לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי י"ג כסלו תש"פ

מסכת נדה דף מ"ט

דף מ"ט ע"א

כל כלי חרס שהוא מכניס משקה – שכשמניחו על המים יש בו נקב גדול שהמים נכנסין לתוכו, כל שכן שהוא מוציא, שאם נותן המים לתוכו יוצא המשקה לחוץ. ויש נקב קטן שמוציא, ואינו מכניס.

ונפקא מינה בזה: שכלי המכניס מים פסול לקדש בו מי חטאת, וכל שכן בגסטרא (שבר כלי חרס הראוי למלאכה שעדיין מקבל טומאה) שנקבה בכונס משקה, שבטל מתורת גסטרא וטהורה מכל טומאה. והמוציא, כשר לקדש בו מי חטאת, שעדיין כלי שלם הוא, ופסול משום גסטרא, שגסטרא שנקבה אפילו כמוציא משקה בטלה.

הלכה למשה מסיני הוא – שכלי חרס שיעורו בכונס משקה, שהוא הפחות של שיעורים המבטלים אותו מהיות כלי לקידוש מי חטאת. ולא אמרו שמוציא משקה מבטל אלא בגסטרא, לפי שאין אומרים הבא גיסטרא לגסטרא, אבל בכלי שלם חס עליו ומביא גסטרא תחתיו לקבל משקה היוצא ממנו.

דף מ"ט ע"ב

כיצד בודקין כלי חרס לידע אם ניקב בכונס משקה אם לאו?

א. לתנא קמא – יביא עריבה מלאה מים, ונותן קדרה לתוכה, אם כנסה בידוע שכונס משקה, (ואע"פ שנכנס ע"י הדוחק, סובר שכינוס מים ע"י הדחק חשוב כינוס) ואם לאו בידוע שמוציא משקה.

ב. לרבי יהודה – אין בודקין כך, שמחמת דוחק השוליים נכנסים המים אפילו בנקב קטן, ומטהרה שלא כדין, אלא כופה פי הקדרה לתוך העריבה קודם שיתן המים, ואח"כ נותן מים בעריבה עד שיהו מים צפין על שוליה, אם כנסה בידוע שכונס משקה, ואם לאו בידוע שמוציא משקה. או שופתה על גבי האור, אם האור מעמידה שלא יצא המשקה, בידוע שמוציא משקה ואינו ראוי להכניס משקה, ואם לאו בידוע שמכניס משקה.

ג. לר' יוסי – אין שופתה על גבי האור, שהאור מעמידה אפילו בנקב גדול, אלא שופתה על גבי הרמץ, אם רמץ מעמידה בידוע שמוציא משקה, ואם לאו בידוע שכונס משקה. או שנותן לתוכו מים, אם הן יוצאין טיף אחר טיף בידוע שכונס משקה.

כל אבר שיש בו צפורן – אפילו היא יתירה כגון אצבע שישית, יש בו עצם. ומטמא במגע ובמשא, שהוא אבר חשוב, ואפילו אם אין בו כזית בשר מטמא באהל, שהאברים אין להן שיעור. ויש אבר שיש בו עצם ואין בו צפורן, והוא מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל כדין עצם כשעורה, שאינו מטמא באהל אלא אם יש בו כזית בשר.

ודוקא אצבע יתירה, וכשאינה נספרת על גב היד, אבל אם אינה יתירה, או שהיא נספרת על גב היד, מטמא באהל משום אבר אפילו אם אין בו כזית בשר.

כל המטמא מדרס מטמא טמא מת. ויש שמטמא טמא מת ואינו מטמא מדרס, כגון אם כפה הזב סאה או תרקב וישב עליו, אינו טמא משום מדרס, שנאמר 'אשר ישב עליו הזב', מי שמיוחד לישיבה, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו.

כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות. ויש שראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות, כגון גר וממזר.

************

יום חמישי י"ד כסלו תש"פ

מסכת נדה דף נ'

דף נ' ע"א

כל הכשר לדון כשר להעיד. ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון, כגון סומא באחת מעיניו לרבי מאיר.

לשיטת רבי מאיר למדים מ'על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע' – להקיש ריבים לנגעים: א. מה נגעים ביום, שנאמר 'וביום הראות בו', אף ריבים ביום. ב. מה נגעים שלא בסומא (אפילו באחת מעיניו), שנאמר 'לכל מראה עיני הכהן', אף ריבים שלא בסומא. ומקיש נגעים לריבים: א. מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים. ואע"פ שהוקשו נגעים לריבים, ובריבים צריך שלשה, א"צ שלשה בנגעים,אלא אפילו כהן אחד רואה אותן, שנאמר 'והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים'.

ולשיטת סתם משנה בסנהדרין לא הוקשו ריבים לנגעים – ודנין דיני ממונות ביום וגומרים בלילה. ולדבריהם סומא כשר לדון. וכן פסק רבי יוחנן לפי שהיא סתם משנה דרבים, וגם משום שנשנית בסנהדרין.

כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין – ויש שמטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות, כגון בשר ודגים וביצים.

כל שחייב בפאה חייב במעשרות – ויש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה, כגון תאנה וירק שאינן חייבים בפאה.

כלל אמרו בפאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחד, ומכניסו לקיום, חייב בפאה. למעט: א. ספיחי סטים וקוצה שאינן אוכל. ב. הפקר, שאינו נשמר. ג. כמהין ופטריות, שאין גידולן מן הארץ. ד. תאנה, שאין לקיטתו כאחד. ה. ירק שאין מכניסו לקיום. חוץ משומים ובצלין שחייבין בפאה, לפי שמכניסן לקיום.

כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ חייב במעשרות – ואפילו אם אין לקיטתו כאחד, ואין מכניסו לקיום, לפיכך תאנה וירק חייבין במעשרות.

מלבנות בצלים שבין הירק – לר' יוסי מפריש פאה מכל אחת ואחת, שירק הזרוע בין שורה לשורה מפסיקן. ולחכמים מפריש מאחת על הכל.

דף נ' ע"ב

עולשין שזרען מתחילה לבהמה, ונמלך עליהן לאדם – לרבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן צריך שיחשב עליהן לאחר תלישתן לאוכלן, ושוב תטמא טומאת אוכלין. ואע"פ שכבר חשב בחבורן, שהרי נמלך עליהן לאדם, מחשבת חבור לא שמה מחשבה.

י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור, וזה אחד מהן: צריכה מחשבה לאכילה ושוב תטמא מאיליה ותחזור ותטמא אוכלין במגע, אבל קודם מחשבה אין לה טומאה אלא בבית הבליעה. ואינה צריכה הכשר – שטמאה מאליה בלא שום הכשר ירידת טומאה, לא הכשר מים ולא נגיעת שרץ, משום שסופה לטמא טומאה חמורה.

לרבא אפילו אם כבר חשב עליה מחיים לאכילה צריכה מחשבה כשהיא נבילה, שמחשבת חיים לא שמה מחשבה. (ומכאן למדנו גם שמחשבת חיבור לא שמה מחשבה). ולרבי זירא אפשר שמחשבת חיים שמה מחשבה, ורק כשלא חשב עליה מחיים, כגון בגוזל שנפל מן הרום, שלא היה לפנינו לחשוב עליו לאכילה, צריכה מחשבה כשהיא נבילה. או תרנגולת שמרדה וברחה מבית אדוניה וגדלה אפרוחים, ומהן נפל אחד כאן. או תרנגולת של אגם, לסובר שהיא מותרת באכילה.

עוף טמא אינו מטמא בבית הבליעה – שרק מי שאיסורו בבל תאכל נבילה מטמא, ולא מי שאיסורו בבל תאכל טמא.

תרנגול הבר עוף טמא הוא. ושל אגם – לרב פפא התרנגולת מותרת, והתרנגול אסור באכילה. וסימנך, עמוני ולא עמונית. למרימר, גם תרנגולת אסורה, שחכמים ראו איך שדרסה ואכלה. (י"מ מקבלת ברגליה מה שאוכלת. וי"מ שדורסת על מאכלה ברגליה לאחוז שלא יבא כולו לפיה. ועוף טהור אינו עושה כן).

גוזל טהור שנפל לגת, ומת, וחשב עליו להעלותו ולהאכילו לכותי – טמא טומאת אוכלין, ומטמא אוכלין אחרים במגע, שמעצמו באה עליו טומאה משחשב עליו.

חשב להאכילו לכלב – לתנא קמא טהור, שצריכה מחשבה לאכילת אדם, ואע"פ שנבלת עוף טהור א"צ מחשבה בכרכין (ראה בסמוך), גתו מאסתו ועשאתו ככפר. לרבי יוחנן בן נורי טמא, שלשיטתו נבלת עוף טהור אינה צריכה מחשבה מק"ו, אם מטמא טומאה חמורה בבית הבליעה אפילו שלא במחשבה, לא יטמא טומאה קלה שלא במחשבה. וחכמים דוחין הק"ו שלא מצינו שום טומאה ששמה טומאה חמורה שתהא צריכה הכשר, משא"כ בטומאה קלה של אוכלין שאע"פ שזו אינה צריכה הכשר, כל אוכלין יש עליהם שום טומאה קלה וצריכין הכשר, לפיכך צריכה מחשבה (ע"פ המסקנא להלן נא.).

נבלת בהמה טהורה – בכל מקום אין צריכה מחשבה ולא הכשר, ואפילו בכפרים שאין שם אוכלין מרובין, סתמא עומדת לאכילה. נבלת עוף טהור והחלב – בכרכים אין צריכין לא מחשבה ולא הכשר, שיש שם עם רב ואוכלין הכל. ובכפרים צריכין מחשבה. נבלת בהמה טמאה – בכל מקום צריכין מחשבה ואין צריכין הכשר.