לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי י"ג אב תשע"ט

מסכת תמורה דף כ"ו

דף כ"ו ע"א

הממיר בהמתו בעולה ובשלמים: אם אמר תחול עליה תמורת עולה, ואחר כך תחול תמורת שלמים – לדברי הכל תפוס לשון ראשון, והיא תמורת עולה. ואם אמר לא תחול זו אא"כ חלתה זו – חלו שתיהן. ואם אמר 'הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים' – לרבי מאיר היא תמורת עולה, שאילו רצה שתחול שתיהן היה צריך לומר 'תמורת עולה ושלמים', וכיון שאמר 'תמורת עולה ותמורת שלמים', הרי זה כאומר תחול זו ואח"כ תחול זו. ולרבי יוסי אם נתכוין תחלה שיחולו שתיהן, הואיל ואי אפשר לקרות ב' שמות כאחת, דבריו קיימים וחלו שתיהן. ולא היה יכול לומר 'תמורת עולה ושלמים', שאז היה משמעו שהיא קדושה ואינה קריבה.

אם לאחר שאמר תמורת עולה, נמלך ואמר תמורת שלמים – לדברי הכל היא תמורת עולה.

האומר בהמה זו חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים – לרבי מאיר כולה תקרב עולה, כי תפוס לשון ראשון, וכיון שקדשה חציה קדושת עולה, פשטה קדושה בכולה, שהרי הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו. ולרבי יוסי דבריו קיימין וחלו שתיהן, לפיכך תרעה עד שתסתאב, ותימכר, ויביא בדמי חציה תמורת עולה, ובדמי חציה תמורת שלמים.

האומר בהמה זו תהא חציה עולה וחציה חטאת – לרבי מאיר תיקרב עולה, דתפוס לשון ראשון וכיון שנתפס בחציה עולה פשטה בכולה, שהרי הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו. ולרבי יוסי תמות, שגם בגמר דבריו נתפס וכיון שאינו מחויב חטאת תמות. ושוין באומר חציה חטאת וחציה עולה – שתמות. שגם לרבי מאיר חלה בה קדושת חטאת בלשון ראשון.

אמר בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים – לרבי יוסי קדושה, ואינה קריבה, ועושה תמורה, ותמורתו כיוצא בו שאינה קריבה, לפי שבאה מכח קדושה דחויה.

דף כ"ו ע"ב

בהמה של שני שותפין, והקדיש אחד מהם חציה, וחזר ולקחה והקדיש את חציה השני – קדושה, ואינה קריבה, לפי שלא נראית להקרבה בתחילת הקדישה, שחציה אינה קדוש, ולא פשטה קדושה בכולה שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה.

ולמדנו מדין זה שלשה דברים: א) שקדושת דמים מדחה – שהמקדיש בהמה לדמים בשעה שאינה ראויה לגופה נדחה לעולם, שהרי כשהקדיש חציה לא נתקדשה אלא לדמים. ב) שבעלי חיים נדחין – אע"פ שנראין לאחר מכן. ג) שדיחוי מעיקרו, כגון זה שמתחילת הקדישו נדחה, דיחוי הוא.

אמר חציה עולה וחציה מעשר – דברי הכל קריבה עולה, שאין מעשר קדוש אלא דרך מנין, נמצא שאין בדבריו האחרונים כלום.

אמר חציה תמורה וחציה מעשר – נסתפק אביי אם תמורה היא שכן נוהגת בכל הקדשים, או מעשר היא שכן מקדש לפניו ולאחריו. ולא נפשט.

העמיד בהמת חולין ובהמת קדשים, ואמר הרי זו תחת זו, תמורת זו, חליפת זו – הרי זו תמורה. אמר זו מחוללת על זו – אין זו תמורה. ואם היה ההקדש בעל מום, ואמר זו מחוללת על זו – ההקדש יוצא לחולין, וצריך לעשות דמים, שתהא אותה של חולין שוה כאותה של הקדש שהוא מחלל עליה ולא יתאנה ההקדש.

