
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום רביעי ט"ו חשון תשע"ט
מסכת מנחות דף ע"ה
דף ע"ה ע"א
'ואם מנחת מרחשת קרבנך סלת בשמן תעשה' – מלמד שטעונה מתן שמן בכלי קודם הסולת. ודרשו גזירה שוה 'קרבנך' דמרחשת ל'קרבנך' דמחבת שגם היא צריכה מתן שמן בכלי, ומה מחבת טעונה יציקה ובלילה אף מרחשת טעונה יציקה ובלילה.
לחכמים: 'סולת בלולה' – נבללת סולת, נותן שמן בכלי, נותן הסולת בכלי ונותן עליה שמן, בוללה ולשה ואופה ופותתה, ונותן עליה שמן, וקומץ. לרבי: 'חלות בלולות' – נבללות חלות, נותן שמן בכלי, נותן הסולת, לשה ואופה ופותתה ונותן עליה שמן ובוללה, וחוזר ונותן עליה שמן, וקומץ. אמרו חכמים לרבי: אף בלחמי תודה נאמר 'חלות בלולות בשמן' ואי אפשר לבוללן חלות שהרי רק רביעית שמן היא, והיאך מתחלקת לכמה חלות.
המקור שחלות טעונות בלילה ורקיקין משיחה: 'חלות בלולות' – ולא רקיקין בלולין, שלא נלמד בק"ו מה חלות שאינן טעונות משיחה טעונות בלילה, רקיקין שטעונין משיחה אינו דין שטעונין בלילה. 'רקיקין משוחין' – ולא חלות משוחות, שלא נלמד בק"ו ומה רקיקין שאינן טעונין בלילה טעונין משיחה חלות שטעונות בלילה אינו דין שטעונות משיחה. והלימוד הוא – שלא אישתמט הכתוב לכתוב בשום מקום 'חלות משוחות' ו'רקיקין בלולין'.
רקיקין מושחן כמין כי – כי יווני.
מנחת מאפה תנור הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקין – מביא לוג שמן, בחציו בולל החלות, ובחציו השני: לת"ק – מושח הרקיקין על פני כל הרקיק, ושאר השמן מחזירו לחלות. לר' שמעון – מושח הרקיקין כמין כי ושאר השמן נאכל לכהנים.
רקיקין הבאים בפני עצמן למנחת מאפה – מביא לוג שמן, לת"ק: מושחן וחוזר ומושחן עד שכלה הלוג, לר' שמעון: מושחן כמין כי, ושאר השמן נאכל לכהנים.
כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה – אבל שתי הלחם ולחם הפנים לא.
נאמר במנחת מחבת 'פתות אותה פתים… מנחה' – לרבות כל המנחות לפתיתה, 'אותה' – למעט שתי הלחם ולחם הפנים.
עוד נאמר 'ויצקת עליה שמן מנחה' – לרבות כל המנחות ליציקה. 'עליה' – למעט חלות מנחת מאפה. 'היא' – למעט רקיקין של מנחת מאפה. אך אין לומר שבא למעט מנחת כהנים, שהרי מנחת מאפה היא הצריכה לשתי מיעוטים.
דף ע"ה ע"ב
מנחת ישראל – לת"ק: קופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל. לר' שמעון: פותתן כזיתים (עפ"י רש"י כת"י).
מנחת כהנים – לת"ק: קופל אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל, כיון שאינה נקמצת. לר' שמעון: אין בה פתיתה כלל.
מנחת כהן משיח: לא היה מקפלה לארבעה אלא לשנים, כיון שאינה נקמצת. לר' שמעון: אין בה פתיתה כלל.
המקור לחכמים שפותת לארבעה: אילו נאמר רק 'פתות' – לשנים, לכן נאמר גם 'פתים', אך לא לפירורים שנאמר 'אותה' – אותה לפתיתים ולא פתיתה לפתיתים.
לתנא דבי רבי ישמעאל – כל המנחות הטעונות פתיתה, אחר אפייתן מפרכן לקמח.
המקריב מנחות בירושלים – אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו (בפעם ראשונה שמקריב). נטלן לאכלן אומר: המוציא לחם מן הארץ.
ליקט מכל המנחות כזית ואכלו – אם חמץ הוא ענוש כרת, אם מצה הוא אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, והוא שאכלן בכדי אכילת פרס.
חביצא – לרב יוסף: יש בה פירורין כזית ברכתה המוציא לחם מן הארץ, פחות מכזית – בורא מיני מזונות. והוכיח זאת ממשנתנו שפותת המנחות לכזיתים, ובברייתא שנינו שמברך המוציא. והא דליקט מכולם כזית אם מצה יוצא י"ח בפסח ואם חמץ חייב – היינו בבא מלחם גדול ולכן יש להם חשיבות. [שאין לפרש בחזר וערסן, שהרי שנינו 'שאכלן' ולא 'שאכלו']. לרב ששת: מברך המוציא אף בפירורין שאין בהן כזית, והוסיף רבא שדווקא כשיש עליהם תואר לחם.
