לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי י"א טבת תשע"ט

מסכת חולין דף כ"ב

דף כ"ב ע"א 

חטאת בהמה אינה באה אלא מן החולין – שנאמר 'והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו', משלו ולא משל צבור ולא משל מעשר. [ועולת העוף של עולה ויורד לת"ק למדין מחטאת בהמה].

כל הקרבנות אין קרבין אלא ביום – שנאמר ביום צוותו.

כל מקום שנאמר אצבע או כהונה – אינה אלא ימין. ולר"ש מקום שנאמר כהונה צריך שיאמר גם אצבע, ובמקום שנאמר אצבע אין צריך כהונה.

מליקה בעולת העוף היא ממול העורף – לרבי ישמעאל שנאמר 'כמשפט' והיינו כמשפט חטאת העוף, ולתנא קמא ורבי אלעזר בר"ש למדים מליקה ממליקה.

תורין – גדולים כשרים קטנים פסולים. בני יונה – קטנים כשרים גדולים פסולים, נמצא כשר בתורין פסול בבני יונה, כשר בבני יונה פסול בתורין. תחילת הציהוב, בזה ובזה פסול.

 

 

דף כ"ב ע"ב 

תורים גדולים ולא קטנים – ואין למדים בק"ו מבני יונה להכשיר את הקטנים, שלא נאמר בשום מקום 'בני תורים'. בני יונה קטנים ולא גדולים – ואין למדים בק"ו מתורים להכשיר את הגדולים, שלא נאמר בשום מקום 'מן היונה'.

תחילת הציהוב בזה ובזה פסול – שנאמר 'מן התורים' ולא כל התורים, 'מן בני היונה' ולא כל בני יונה. מאימתי התורים כשרים – משיזהיבו. מאימתי בני יונה פסולין – משיצהיבו. ליעקב קרחה בני יונה כשרים משיהא להם דם מצוי בבשר, והיינו כשישמוט מהם כנף וייצא דם.

האומר הרי עלי עולה מן התורים או מן בני היונה, והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה – נסתפקו בגמרא אם מה שפסלוהו בתורים ובני יונה הוא משום שספק הוא אם הם גדול או קטן, וכאן יצא ממה נפשך, או שבריה בפני עצמה הוא ואינו לא גדול ולא קטן. ולצד שהוא ספק צריך לפרש שמיעוט 'מן התורים' בא לדרשה אחרת (ראה להלן כג.), שהרי התורה לא באה למעט ספיקות.

*************

יום חמישי י"ב טבת תשע"ט

מסכת חולין דף כ"ג

דף כ"ג ע"א 

'כי משחתם בהם מום בם' – למעט נרבע ונעבד שפסולים לקרבן. שכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא או דבר ערוה שנאמר 'כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ', או ע"ז שנאמר 'פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל'.

אין מום פוסל בעופות, שתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות. ומ"מ נרבע ונעבד פסול בהם, ואין דורשים מ'כי משחתם בהם מום בם' שרק מי שהמום פוסל בו דבר ערוה וע"ז פוסלין בו, שנאמר 'מן התורים' ו'מן בני היונה'.

פלגס שהקריבו – מביא עליו נסכי איל, אבל אין עולה לו מזבחו אם חייב איל לבדו או כבש. לרבי יוחנן בריה הוא [ואינו לא איל ולא כבש], ומביא נסכי איל שנאמר 'או' לאיל לרבות את הפלגס. ולבר פדא ספק הוא, ומתנה שאם איל הוא נסכיו שלו, ואם כבש הוא עשרון סולת ורביעית היין שלו, והמותר לנדבה. ונסתפקו בגמרא אם בר פדא מסתפק שמא איל או כבש הוא, אבל בריה וודאי אינו, או שמסתפק גם שמא בריה הוא, וצריך להתנות שאם בריה הוא כל הנסכים לנדבה.

האומר הרי עלי עולת בהמה מן האיל או מן הכבש והביא פלגס – לרבי יוחנן שבריה הוא לא יצא. לבר פדא נסתפקו בגמרא אם הוא ספק איל ספק כבש ויצא, או שמא יש בו ספק גם שמא בריה הוא ולא יצא.

דף כ"ג ע"ב 

שיאור ישרף – לרבי מאיר שיאור הוא כשהכסיפו פניו, והאוכלו לוקה, אבל אם נסדק אפילו כקרני חגבים חייב עליו כרת. ולרבי יהודה שיאור הוא כשנסדק כקרני חגבים, והאוכלו אינו לוקה. ואם הכסיפו פניו בלבד, מצה היא.

האומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור – אם הוא שיאור של רבי מאיר [שהכסיפו פניו], לרבי יהודה מצה היא ויצא, ולרבי מאיר חמץ היא, שהרי לוקין עליו, ויצא. הביא שיאור של רבי יהודה [שנסדק] לרבי מאיר חמץ הוא ויצא, ולרבי יהודה נסתפקו בגמרא אם הוא ספק חמץ ספק מצה ויצא ממה נפשך, או שהוא בריה ולא יצא.

וכל זה כשקיבל על עצמו להביא לחמי תודה של חבירו, ונסתפקו אם יצא ידי נדרו או לא. אבל חבירו וודאי לא נפטר בכך, שהרי אינו יודע אם חמץ הוא וצריך להביא של מצה, או מצה היא וצריך להביא של חמץ.

ואם קיבל על עצמו להביא לחמי תודה – חייב להביא תודה ולחמה, ובשיאור לא יצא, כיון שצריך להביא את שתיהם לא ידע אם חמץ או מצה היא.

פרה בשחיטה כשרה בעריפה פסולה, עגלה בעריפה כשרה בשחיטה פסולה – נמצאת כשר בפרה פסול בעגלה, כשר בעגלה פסול בפרה.

*************