העמיד בהמת חולין וקדשי בדק הבית, ואמר חליפת זו תמורת זו – לא אמר כלום, שלשון תמורה הוא וקדשי בדק הבית אין עושין תמורה. אמר מחוללת על זו, דבריו קיימין, שההקדש יוצא לחולין והבהמה נכנסת תחתיו. וכן אם אמר תחת זו דבריו קיימין, ש'תחת' הוא גם לשון התפסה בתמורה וגם לשון חילול, לפיכך בקדשי מזבח שעושין תמורה לשון התפסה הוא, ובקדשי בדק הבית שאין עושין תמורה לשון חילול הוא.

ולפעמים ישמש 'תחת' בלשון חילול גם בקדשי מזבח – כגון שהיה הקדש בעל מום. ולרב אשי – אם בשעה שאומר זו תחת זו ידו על של קודש, לשון חילול הוא שרוצה להוציא הקדשים לחולין, ואם ידו על של חול לשון תמורה הוא.

 

*************

יום חמישי י"ד אב תשע"ט

מסכת תמורה דף כ"ז

דף כ"ז ע"א

היו לפניו שתי בהמות של קדש בעלות מום, ושתי בהמות של חולין תמימות, ואמר הרי אלו תחת אלו, ולא הניח ידו לא כאן ולא כאן – נסתפק אביי אם כוונתו להתפיס בתמורה והוא לוקה, או שכל מקום שיש היתר ואיסור 'לא שביק איניש היתרא ועביד איסורא', ונתכוין לחילול. (וכן הספק אם יש לפניו בהמה אחת של קודש בעלת מום, ואחת של חולין תמימה, ואמר זו תחת זו).

לצד שאנו אומרים 'לא שביק איניש היתרא ועביד איסורא' נסתפק אביי – אם היו לפניו שתי בהמות של קודש ואחת מהן בעלת מום, ושתי בהמות של חולין ואחת מהן בעלת מום, ואמר הרי אלו תחת אלו – אם אנו אומרים שמתפיס את התמימה בתמורה תחת תמימה, ובעלת מום היא תחת בעלת מום לחילול, ונמצא שלא המיר אלא פעם אחת. או שמא תמימה של חולין היא תחת בעלת מום של הקדש, ובעלת מום של חולין היא תחת תמימה של הקדש, ושתיהם בהתפסה ולוקה על שתיהם. ולא יועיל הסברא של 'לא שביק איניש היתרא ועביד איסורא' שהרי בין כך עושה איסור אחד, אפשר שגם השני עושה באיסור.

ולצד שאנו אומרים שבכל אופן שיש היתר אינו עושה באיסור [אע"פ שבשני עושה איסור] ובעלת מום היא בחילול ואינו לוקה אלא על התמימה שעושה תמורה – נסתפק אביי אם היו לפניו שלש בהמות של קדש ואחת מהן בעלת מום, ושלשה בהמות של חולין תמימות, ואמר הרי אלו תחת אלו, אם אנו אומרים מאחר שאצל שני התמימות שתחת התמימות נתכוין להתפסה, הולכים אחר רוב וגם התמימה שהתפיס תחת בעלת מום היא בהתפסה, או שמא גם בזה אומרים שבמקום שיש דרך היתר אינו עושה באיסור, והבעלת מום היא בחילול.

לצד שגם בזה אנו אומרים שעושה את השלישית בדרך היתר – נסתפק רב אשי שמא כל זה כשלא הוחזק לעשות איסור, והיינו שלא התפיס אלא שני פעמים בתמורה – אבל אם היו לפניו ארבע בהמות של קדש ואחת מהן בעלת מום, וארבע בהמות של חולין, ואמר הרי אלו תחת אלו, שמא מאחר שהוחזק האדם לעשות איסור בשלש בהמות, נתכוין גם ברביעית להתפסה ולוקה ארבע, או שגם כשהוחזק לעשות איסור אנו אומרים שבאופן שיכול לעשות בהיתר נתכוין להיתר ובעלת מום בחילול ולוקה רק שלש מלקויות. ולא נפשט.

