מינה ולא מין של אמה.

יש סימן בפרידות לידע איזה מין הוא: אם קולו עבה, אמו חמורה, ואם קולו צלול כסוס, אמו סוס. היו אזניו גדולות וזנבו קצר אמו חמורה, אזנו קצרה וזנבו ארוך אמו סוס.

רבי אבא הורה לרתום בעגלה פרדות שדומין זה לזה בזנב ובאזניים – שסובר שאין חוששין לזרע האב, ובני חמורה כלאים הם עם בני סוסיא, וסימנים דאורייתא.

דף ע"ט ע"ב 

כלאים הבא מן העז ומן הרחל – אותו ואת בנו נוהג בו.

דין כוי לענין אותו ואת בנו:

תייש הבא על הצבייה וילדה – ושחט לצביה ולבנה, פטור, שנאמר 'שה' ובנו, ולא 'צבי' ובנו. צבי הבא על התיישה וילדה – ושחט לתיישה ולבנה, חייב, שלא הקפידה תורה שיהא 'שה' אלא על האם, אבל בנו אפילו כל דהו.

תייש הבא על הצבייה וילדה בת, והבת ילדה בן, ושחט את הבת ואת בנה – לחכמים אסור, שמא חוששין לזרע האב, ויש באם הזאת מקצת שה, ו'שה' שאמרה תורה אפילו במקצת שה משמע. ולרבי אליעזר מותר – להו"א שאין חוששין לזרע האב ונמצא שאין בה אפילו מקצת שה, ולמסקנא גם הוא מסתפק לחשוש לזרע האב, ואע"פ כן פטור, ש'שה' לא משמע מקצת שה.

צבי הבא על התיישה (ושחט את הבת ואת בת בנה) – למסקנא (פ.) לחכמים לוקה, שאע"פ שחוששין לזרע האב הרי מקצת שה הוא, ולרבי אליעזר אסור מספק, שמא אין חוששין לזרע האב וכולו שה, אבל אינו לוקה, שמא חוששין לזרע האב ומקצת שה אינו שה.

דין כוי לענין כיסוי הדם ביום טוב:

תייש הבא על הצבייה וילדה – להו"א בין לחכמים בין לר"א שוחטו ביו"ט ומכסה דמו, שהרי לזרע האם וודאי חוששין ויש בו עכ"פ מקצת צבי, ו'צבי' אמרה תורה ואפילו מקצת צבי. (ולמסקנא לרבי אליעזר אין שוחטו לכתחילה, שיש ספק אם אין חוששין לזרע האב וצריך כיסוי, או שחוששין ואין צריך כיסוי כי מקצת צבי לא נחשב צבי. ואם שחט אין מכסה את דמו מספק. רש"י פ.)

צבי הבא על התיישה – לר"א שוחטו ביו"ט ואינו מכסה, להו"א שאין חוששין לזרע האב ואינו אלא תייש, ולמסקנא אע"פ שאפשר שחוששין, מ"מ אינו אלא מקצת צבי, ופטור מכיסוי. ולחכמים יש ספק אם חוששין לזרע האב ויש בו מקצת צבי וצריך כיסוי, או שאין חוששין ואין צריך כיסוי, לפיכך לא ישחוט לכתחילה, ואם שחטו לא יכסה.

דין כוי לענין מתנות:

תייש הבא על הצבייה וילדה – לדברי הכל פטור ממתנות. לרבי אליעזר (למסקנא) גם אם היו חוששין לזרע האב, 'שה' לא משמע מקצת שה. ולחכמים מחצה פטור משום האם, ועל חצי השני אע"פ ש'שה' משמע גם מקצת, יכול לומר הבא ראיה שחוששין לזרע האב וטול.

צבי הבא על התיישה וילדה – לחכמים חייב בחצי מתנות משום האם, ששה משמע גם מקצת שה, ולרבי אליעזר פטור לגמרי, שמא חוששין לזרע האב והוא מקצת שה שאין דינו כשה.

כלאים הבא מן העז ומן הרחל – חייב בזרוע לחיים והקבה.

*************