לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי ח' חשון תשע"ט

מסכת מנחות דף ס"ח

דף ס"ח ע"א 

המשך ישוב הסתירה בדעת ר' יהודה שב'חדש' לא גזר שמא יאכל וב'חמץ' גזר: אביי הקשה על ישובו של רבה שר' יהודה התיר רק קצירה ביד – ממה ששנינו להלן שמותר לקצור תבואת בית השלחין שבעמקים (אבל לא גודשין).

ישוב אביי: בחדש לא גזר כיון שלא הורגל בו ובדל ממנו, משא"כ בחמץ רגיל ולא בדל.

רבא תמה שגם בדעת חכמים יש סתירה – שב'חדש' גזרו וב'חמץ' לא גזרו. ויישב: דברי ר' יהודה – כישוב אביי. דברי חכמים – בחמץ לא גזרו משום שהוא עצמו מחזר עליו לשורפו ודאי לא יבא לאכלו.

ישוב רב אשי בדעת ר' יהודה: דווקא קמח קלי התיר, שאינו ראוי לאכילה. ודחו דבריו: שעד שנעשה קלי עדיין יש לחשוש שיבא לאכלו, ואין ליישב כרבה שהותרה קצירה רק ע"י שינוי, שהרי פרכו אביי ממה ששנינו שקוצרים בית השלחין.

משנה: משקרב העומר – הותר חדש מיד. הרחוקים מירושלים – מותרים מחצות היום שאין ב"ד מתעצלין לאחרו יותר. משחרב בהמ"ק – לת"ק: התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא כל יום הנף (ט"ז ניסן) אסור. לר' יהודה: אסור כל היום מן התורה, שנאמר 'עד עצם היום הזה' ועד בכלל.

לרב ושמואל, נאמרו ב' פסוקים לגבי 'חדש': א. 'עד הביאכם' – בזמן שביהמ"ק קיים, שהעומר מתיר. ב. 'עד עצם היום הזה' והיינו בתחילת היום ('עד' ולא עד בכלל) – בזמן שאין בית המקדש קיים.

לר' יוחנן וריש לקיש – אפילו בזמן שבית המקדש קיים האיר מזרח מתיר, והפסוק 'עד הביאכם', וכן מה ששנינו כאן ולהלן שרק מהקרבת העומר מותר – היינו למצוה.

דף ס"ח ע"ב 

משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, וטעמו: לרב ושמואל – מהרה יבנה בית המקדש ויטעו לאכול בתחילת היום, ולא ידעו שכיון שנבנה המקדש הקרבת העומר מתירה החדש. לרב נחמן בר יצחק (וכן יש לפרש לר' יוחנן ור"ל, שאין מסתבר לגזור משום מצוה בעלמא): רבן יוחנן בן זכאי סובר כר' יהודה שאסור מן התורה כל היום, שמפרש 'עד עצם היום הזה' – עד עיצומו של יום, 'עד' ועד בכלל, ו'התקין' היינו דרש והתקין, ומה שחלק עליו ר' יהודה במשנה הוא משום שחשב שכוונתו רק לתקנה דרבנן.

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע – אכלו חדש בליל י"ז, ולא חששו לספיקא דיומא שמא הוא ט"ז, משום שסברו ש'חדש' בחו"ל הוא מדרבנן. רבנן דבי רב אשי – אכלו מבוקר י"ז, שסברו ש'חדש' בחו"ל מדאורייתא ויש לחוש לספיקא דיומא, אך סברו שרבן יוחנן בן זכאי אסר כל היום רק מדרבנן אך מדאורייתא מותר משהאיר מזרח, ועל ספיקא דיומא לא תיקן. אביו של רבינא – לא אכל חדש עד ליל י"ח, משום שסבר כר' יהודה שאסור כל ט"ז מדאורייתא, וחשש לספיקא דיומא.

העומר – היה מתיר ה'חדש' במדינה. שתי הלחם – מתירים ה'חדש' במקדש.

אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר – ואם הביא פסול. ולכתחילה אין מביאים אותם קודם לשתי הלחם, אך בדיעבד אם הביא כשר.

רבי טרפון התקשה מדוע אם הביא מנחה מן החדש קודם לעומר פסול, ואם הביא קודם לשתי הלחם כשר – אמר לפניו יהודה בר נחמיה: לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט, תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט. שתק רבי טרפון, צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה, אמר לו רבי עקיבא: יהודה צהבו פניך שהשבת את זקן, תמהני אם תאריך ימים. העיד ר' יהודה ברבי אלעאי שהיה זאת בפרוס הפסח (שתי שבועות קודם פסח), וכשעלה לרגל בעצרת ששמע שנפטר.

נסכים ביכורים שהקריבם קודם לעומר כשירים – והוצרך לאמרו, שלא נטעה לומר שרק חדש שהיה אסור להדיוט והותר ע"י העומר כשר בדיעבד במקדש, אך יין שמעולם לא נאסר להדיוט לא הותר למקדש.

