לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי י"ג אב תשע"ח

מסכת זבחים דף ק"ג

דף ק"ג ע"א 

כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו כהנים בעורה – שנאמר 'עולת איש' עולה שעלתה לאיש, פרט לנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה. עולה שנשחטה שלא לשמה, אף על פי שלא עלתה לבעלים, עורה לכהנים, שנאמר 'עור העולה' מ"מ.

אחד עולת האיש ואחד עולת האשה – עורותיהן לכהנים.

עורות קדשים קלים – לבעלים. עורות קדשי קדשים – לכהנים. קל וחומר מעולה שלא זכו בבשרה וזכו בעורה, קדשי קדשים שזכו בבשרה כ"ש שיזכו בעורה. ואין לומר מזבח יוכיח שזכה בבשר העולה ולא זכה בעורה, שאין למזבח עור בכל מקום.

'עולת איש' לרבי יהודה בא למעט עולת הקדש. ונחלקו אמוראים בביאור דבריו: א. י"א למעט עולה הבאה ממותרות, שרועה ונמכר, ודמיו נדבה לקיץ המזבח. וגם לסובר שבעל האשם מביאו לנדבת יחיד, אין עורה לכהנים, שנאמר עור 'העולה' עולה ראשונה, שהופרשה מתחילה לשם עולה. ופירוש זה נדחה ממדרש יהוידע הכהן שעולה הבאה מן המותרות עורה לכהנים. ב. י"א למעט עולה שהתפיסה לבדק הבית, שבדק הבית תופס בעור העולה מן התורה, גם לסובר שאין בדק הבית תופס בבשרה אלא מדרבנן. ג. י"א במקדיש נכסיו סתם, וכשיטת רבי יהושע שבהמות הראויות למזבח יקרבו, שבעור תופס הקדש של בדק הבית.

י"ג שופרות היו במקדש (על שבעה היה כתוב: תקלין חדתין, תקלין עתיקין, קינין, גוזלי עולה, עצים, לבונה, זהב לכפרת). וששה הנותרים היו לנדבה. – ופירש רבי יהודה לעולה הבאה מן המותרות שאין כהנים זכאים בעורה. רבי נחמיה (וי"א ר"ש) דחה דבריו ממדרש יהוידע הכהן שעורה לכהנים.

זה מדרש דרש יהוידע הכהן: 'אשם הוא אשם אשם לה" – כל שבא משום חטאת ומשום אשם ילקח בו עולות, הבשר לה' ועורה לכהנים.

המקדיש נכסיו והיו בהן בהמות הראויות לגבי מזבח זכרים ונקבות – לרבי אליעזר זכרים ימכרו לצורכי עולות, נקבות ימכרו לצורכי זבחי שלמים, ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. ולרבי יהושע זכרים עצמם יקרבו עולות, ונקבות ימכרו לצורכי שלמים ויביא בדמיהם עולות, ושאר נכסים יפלו לבדק הבית, שאדם חולק הקדישו, ומה שהוא ראוי למזבח הקדיש למזבח. ודוקא הבשר, אבל העור תופס בו הקדש של בדק הבית.

לרבי יוסי בר' יהודה עולת איש ממעט עולת גר שמת ואין לו יורשים.

עולת נשים ועבדים – עורן לכהנים, ש'עור העולה' ריבה.

דף ק"ג ע"ב 

עורות קדשי קדשים לכהנים וקדשים קלים לא – ונחלקו תנאים מנין: א. לת"ק 'אשר הקריב' לרבות קדשי קדשים. ואע"פ שיש ללמוד בק"ו מעולה, טרח וכתב לה קרא. ומה 'עולה' קדשי קדשים אף כל קדשי קדשים ולא קדשים קלים. ב. לרבי ישמעאל עורות קדשי קדשים זכו בק"ו מעולה שלא זכו בבשרה וזכו בעורה. ואין לומר מזבח יוכיח, לפי שלא זכה במקצת. ג. לרבי בכל מקום העור הולך אחר הבשר, פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין הן ועורותיהן נשרפין עמהן, חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור מתנה לכהן, רצו מפשיטים אותם, לא רצו אוכלים אותם ע"ג עורם. קדשים קלים לבעלים, רצו מפשיטים אותן רצו אוכלין אותן על גב עורן. ולא הוצרכנו ללמד אלא על עור העולה, לפי שנאמר בה 'והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה', יכול לא יהו הכהנים זכאין בעורה, ת"ל 'עור העולה'.

טבול יום ומחוסר כיפורים ואונן – אין חולקים בעור. לרבי שנאמר 'המקריב את עולת איש לו יהיה', ולרבי ישמעאל שנאמר 'אשר הקריב'. אבל 'לו יהיה' מופנה ללמד על 'לו יהיה' שנאמר באשם שעצמותיו מותרים.

*************

יום חמישי י"ד אב תשע"ח

מסכת זבחים דף ק"ד

דף ק"ד ע"א 

לשיטת רבי – הדם מרצה על העור בפני עצמו. וכשהוא עם הבשר, נולד בו פסול בין קודם זריקה בין לאחר זריקה, הרי הוא כיוצא בו. ולר"א בר"ש אין הדם מרצה על העור בפני עצמו. וכשהוא עם הבשר, נולד בו פסול קודם זריקה הרי הוא כיוצא בו ונשרף עם הבשר, לאחר זריקה, הורצה בשר שעה אחת, יפשיטנו ועורו לכהנים.