*************
יום חמישי ט"ז חשון תשע"ט
מסכת מנחות דף ע"ו
דף ע"ו ע"א
כל המנחות טעונות שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה – לת"ק בחיטין, לר' יוסי רק בבצק.
שף אחת בועט שתים, שף שתים בועט שלש, הרי לכל ג' שיפות ה' בעיטות עד שמשלים ג' מאות שיפה וה' מאות בעיטה. והסתפקו האם הולכת היד והחזרתה נחשבות לשיפה אחת או לב'.
לחם הפנים וחביתי כהן גדול – שתים עשרה חלות. לחם הפנים מפורש בפסוק, ולמדים מהם לחביתין בגזירה שוה 'חוקה' 'חוקה'.
שאר מנחות – לר' יהודה באות עשר חלות, לר' מאיר שתים עשרה, חוץ מחלות תודה ונזירות שהן באות עשר.
המקור לר' יהודה לשאר מנחות שבאות עשר – מלחמי תודה. ואין למדים מלחם הפנים, אף ששוים בד' דברים: הקדש (קדשי קדשים), וטעונים לבונה, מצה, ועצם – שבאים בשביל עצמם. מפני ששוים ללחמי תודה בו' דברים: יחיד, המתנדב, שמן, נפסל בלינה, שלא בשבת, שלא בטומאה. ואין למדים מחביתי כהן גדול (לסובר דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בבנין אב), אף ששוים בח' דברים: עשרון, קדושים בכלי, הקדש (קדשי קדשים), ולבונה, מצה, ועצם (– באים בשביל עצמם), הגשה למזבח, ואישים. וללחמי תודה שוים רק בו': הדיוט, שהתנדב, אינם באים חצאין, לפיגול (שיש להם מתיר), שלא בשבת, ושלא בטומאה – שמסתבר יותר ללמוד קרבן הדיוט מקרבן הדיוט.
המקור לרבי מאיר לשאר מנחות שבאות שתים עשרה: אם סובר דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בבנין אב – נלמד מחביתי דכהן גדול שדומים להם יותר מלחמי תודה כנ"ל. ואם סובר דבר הלמד בגזירה שוה אינו חוזר ומלמד בבנין אב – נלמד מלחם הפנים, שמסתבר ללמוד קדשי קדשים מקדשי קדשים.
לחמי תודה באות עשר – כמפורש בתורה. חלות נזיר באות עשר – שנאמר בלחמי תודה 'שלמיו' לרבות שלמי נזיר.
כל המנחות שריבה או מיעט מספר החלות – כשרות, חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול שמעכב שיהיו י"ב.
לחמי תודה ונזירות שריבה או מיעט מספרם – מחלוקת, י"א שפסולות, וי"א שכשרות אף אם עשה ד' חלות, חלה אחת לכל מין, אלא שהפריש בלישה מכל מין חלה לכהן, כיון שצריך ליתן לו תרומה חלה שלמה מכל מין.
לרב הונא מנחת מאפה שאפה חלה אחת יצא – שנאמר 'מצת' חסר, ומשמע דאילו נאמר 'מצות' היתה פסולה, והיינו דלא כשמואל שהכשיר חלות תודה שאפאן ד' חלות אף שנאמר 'מצות'.
דף ע"ו ע"ב
העומר – עשרון מנופה מג' סאה, כיון שבא מחדש ומשעורים. שתי הלחם – ב' עשרונים מג' סאה, אף שגם הם מחדש כיון שהם מחיטים. לחם הפנים – כ"ד עשרונים מכ"ד סאה, כיון שהם מחיטים ישנות די בכך.
כל המנחות שריבה או מיעט במדת עשרונן – פסולות. ריבה או מיעט במידת סאה שלהן – כשרות.
העומר – מנופה בי"ג נפה. שתי הלחם – בי"ב. לחם הפנים – בי"א. לרבי שמעון – לא היתה קצבה אלא סולת מנופה כל צרכה מביא. שנאמר 'ולקחת סולת ואפית אותה' – שתהא מנופה כל צרכה.
היה מנפה – בדקה ואח"כ בגסה, ושוב בדקה ואח"כ בגסה. ומפרש ר' שמעון בן אלעזר – י"ג נפות היו במקדש זו למעלה מזו, וזו למעלה מזו, עליונה קולטת סובין תחתונה קולטת סולת.
נאמר בלחם הפנים 'סולת ואפית אותה' – מצוה לקחת סולת, 'ולקחת' – אף אם לקח חיטים יצא. 'אותה' –בשאר מנחות חייב ליקח סולת. שרק בלחם הפנים המרובה חסה תורה על ממונם של ישראל.
'והשקית את העדה ואת בעירם' – מרמז שהתורה חסה על ממונם של ישראל.
הדרן עלך אלו מנחות נקמצות
*************