דף כ"ז ע"ב

אלו דברים שאין להם אונאה העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות.

לשיטת רבי ירמיה בדעת רבי יוחנן קרקעות אין להן אונאה כשנתאנה שתות – אבל אם נתאנה יותר משתות, יש להן ביטול מקח. ובהקדשות אפילו אם נתאנה יותר משתות אין להן ביטול מקח. ולרבי יונה בין קרקעות ובין הקדשות אע"פ שאין להן אונאה, יש להן ביטול מקח כשנתאנה יותר משתות.

חילל בהמה על בהמת קדשים בעלת מום – יצא לחולין מן התורה. וצריך לעשות לו דמים, שתהא אותה של חולין שוה כאותה של הקדש שהוא מחלל עליה ולא יתאנה ההקדש. לרבי יוחנן צריך לעשות דמים מדבריהם, אבל מן התורה אין צריך. ולריש לקיש צריך לעשות דמים מן התורה.

ללשון ראשון בגמרא – אם נתאנה שתות לדברי הכל אין צריך לעשות לו דמים מן התורה, שאין אונאה להקדש. ונחלקו כשנתאנה יותר משתות, שלרבי יוחנן גם ביטול מקח אין להקדש, ולריש לקיש יש להן ביטול מקח. ולרבי יונה מהפכין דברי רבי יוחנן וריש לקיש, שלשיטתו סובר רבי יוחנן שיש להקדש ביטול מקח.

ללשון שני בגמרא – נחלקו כשנתאנה שתות, ולריש לקיש צריך לעשות לו דמים מן התורה, כי מה ששנינו שאין להקדש אונאה היינו שאינן בתורת אונאה, שאפילו פחות משתות חוזר.

לשמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל. ולרבי יונה שיש להקדש ביטול מקח לא אמר שמואל אלא בדיעבד, אבל לכתחילה אסור להונות את הקדש יותר משתות. ולרבי ירמיה עושה כן אפילו לכתחילה, שאין להקדש ביטול מקח.

לעולא לא אמרו שמשלם הדיוט להקדש כל האונאה, אלא כששמוה תחילה בשנים, וטעו, וחזרו ושמאוה שיש להקדש יותר ע"י שלשה. אבל אם שמאוה תחילה ע"י שלשה, אפילו אם חזרו ושמו במאה, אינו חוזר. שסובר שצריך לעשות לו דמים רק מדבריהם, וחכמים הקלו בדין דרבנן. אבל למ"ד צריך לעשות לו דמים מן התורה, הולכים אחר רוב דעות. ואפילו אם חזרו ושמאוה שלשה הולכים אחר שומא אחרונה, שיד הקדש על העליונה.

לא אמרו 'תרי כמאה ומאה כתרי' אלא לענין עדות – אבל לענין אומדנא הולכים אחר רוב דעות.

אמר על בהמת חולין הרי זו תחת עולה, או תחת חטאת – לא אמר כלום. ולרבי מאיר שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, אנו תולין שכוונתו להמיר על חטאת ועולה שיש לו בבית, או שכוונתו לקדושת דמים. (רש"י ע"פ גירסת שט"מ).

אמר הרי זו תחת חטאת זו, תחת עולה זו, תחת חטאת ותחת עולה שיש לי בבית והיה לו – דבריו קיימים. אמר על הבהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה – לא אמר כלום. הרי אלו לעולה – ימכרו, ויביא בדמיהם עולה.

המפריש נקבה לאשם או לעולה – לתנא שבמשנתינו לא תימכר עד שיפול בה מום, ולרבי שמעון תימכר שלא במום.

הדרן עלך כיצד מערימין.

 

*************