שתי הלחם שלא כסדרן (שהשרישה התבואה בין העומר לשתי הלחם, ואח"כ עבר עליה העומר) – רמי בר חמא הסתפק האם מתירים למקדש, או שמא רק כסדרן מתירים.

'ואם תקריב מנחת ביכורים' – במנחת העומר הכתוב מדבר. והמקור שבאה משעורים ולא מחיטים: לר' אליעזר – למדים 'אביב' האמור בעומר מ'אביב' האמור במצרים ('כי השעורה אביב'). לר' עקיבא – א. כשם שיחיד מביא חובה מחיטים (מנחת חוטא) ומשעורים (מנחת סוטה), כך גם ציבור, ואם יבא עומר מחיטים לא תהא מנחת ציבור משעורים. ב. אם העומר מחיטים אין שתי הלחם ביכורים.

רבה רצה לפשוט מלשון ב' של ר' עקיבא שאין שתי הלחם מתירים שלא כסדרן – שאם מתירים, שייך שיהיו שתי הלחם ביכורים אף שהעומר יבא מחיטים, שיביאו העומר מחטים שהשרישו בין העומר לשתי הלחם של שנה שעברה, ושתי הלחם יביא מאלו שהשרישו קודם העומר של שנה זו. ופרכו: אין אלו בכורים למזבח, שכבר קרבה תבואה משנה זו על המזבח.

*************

יום חמישי ט' חשון תשע"ט

מסכת מנחות דף ס"ט

דף ס"ט ע"א 

תבואת חדש בין לענין התירה במדינה ע"י העומר ובין למקדש ע"י שתי הלחם – ניתרת משהשרישה.

היתר פירות האילן ע"י שתי הלחם – הסתפק רמי בר חמא אם ניתרים ב'הנצה' של העלים, וכמו בהשרשה בתבואה, או דווקא ב'חנטה' של העלים. ונשאר בתיקו.

חיטים הזרועים בקרקע – הסתפק רבא בר רב חנן אם בטלים לקרקע או לא, ונפק"מ: א. קצר קודם העומר וזרעם, האם כמונחים בכד והעומר מתירם באכילה, או בטלים לקרקע ואינו מתירם. ב. מכרם ואמר שזרע כמה שצריך, והעידו עדים שזרע פחות, האם דינם כקרקע ואין בהם אונאה, או כמטלטלין ויש בהם אונאה. [אך אם אמר שזרע שש והעידו עדים שזרע חמש – פשוט שיש בזה אונאה, שהוא דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין]. ג. אם נשבעין עליהן – כמטלטלין, או אין נשבעין עליהן – כקרקעות. ונשאר בתיקו.

חטין שבגללי בקר ושעורין שבגללי בהמה – אין מקבלין טומאת אוכלין אף שחישב לאכלן, ורק אם ליקטן לאכילה מקבלים טומאה. ובכל אופן פסולים למנחות – משום 'הקריבהו נא לפחתך'. והסתפק רמי בר חמא בליקטם וזרעם האם גידוליהם מותרים למזבח, שרק הם עצמם פסולים משום מאיסותם, או שמא פסולם משום כחישותם וממילא גם גידוליהם אין קרבים. ונשאר בתיקו.

כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה – כגון עור שאינו מחוסר מעשה. ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה – והיינו שבירה. ולכן פיל שבלע כפיפה מצרית טמאה והקיאה דרך בית הרעי לא נטהרה מטומאתה.

פיל שבלע הוצין והקיאם דרך בית רעי ועשו מהם כלים – הסתפק רמי בר חמא אם הוי כמעוכלים ודינם כגלי גללים שאינם מקבלים טומאה, או שאין זה עיכול ומקבלים טומאה. ואין לפשוט ממעשה ובלעו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן והקיאום דרך בית רעי וטהרו את הבשר וטמאו את העצמות – שהבשר רך, והעצמות קשות ביותר. ונשאר בספק.

דף ס"ט ע"ב 

חיטין שירדו בעבים – למנחות כשרים, והסתפק ר' זירא האם כשרים לשתי הלחם, והספק הוא האם 'ממושבותיכם' לאפוקי רק דחוצה לארץ, או שמא גם לא מעבים.

עדי טייעא – נחתו בשדהו חיטים מהעבים בגובה טפח ואגודל זקוף על פני ג' פרסאות.

שיבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה – הסתפק ר"ש בן פזי האם הולכים אחר העיקר ומתירה העומר, או אחר התוספת ואינו מתירה. ואף שאמרו לענין ערלה שהולכים אחר העיקר ולכן ילדה שסבכה בזקנה ובה פירות אפילו הוסיף במאתים אין העיקר שבילדה בטל והכל אסור. וכן לענין כלאים אמרו שבצל ששתלו בכרם ונעקר הכרם אפי' הוסיף במאתים אסור – שמא רק לחומרא הולכים אחר העיקר ולא לקולא. ונשאר בתיקו.

*************