ברישא שנינו שכל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה, ומשמע שגם אם הפשיטו קודם זריקה (כר"א בר"ש). ובסיפא שנינו כרבי שכל הקדשים שאירע בהן פסול קודם הפשיטן אין עורותיהם לכהנים, לאחר הפשיטן עורותיהם לכהנים. ונחלקו אמוראים ליישב הסתירה: לאביי – כולה כרבי, וברישא ששנינו שלא זכו בעורה, הוא משום שאין הכהנים רגילים להפשיט קודם זריקה. ואם נזדמן שהופשט, זכו בעורה. ולרבא – כולה ר"א בר"ש, וקודם ולאחר הפשט שאמרו בסיפא, היינו קודם שנראה להפשט, ולאחר שנראה להפשט.

'ועשית עולותיך הבשר והדם' – לרבי יהושע אם אין דם אין בשר, ואם אין בשר כגון שאבד או נשרף, אין דם. ולרבי אליעזר יש דם אע"פ שאין בשר. והכתוב בא לומר שהבשר בזריקה כדם, וללמד שיש ריוח בין כבש למזבח.

לשיטת רבי אליעזר שזורקים את הדם אע"פ שאין בשר, הכל מודים שהדם מרצה את העור. ורבי ור"א בר"ש נחלקו לשיטת רבי יהושע, שלרבי מודה לענין עור שמרצה, משום שיש הפסד לכהנים, וכמו שזריקה מועיל בדיעבד כשנפסל הבשר או יצא.

נטמא בשר או נפסל או שיצא חוץ לקלעים – לר"א יזרוק. ולרבי יהושע לא יזרוק. ומודה רבי יהושע שבדיעבד אם זרק הורצה.

רבי חנינא סגן הכהנים העיד שמימיו לא ראה עור מופשט שיוצא לבית השריפה מחמת פסול. כי פרים הנשרפים יוצאים בעורם למצותן ולא מחמת פסול. וקרבן שנפסל קודם הפשט וקודם זריקה, נשרף בעורו ולא חלוץ. ואם נפסל אחר הפשט וקודם זריקה סובר כרבי שהדם מרצה על העור בפני עצמו. וגם לר"א בר"ש לא מצאנו, שאין הפשט קודם זריקה. ואם נמצאת טריפה בבני מעיים, הדם מרצה על העור, הואיל ולא הוכר פסולו קודם הפשט או קודם זריקה. ולחכמים לא ראינו אינה ראיה, ויצא לבית השריפה. והלכה כדבריהם.

מדברי רבי חנינא למד רבי עקיבא שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה – יאותו הכהנים בעורו, ואפילו בעל מום הנשחט בגבולין. ודוקא כשהתירו מומחה, אבל לא התירו מומחה לא. והלכה כרבי עקיבא.

דף ק"ד ע"ב 

פרים ושעירים הנשרפים כשנשרפין כמצותן – נשרפים בבית הדשן ומטמאין בגדים. והיו סובלין אותם במוטות, יצאו ראשונים חוץ לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו, ראשונים מטמאין בגדים ואחרונים לא. יצאו גם אחרונים, אלו ואלו מטמאין בגדים. ולרבי שמעון אין מטמאין עד שיוצת האור ברובן. ניתך הבשר, אין השורף מטמא בגדים.

ואם נפסלו ואינן נשרפין כמצותן – נשרפין בבית הבירה ואין מטמאין בגדים. לרבי יוחנן מקום יש בהר הבית ובירה שמו, ולריש לקיש כל הבית קרוי בירה.

שלשה בית הדשנין הן: לרב נחמן – א. בית הדשן גדול היה בעזרה – שם שורפין פסולי קדשי קדשים ופסולי אימורים של קדשים קלים, ופרים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול קודם זריקה. ב. בית הדשן אחר היה בהר הבית – שם שורפין פרים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול אחר זריקה. ג. פרים ושעירים הנשרפים שנשרפים כמצותן – נשרפים חוץ לשלש מחנות. לשיטת לוי – בבית הדשן הגדול שבעזרה שרפו פרים ושעירים הנשרפים גם אם אירע בהן פסול לאחר זריקה, ובבית הדשן שבהר הבית שורפין פרים ושעירים הנשרפין שאירע בהן פסול לאחר שיצאו, כגון פסול טומאה, או פסול לינה (אם לינה פוסלת בהם) או יציאה (אם יציאה פוסלת בהם).

רבי ירמיה נסתפק אם לינה פוסלת בפרים ושעירים הנשרפים, או שאינה פוסלת אלא בדבר שהוא בר אכילה.

גם אם לינה פוסלת בהם, מחשבת לינה אינה פוסלת בהם – לפיכך אם חישב באכילת פרים ובשריפתן על מנת לאכול מבשרן למחר, או על מנת לשורפן חוץ לשלש מחנות למחר, לא עשה כלום.

פרים ושעירים הנשרפין מועלין בהן משהוקדשו – נשחטו, הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כיפורים ובלינת אימורים. (ולינת בשר תלוי בספק).

רבי אלעזר נסתפק אם פרים ושעירים הנשרפים שיצאו מן העזרה לפני זריקת דמים, נפסלו ביציאה – למ"ד בשר שיצא לפני זריקה נפסל לפי שעדיין לא הגיע זמנו לצאת. או שרק בשר שאין סופו לצאת חובה נפסל ביציאה, ולא אלו שסופן לצאת חובה.

פרים ושעירים הנשרפים שיצא רובו במיעוט אבר – הולכים אחר רוב הבהמה ולא אחר רוב האבר, וחשוב יציאה לטמא את המתעסקין בו. יצא חציו ברוב אבר – נסתפק רבי אלעזר אם מיעוט האבר הולך אחר רובו ונחשב שיצא רובו, או שהולכים אחר הבהמה ולא יצתה אלא חציה. ולא נפשט.

רבה בר רב הונא מפרש הספק כשהתעסקו בו חמשה בני אדם, ויצאו שלשה – אם הולכים אחר רוב המתעסקים או אחר הבהמה. ולא נפשט.

*************